מה הפך את נתניהו לקונספירטור? // הטור של רותם דנון

בסוף החודש שעבר נעמדה אישה על במה בכיכר תל אביבית, דמעות מציפות את עיניה. "הילדה שלי אומרת לי, אמא, אני לא רוצה חיישן בגוף! אבל איך אני אוכל להבטיח לה שלא יהיה לה את החיישן בגוף?!", זעקה מדם ליבה למיקרופון.

ההפגנה שבה נישא המונולוג קורע הלב אורגנה בידי מקדמי הקונספירציה באשר לתשתית הקישוריות 5G. אסופת תיאוריות קשר בנושא השתלטה על העולם, במהירות וביעילות גדולות בהרבה מהתקדמות הנחת התשתית לרשת המתקדמת. זהו עניין גדול, מורכב. יש בו בהחלט נדבכים שמעוררים חששות מוצדקים, כמו רצונותיה ויכולותיה של סין כשחקן מרכזי בהנחת התשתית הזו במדינות שונות בעולם; עוד אמצעי פוטנציאלי עבורה לחדור אל מאגרי מידע למערב, ובשעה קריטית אפשרית – להיות מסוגלת לכאורה לפגוע באותן מדינות ובאורח החיים של אזרחיהן.

כהרגלן של תיאוריות קשר, הן הופכות כפתור זעיר לכדי קדירת מרק גדולה ומסריחה. הקונספירטורים של 5G מפזרים מעשיות אימה לרוב. מקישור העניין להפצת נגיף הקורונה בעולם, ועד כוונתם הזדונית של מוגולים בתעשיית הטק להחדיר שבבי שליטה לגופנו.

באחד מימי השנה לציון רצח יצחק רבין הזמנתי, בשבתי כעורך 'אולפן שישי', סקר. הוא גילה שכרבע מהציבור מאמין שלא יגאל עמיר הוא זה שרצח את רבין. עמיר נתפס במקום, מול מאות עדים, תועד בווידיאו, התוודה מול חוקריו ובבית המשפט – וגאה עד היום במעשהו. סו וואט. מספיק שיש שניים־שלושה מטורללים בסגנון ברי חמיש, כמה סרטוני יוטיוב – ופלטפורמות הפצה נוחות ברשתות החברתיות – כדי שכל קונספירציה כמעט תקנה לה אחיזה בקרב נתח בלתי נתפס מהציבור. 

המנהיג ומהפכת המידע

אתם מכירים היטב את ההתראה הזו. הסמארטפון שלכם מדווח לכם כי נתוני השימוש שעשיתם בו נוגעים בממוצע של קרוב לחצי יממה. כך נדמה לנו, כאילו אורח החיים הזה היה כאן מאז ומעולם. אבל העובדה הפשוטה היא שאנחנו, כאנושות, נמצאים רק על מפתנו של עידן מהפכת המידע. את התמורות שעוד ישתנו למכביר – ויעצבו אותנו מחדש כציוויליזציה – נבין רק בעוד דורות רבים. בתחילת המאה ה־20, כבר אחרי המהפכה התעשייתית ועם קשרי גומלין גלובליים ענפים, המידע האנושי הכפיל עצמו כל 80 שנה. ההערכה כיום היא שההכפלה נעשית כבר כל שנה וחצי. כשאנו מוצפים בכל כך הרבה מידע, זה אומר לכאורה שיש לנו הרבה יותר שליטה והזדמנויות באמצעותו. אך למעשה, אנו מאוימים. הזהות שלנו טובעת באוקיינוס של נרטיבים. בזרמים מנוגדים של עובדות ושקרים. אל מול אלה, אנו נדרשים לגבש זהות אינדיבידואלית וקולקטיבית. לכך לא הוכשרנו. לא בהתפתחות הביולוגית, לא בסוציולוגית.

בנימין נתניהו הוא אשף של מידע. גאון בשיווק ובמניפולציות. מומחה בתהליכים היסטוריים. הסתבכותו הפלילית המשמעותית ביותר הגיעה במקביל לשני ציוני זמן. האחד, בשלות ועוצמה פוליטיות שמעולם לא ידע כמותן; השני, אותה מהפכת מידע. מקבץ אירועים שינו את נתניהו לישות המבהילה שאנו מכירים כיום. שלושה עיקריים בתוכם הם: הניצחון בבחירות 2015, שבחובו חלה גם התהוות שונה של מערך הכוחות וההשפעה בתוך משפחתו הקרובה; פתיחת החקירות נגדו ב־2016; וניצחונו של דונלד טראמפ, באותה השנה, בבחירות בארה"ב.

עוד לפני אלה, היה בסיס אישיותו הפסיכולוגית והפוליטית. נתניהו חי מקרב לקרב. הוא אינו מחפש את עדנת השלום והפיוס (הקורא בני גנץ, שותפו ל"קבינט הפיוס", כנראה לא מבין באמת מי האיש ומה מניע אותו). עוד מבית אביו, אינטלקטואל רדוף ומאשים, ינק את הנחת היסוד הזו, שהוטמעה בתוכנת ההפעלה שלו. יש "אנחנו", ויש "הם". ה"אנחנו" וה"הם" של נתניהו לא השתנו באופן מהותי. הוא אליטה אינטלקטואלית חריגה, שחש כי יש לדרוס את האליטות האינטלקטואליות השליטות. לא רק לעקר את כוחן, אלא להחליפן. אבל בהיותו סוליסט, העניין הזה מיתרגם לפרקטיקה רזה ורעה.

