פרישתה הדרמטית של ח"כ עידית סילמן מתפקידה כיו"ר הקואליציה בכנסת הולידה כותרות דרמטיות על סופה הקרב של ממשלת בנט־לפיד ותרעומת רבתי על האיום לכאורה על הדמוקרטיה הישראלית במעשיה של חברת הכנסת הסוררת. גם אחרי שהמחלוקת סביב הבידוק בכניסה לבתי חולים – אם מישהו בכלל זוכר שהיה זה אחד הטיעונים לפרישה – נשכחה כחמץ דאשתקד, התסכול ותחושת העלבון בקרב תומכי "ממשלת השינוי" נותרו ומצאו ביטוי בכעס על "הפרת נורמות" לכאורה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית. האם יש בסיס לכעס הזה?
סילמן הרי לא הפרה את נורמת האחריות הקולקטיבית של חברי ממשלה משום שהיא לא שימשה כשרה או אפילו כסגנית שר. אילו הייתה כן, היה עליה להתפטר מתפקידה במקרה שהחליטה שאינה תומכת עוד בממשלה. אבל כחברת כנסת, אף אחד לא יכול לכפות עליה אחריות שכזאת.
לא תקדים את המאוחר
חבר כנסת, עת שנבחר ונשבע, הוא אדון לעצמו ולא למפלגה או לגוש או ל"מנהיג הרוחני" או לאף אחד אחר. אם הוא משמש כשר, חלה עליו אחריות קולקטיביות. אם לא, רק לחצים שונים של משמעת סיעתית חלים עליו, אבל מבחינת החוק, קולו שווה בדיוק לקולותיהם של 119 עמיתיו. דן מרידור, למשל, היה שר האוצר בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, וכשהגיעו מים עד נפש ב־1997, התפטר והודיע שאינו מסוגל להמשיך לתמוך בממשלה. הוא עשה זאת כחבר כנסת מטעם הליכוד, ורק לאחר מכן פרש מהמפלגה.
גם בעצם העריקה מגוש אחד למשנהו לא פרצה סילמן דרך חדשה. עריקות היו בפוליטיקה הישראלית על רקע מחלוקות שונות, לפעמים זניחות ורדודות ולפעמים הרות גורל.
הכּנסת אישרה את הסכם אוסלו ב' ברוב דחוק של 61 מול 59 בזכות קולותיהם של עריקים ממפלגת צומת הימנית, שהתפתו להמיר את שיוכם האידיאולוגי בשלל תמריצים פרלמנטריים – אחד מונה לסגן שר ואחר לשר, שכיום מרצה עונש מאסר על ריגול, לאחר שכבר השלים מאסר קודם על הברחת סמים.
זכורות גם העריקות והחזרות, המביכות לעיתים, של ח"כים משתי המפלגות הגדולות בממשלות האחדות השונות של שנות ה־80. עוד לפני כן הייתה העריקה של משה דיין מהמערך ב־1977, כשהתמנה לשר החוץ בממשלת בגין הראשונה. עריקתו לא שינתה רוב פרלמנטרי, אבל כן שינתה את מהלך ההיסטוריה.
ולא רק בכנסת ישראל. שבועות ספורים לפני העריקה של סילמן ערק חבר פרלמנט בריטי ממפלגת השמרנים של ראש הממשלה בוריס ג'ונסון והצטרף לאופוזיציה. עריקה של סנטור אמריקאי מהמפלגה הרפובליקנית ב־2001 העבירה את הרוב למפלגה הדמוקרטית בתחילת הנשיאות של ג'ורג' בוש הבן.
גם ההבטחה שניתנה, לכאורה, למנות את סילמן לתפקיד שרת הבריאות בממשלה עתידית של נתניהו צרמה לרבים, אך גם היא לא חסרת תקדים ואין בה חריגה של ממש מנורמות פוליטיות ישראליות או בינלאומיות. במקרים רבים הג'וב עזר לסגור עסקה, לפצות על המחיר הפוליטי שה"עריק" ישלם ולסייע לשכנע את מי שחשב לעשות מהלך כזה לקבל החלטה. אגב, עוד דבר עלול לקרות בהקשר זה, ואף הוא אינו חסר תקדים: היא לא תקבל את הג'וב הנכסף.
התואנה הדתית המגוחכת גם היא לא חידשה דבר. סילמן הציגה את הפרישה שלה כ"ערכית" בעקבות החלטת שר הבריאות לא לאכוף אי־הכנסת חמץ לבתי חולים במהלך הפסח. זאת, אף שאי־האכיפה כבר הייתה בתוקף גם בשנה הקודמת (תחת ממשלת נתניהו) ולמרות נכונותו של שר הבריאות להתפשר על העניין לטובת השמירה על הקואליציה. בהקשר זה, קואליציה כמעט נפלה בישראל על שינוע טורבינה בשבת, ואחת אחרת התפרקה על רקע הגעתם של מטוסי קרב אמריקאיים בשבת.
מהלכה של ח"כ סילמן אם כן הוא לא חסר תקדים ולא הפר נורמות חוקתיות. היא נבחרה כחברת כנסת מטעם מפלגה עם מצע ברור יחסית, והיא, מבחינתה, ממשיכה לקדם את המצע הזה. זאת ועוד: בינתיים היא לא הצביעה בעד פיזור הכנסת, לא הצביעה אי־אמון בממשלה, וייתכן שתימנע מההצבעה על תקציב המדינה ב־2023.
אך מאחורי כל התרעומת הזאת מסתתרות כמה נורות אדומות שמשום מה לא עוררו תשומת לב.
אידיאולוגיה פרסונלית
פוליטיקאי בחברה דמוקרטית נתון ללחצים רבים: של דעת קהל, של יריבים ותומכים, של גיוס כספים ורדיפת תהודה תקשורתית. בזה אין חדש ואין פסול. אבל מה שעבר על עידית סילמן מאז כניסתה של מפלגת ימינה לקואליציית השינוי לא נראה כלחץ סטדנרטי־דמוקרטי: היא הייתה נתונה להטרדות נשנות ולאיומים שהיו קשורים לא רק לחייה הציבוריים, אלא גלשו למחוזות פרטיים, קהילתיים, דתיים ומשפחתיים. הדיווח שלה על תקיפה לכאורה בתחנת דלק הפך בעצמו לבסיס לתקיפות נוספות נגדה ונגד משפחתה. האיומים שקיבלה בטלפון לא השאירו ספק שמדובר בקמפיין מאורגן של גורמי אופוזיציה שזיהו אותה כחוליה חלשה (אבל עכשיו רוצים משום מה שתהיה אחראית על מערכת הבריאות של מדינת ישראל).
המערכת הדמוקרטית אמורה לספק הכרעות פרלמנטריות שמשקפות הכרעות רעיוניות של הציבור בעת הבחירות. היא מסוגלת לסבול גם מידה לא מבוטלת של פשרות בנושאים ספציפיים וגם של תן־וקח שיכולים לדחוף פוליטיקאי להסכים למשהו אחד תמורת תמיכה של פוליטיקאי במשהו אחר. היא יכולה אפילו לסבול הסכמות שנבנות על מיקוח קואליציוני, משמעת סיעתית ומרכיב של אינטרס אישי של הח"כים עצמם. אבל ברגע שהיא נסמכת על איומים והטרדות, היא מאבדת משהו מהיכולת שלה לתרגם את רצון הבוחר בקלפי למדיניות ציבורית.
בפרשת סילמן יש עוד הפרת נורמות שעשויה להדאיג – התפקיד ששיחק בעלה בכל הסיפור. שמוליק סילמן, בעצמו דמות בכירה במגזר הבריאות, עם אינטרסים משלו, היה חלק פעיל במהלכיה הפוליטיים של רעייתו, לפני ואחרי הפרישה. הוא קיים קשר ישיר עם הצוות שלה כשניסתה לקדם חקיקה על איחוד מוקדי חירום, וסומן כמטרה של הליכוד עוד בראשית דרכה של סילמן בקואליציה, תחילה כמנוף ללחץ חברתי וקהילתי, ואחר כך, לפי דיווח ב"הארץ", אף זכה לפנייה ממקורבי נתניהו ופעילי ליכוד עם הצעה לג'וב אם ישכנע את אשתו לפרוש מהקואליציה.
פרסום של ראיון ישן שלה, שבו סילמן מקבלת תדרוך אגרסיבי במיוחד מבעלה, מביך עוד יותר ומעלה שאלות על המניעים, האינטרסים והאידיאולוגיה של אדם שכלל אינו נבחר ציבור.
התהליך שעברה החברה הישראלית עד שהייתה יכולה באמת לקבל את נוכחותן של נשים בפוליטיקה, תחילה בשמאל החילוני ורק אחר כך ובהדרגה גם במגזר הדתי והערבי, הוא איטי ובלתי מושלם. התקדים שנקבע כאן בהתנהלות של המפלגות, של התקשורת, ושל החברה האזרחית אל מול בני הזוג סילמן מנוגד לעקרונות הייצוג הדמוקרטי ולעקרונות השוויון המגדרי.
עניין שלישי שצריך להדאיג אותנו הוא השאלה לאן או למה בעצם ח"כ סילמן "ערקה"? כשחברי כנסת ממפלגת צומת ערקו מהאופוזיציה ותמכו בממשלתו של רבין, היה זה ממחנה שהתנגד לפשרות טריטוריאליות למחנה שתמך בתהליך אוסלו. אבל המחלוקת בין הקואליציה שסילמן עזבה לאופוזיציה שאליה הצטרפה לא סבבה סביב שאלה מדינית או דתית או חברתית, אלא סביב שאלת ביבי־כן־או־לא.
אם לח"כ סילמן היו מצטרפים עריקים נוספים, הרוב החדש עשוי היה לבקש לחוקק חוקים שיגנו על ח"כ נתניהו מפני אימת הדין, והחלוקה הגושית כאן היא ביטוי של ערבוב פסול של הפלילי והפוליטי.
