fbpx

אין גבול // הטור של אורן נהרי

בין הגדה המערבית לנגורנו קרבאך: מי קובע כיצד מגדירים כיום שטחים ולאומים, ולמה?

0

מדוע, בעצם, מוכרים גבולות ישראל של 1948 אבל לא של 1967? הרי שתי המלחמות היו מלחמות הגנה. בשתיהן כבשנו שטח. אוניברסיטת תל אביב קמה על שטח שנכבש, כך גם אוניברסיטת אריאל. מדוע האחת מוכרת על ידי העולם (הרלוונטי), והאחרת לא? האם דמם של לוחמי תש"ח סמוק יותר מדמם של לוחמי תשכ"ז? מה בעצם ההבדל המוסרי?

ובכן, אולי אין כלל הבדל מוסרי, ואולי יש. אבל זו לא הנקודה. הנקודה שונה לחלוטין, וניתן לקרוא לה פרגמטית. או דיפלומטית. או – צינית לחלוטין.

בשעת כתיבת הדברים מתנהלת מלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן על השליטה במובלעת נגורנו קרבאך, הנקראת בפי הארמנים רפובליקת ארצך. מובלעת מיושבת ארמנים, הנמצאת בשטחה הריבוני של אזרבייג'ן. שני הצדדים טוענים לעוולות היסטוריות, לטיהורים אתניים שעשה הצד השני – תוך התעלמות כמובן מהפשעים שהם עצמם ביצעו. הנושא מרתק, סבוך, מעורר רגשות עזים: הארמנים רואים בכך את המשך הטרגדיה שלהם, וכשטורקיה מתייצבת לצד אזרבייג'ן הם רואים בכך, ולא בלי היגיון, את המשך רצח העם שביצעה האימפריה העות'מאנית בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. האזרים אומרים שזה חלק ממדינתם הריבונית. ושוב – נשים בצד את השאלה מי צודק, נזכור כמובן שאין צדק מוחלט. השאלה היא מדוע האזור הזה, שכיום רוב מוחלט מתושביו ארמנים, שגובל בארמניה, בשליטה ארמנית מלאה, היסטוריה ארמנית ארוכת דורות – מדוע שום מדינה בעולם אינה מכירה בו כארמני? מה בעצם הופך ישות למדינה המוכרת בעיני העולם? מה הופך גבולות לגבולות שהעולם מכיר בהם?

מהי מדינה?

פעם הדברים היו פשוטים יותר. מגלי עולם תקעו דגל ובשם ארצם, הנצרות והשלל הצפוי – לא בהכרח בסדר הזה – תבעו בעלות. "ביום ה־33 לצאתי מהאיים הקנריים הגעתי אל ים הודו, ושם מצאתי איים רבים המיושבים אנשים רבים מספור, ועל כולם תפסתי חזקה בלי התנגדות בשם מלכנו ברוך המזל מאין כמותו, בהשמיעי הכרזה כדין ובהניפי דגלים", כתב כריסטופר קולומבוס באוקטובר 1492 למלך ספרד. "למנצח השלל" היה הפתגם – והמציאות – מאז שטיטוס בזז את בית המקדש ועד מלחמת העולם השנייה.

ולקראת תום מלחמת העולם ואחריה, בניסיון להשתפר, לשנות, להפיק לקחים אמיתיים, קמו ארגונים בינלאומיים שוחרי טוב. האו"ם, הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית. אחת השאלות החשובות שנשאלו הייתה: מה עכשיו? איך פותרים את סכסוכי הגבולות, את הבדלנות, את שנאת האחרים, את מאבקי העמים, שמוטטו את האימפריות הוותיקות וגרמו לטיהורים אתניים, רציחות עמים, לשואה?

ומיד אחרי מלחמת העולם השנייה, וכחלק משידוד המערכות הגלובלי, השתנו סדרי עולם באירופה, בעולם כולו: פרוסיה המזרחית הועברה מגרמניה לפולין. גליציה מפולין לאוקראינה. תת היבשת ההודית חולקה לשתי מדינות חדשות, קמה מדינת ישראל, וייטנאם חולקה, קוריאה חולקה, מדינות שסופחו לרייך הנאצי קמו מחדש, עשרות מדינות באפריקה ובמזרח התיכון קיבלו עצמאות. בזמן הקמת האו"ם היו בו 51 מדינות, כיום – כמעט פי ארבעה.

מי יחליט מהי מדינה? מי זכאי לעצמאות? ובעיקר – מה הגבולות?