רעה, כי נתניהו הוא אינטלקטואל אמיתי, עתיר ידע ורב־עומק. היסטוריון בן היסטוריון, שרואה ומנתח תהליכי עבר, הווה ועתיד באופן מעורר התפעלות. ועדיין, פניו האחרות, של איש השיווק להמונים והשורד הפוליטי והמנצח־בכל־מחיר, מכופפות את הפן הראשון שתואר מעלה. תמיד. בפרפראזה על אדם נערץ עליו, מעולם לא העניק מנהיג חכם כל כך, שקרים גדולים כל כך וחוכמה מועטה כל כך, לרבים כל כך. הוא משקר כדרך חיים. ובמקום להתפיח עוגה אינטלקטואלית שתרומם את אוהדיו, הוא בז להם ומרדד את מסריו כמו פנקייק.

כך הגענו לצומת דרכים היסטורי ומסוכן, שבו הנאשם נתניהו נלחם בקרב החשוב בחייו. הוא מעולם לא האמין בלקחת שבויים. בקרב צריך להרוג. אבל השילוב של הרצון להימלט מאימת הדין, של לנצח את מתחריו ושל תשתית מהפכת המידע שהפכה לנשק בידיו, קטלני בהרבה מכפי שנדמה.

קרב במעמד צד אחד

בשל אותה תפיסת אליטות הנ"ל, בין השאר, נתניהו תמיד סימן את התקשורת כאויבת. לכל ריאיון התכונן כאל קרב איגרוף. לכל סיקור ביקורתי שלו התייחס כאל קרב סכינים, שאליו יבחר להביא אקדח. לצרכן תקשורת אינטליגנטי קל לזהות את הדיסוננס בין סיקור ענייני על מעשיו והסתבכויותיו לבין התגובות החריגות באלימותן. מה שקשה לזהות הוא שהאקדח מנצח לבסוף את הסכין.

התפיסה של נתניהו היא Politicize everything. הכל פוליטי. גם היחסים מול התקשורת. גם התקשורת עצמה. היא שחקן פוליטי, לא מתווך מידע הוגן לציבור עם שליחות דמוקרטית חשובה. וכאותה תורת "פוליטיזציה" של נתניהו פגשה את עידן מהפכת המידע, נוצרה נוסחה כימית קטלנית.

התגובות האלימות שלו מול ערוצי הברודקאסט (12, 13, 11) אינן מיועדות להעביר צופים לערוץ 20. להפך. אין לו בעיה שימשיכו לצפות בחדשות קשת, רשת וכאן. מאחר שרק ה"בייס" חשוב, ושהוא – במאי הסיטואציה – ליהק את כלי התקשורת לתפקיד הנבלים, אזי מבחינתו שאוהדיו ימשיכו לצפות בהם – רק כדי לא להאמין למדוּוח בהם ולקלל אותם על "רדיפת המנהיג".

יותר משלוש שנים לתוך חקירותיו, ומכונת המניפולציה שלו קצרה הישגים מדהימים. הוא שרד שלוש מערכות בחירות, קטל שלושה רמטכ"לים ואינספור דיווחים עיתונאיים עליו ועל ביתו. כופף את החלופה השלטונית המשמעותית ביותר שנבנתה כאן להיכנס תחת מנהיגותו. הפך את משבר הקורונה לכלי פוליטי רב־עוצמה. ובעיקר, שתל ביעילות ובנחישות את תיאוריית הקשר המופרכת, על תיקים תפורים ורדיפה פוליטית. אביחי מנדלבליט, רוני אלשיך ושי ניצן – שלושה אנשים מבית דתי, מגיני הימין המתנחלי – הפכו במחזה של נתניהו לשמאל רדיקלי, שרוצה למוטט את שלטון הימין בראשותו, רק כדי שהוא – ביבי – יחזיר שטחי מולדת. נתניהו תמיד ידע לכתוב דרמה טובה, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו שהוא מבריק כל כך גם בסוגת הפנטזיה הבדיונית.

מהפכת המידע, כר פורה לשינויים בהתנהגות חברתית, היא כאמור נושא שנמצא בחיתוליו. תוצאות ראשונות במישור החברתי־פוליטי אנו רואים כבר בשנים האחרונות. קיטוב רדיקלי בין אמונות פוליטיות בחברות מערביות. היכולת של ליצן כוזב וחסר כישורים להיבחר לתפקיד החשוב ביותר בעולם. מחאות רוויות הסתה במערב, שחלק ניכר מהדלק שלהן מגיע איכשהו ממפעלי טרולים ברוסיה. פלסטינים רוויי שנאה, שיוצאים לדקור, כי ברשתות שלהם רצות קונספירציות על ישראל שחופרת מתחת למסגד אל אקצא, בדרכה להרוס את המתחם ולהשתלט עליו. הרשימה ארוכה.

כשאתה מותקף במידע, אתה מתחפר באזורי הנוחות שלך. נכנסת לקונכיית זהות קדמונית כמעט, שבטית, מצומצמת. כך, רוב של הרפובליקנים בארה"ב סומך פחות על נתוני המרכז לבקרה על מחלות, ויותר על המידע שמעביר לו נשיא, שתוהה בקול אם פשוט כדאי להזריק לגוף אקונומיקה. וכך, רוב של הימין הישראלי, ויותר מ־40% מכלל הציבור, משוכנע ש"תפרו את נתניהו". את נתניהו לא תפרו, התפירה היא שלו. אריג משוכלל של מציאות אלטרנטיבית, שנעשה ביד אומן יחיד בדורו.

–

טורים נוספים מאת רותם דנון:

למה הגט של גנץ ולפיד מכוער כל כך? // הטור של רותם דנון
המשימה של איווט // הטור של רותם דנון
מיהו מדינאי // הטור של רותם דנון