הרי אין מחלוקת, ולא הייתה גם אז, שהגבולות מלאכותיים. שבאפריקה, במזרח התיכון, בהודו, גבולות שנקבעו על ידי מדינאים ודיפלומטים בקונגרסים באירופה, שרטטים בשטח, או המקום שאליו הגיעו הצבאות לפני הפסקת האש חצו עמים, דתות, שפות, קבוצות אתניות. שאין שום היגיון בהם. ובמדינות כמו יוגוסלביה או ברית המועצות (או אגב ארה"ב, אם תתפרק, והודו וגרמניה) יש גבולות מלאכותיים לחלוטין בין המדינות המרכיבות את הפדרציה. והגבולות לא משקפים את הדמוגרפיה. וכך ביוגוסלביה חיו סרבים בקרואטיה ובבוסניה. בברית המועצות היו ארמנים באזרבייג'ן, טטארים בסיביר, ושלל עמים בקווקז. כורדים חיים בטורקיה, עיראק ואיראן. ובאפריקה קבוצות אתניות נקלעו למבנה של מדינת לאום אירופית – כשהמבנה מלאכותי לחלוטין וזר ליבשת. רואנדה, למשל, ובה ההוטו והטוטסי. ניגריה (זוכרים את ביאפרה?) למשל.

וכך החליט העולם שהגבולות המוכרים, התקפים, שלאחר המפץ הגדול של מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה יהיו הגבולות הקיימים. במקרה הישראלי – גבולות הפסקת האש של 1947, גבולות המוכרים בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. ואם ישונו – ישונו בהסכמה בלבד. זה לא אומר שהונגרים לא ממשיכים לחלום על טרנסילבניה שהועברה לרומניה, למשל. זה לא אומר שלא נכבשו שטחים, כמובן: טורקיה כבשה את צפון קפריסין. רוסיה את קרים. זה כן אומר שהכיבושים האלה לא הוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית, ולעיתים הוטלו סנקציות על הכובשים.

ועלתה שאלה מוסרית נוספת: איש לא העלה זאת על דעתו בשעתו, אבל מדינות התפרקו. ברית המועצות, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה. ואם מותר ליוגוסלביה, למשל, להתפרק למרכיבים, מדוע שהמרכיבים האלה יישארו ברמת הרפובליקות המרכיבות אותה, מרכיבים מלאכותיים שהיו חלק ממבנה־על מלאכותי? מדוע מותר לקרואטיה לפרוש מיוגוסלביה – אבל אסור לקראינה לפרוש מקרואטיה? מדוע מותר לאזרבייג'ן לפרוש מברית המועצות, אבל אסור לארצך לפרוש מאזרבייג'ן? איפה נעצרות המטריושקות האלה, הבובות ההולכות וקטנות הנמצאות בתוך הבובה הגדולה?

ושוב, ההחלטה הייתה, ועודנה, פרגמטית עד צינית. היא קבעה שהעולם יכיר במדינות החדשות – כל עוד הן הוכרו כמדינות בתוך הפדרציה. הן מוכרות, בגבולות הקיימים. גם אם אינם צודקים, מלאכותיים, מעוותים בידי גחמות של סטלין או חרושצ'וב.

צדק תמורת יציבות

אם לנסח זאת אחרת – המצב הקיים אינו מושלם אבל הוא יציב. ניתן לשליטה, בערך. מדי פעם יש כמובן מלחמה ביוגוסלביה לשעבר, בנגורנו קרבאך, באוסטיה ואבחזיה, אבל זה מחיר "נסבל". בעיני מי שלא סובל ישירות מהמצב, כמובן. מה שלא נחשב מחיר נסבל בעיני העולם הוא תוהו ובוהו מוחלט, גלובלי. כי אם העולם מתחיל להכיר בכל אזור, כל חבל ארץ, כל עם המבקש עצמאות וריבונות – לא תהיה מלחמה אחת מדי פעם, נחיה בשלל מלחמות חופפות. ובמקום ארגון אומות (בלתי) מאוחדות ובו קרוב ל־200 מדינות – נהיה בעולם של 500 מדינות, אולי יותר. ושפיכות הדמים רק תזנק, כאשר עוד ועוד חבלים ינסו לפרוש ממדינות האם שלהם, מסיבות לאומיות, אתניות, דתיות או סתם כלכליות. בעולם תיאורטי שבו כל חבל יקבל הכרה מיידית ועצמאות, כמה זמן תתקיים איטליה? ספרד? ארה"ב, שבה כזכור כבר ניסו מדינות לפרוש מהאיחוד? תתפלאו כמה תומכים יש לתנועה הנוכחית לעצמאות קליפורניה.

אז בין יציבות לבין צדק – ולא שעולם ובו מאות מדינות יהיה בהכרח צודק יותר מהנוכחי – ההחלטה נפלה על יציבות. ונעשו, ונעשות, עוולות. ויש עמים שמגיעה להם עצמאות ולא יקבלו, כי זה ייעשה רק בהסכמה וההסכמה לא תבוא. גבולות רעים נשארים בעינם כי אין אפשרות מעשית לשנותם, כי גם במאה ה־21 ויתור, ולו תיאורטי, על רגבי העפר של המולדת, הוא עניין רגשי עמוק. וכך גבולות הפסקות אש הפכו לגבולות קבועים, גבולות מלאכותיים בין רפובליקות בתוך אותה מדינה הפכו לפתע לגבולות בינלאומיים. והפיקציה הלא צודקת הזו נמשכת מסיבה אחת ויחידה – כי האלטרנטיבה גרועה בהרבה, מפחידה בהרבה, אלימה בהרבה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook