fbpx

תמונת אי־ניצחון: על מלחמות והציפיות מהן | הטור של גרשון הכהן

0

ניתוח החברה הישראלית היהודית על ספת הפסיכולוג אל מול חרדות המלחמה, היה מציף מערכת ציפיות שכבר מזמן לא עברה מבחן התאמה למציאות המשתנה.

התמקדות במצוקת החברה הישראלית היהודית מעלה מיד את השאלה: היכן משתלבים בבירור הזה האזרחים האחרים, ערביי ישראל? כאן מתגלה נקודת מפתח: מדובר בחרדה קיומית בלעדית לסיפור היהודי. החרדה מפני קריסת מדינת ישראל אינה דומה בהשוואת משמעויותיה לאזרח המדינה היהודי ולאזרח המדינה הערבי. עבור היהודים, החרדה לעתיד מדינתם כרוכה ביסודה בחרדה כוללת לעם היהודי, שלא יוכל לשאת חורבן נוסף. מההיבט הזה, גם מלחמה קטנה מעוררת ביהודי־ישראלי טלטלה, לעיתים עד כדי חרדה קיומית.

מאז מלחמת העצמאות, המושג "איום קיומי" מרחף מעל הקיום הישראלי ומשמש כאמת מידה עיקרית לבחינת מצבה הביטחוני של ישראל. מדי חג מבקשים ראשי מערכת הביטחון להרגיע בהבטחה כי למרות האתגרים הביטחוניים, מצב המדינה רחוק מאיום קיומי. אלא שבינתיים הלכו ונוצרו איומים חדשים. הם נראים פחות קיומיים מן האיום המובהק של ימי תש"ח. אלא שמאז, המושג "איום קיומי" נעשה מורכב. מלחמת יום הכיפורים נחוותה, בימי התרחשותה, כמלחמת קיום ללא סייג. אולם נשיא מצרים אנואר סאדאת כיוון את המלחמה לתכלית מוגבלת: לא לאיום על יסוד קיומה של ישראל, אלא לפגיעה קשה במעמדה ובתפיסת הביטחון שלה. הישגיו הצבאיים והמדיניים חוללו מאז השראה סוחפת על "הגיון האיומים" שהתגבשו למול מדינת ישראל. בצורתם הגלויה, הם הלכו והתרחקו מהכרתם כאיום קיומי מובהק, אולם דווקא בכך הם הלכו וסדקו את ההסכמה שהייתה קיימת בחברה הישראלית עד 1967 – בשאלה העקרונית: על מה מוכנים לצאת למלחמה ולהשליך חיילינו למבחן ההקרבה?

בתפנית התודעתית הזו, לנוכח הקושי הגובר להצדקת מחיר המלחמה, מדינת ישראל מתקשה להציב מטרות מלחמה מרחיקות לכת. בכל זאת, הציבור לא חדל לייחל לניצחונות ברורים במודל ששת הימים, בכמיהה לסוג של "נוקאאוט". אמנם גברה בשיח הישראלי הסתייגות מנכונות ההקרבה, אבל עדיין המשיכו לצפות מצה"ל לממש בשעת מלחמה את הדבקות במשימה, את אותה הקרבה שגילו הצנחנים אי־אז בגבעת התחמושת. בינתיים האויבים החדשים, חזבאללה, חמאס ומשמרות המהפכה האיראניים, פנו למלחמה בהיגיון חדש – בתכלית התשה. מגמתם להתיש את ישראל. למנוע סדר יום של יציבות ושגשוג, להעמיק את המתחים השזורים בה מהיווסדה, עד כדי לחולל תהליכי קריסה פנימיים. האיום הזה, שאינו נתפס כקיומי קודם לכן, הולך ומתהווה כסוג חדש של איום קיומי בכל זאת, כמו האיום הטמון בקריסת מערכת החיסון בגוף האדם.

מערכת הציפיות של החברה הישראלית מוזמנת כאן לבירור, במה שהיא מוכנה לדרוש מעצמה ומצבאה. כל ארגון צבאי, בשיטות הלחימה שלו ובאופני התארגנותו, מושפע מערכיה ומציפיותיה של החברה שהוא משרת. בהבנה זו כתב יגאל אלון בערכי הפלמ"ח: "התורה הצבאית היא חלק בלתי נפרד מהשקפת העולם הכללית של הציבור והיחידים המהווים את הצבא. עליה להתגבש אפוא כמזיגה של מחשבה והיקש עצמי יחד עם לקח הניסיון של הזולת – לרבות ניסיונו של האויב, תוך התאמת כל אלה לתנאינו ולנתונינו המיוחדים".

בהבנת המתח שבו מיטלטלת החברה הישראלית היהודית, בין מורשתה כחברה חלוצית לבין פנייתה לאורח חיים מערבי בחברה אזרחית־ליברלית, גיבשו ואימצו מפקדי צה"ל (החל מהרמטכ"ל אהוד ברק) תורת לחימה חדשה, מבוססת טכנולוגיה עילית. בהנחות היסוד לבניין הכוח של צה"ל הוצבה במודע שאיפה לניצחון מובהק, בדרך שתאפשר צמצום התלות ברוח ההקרבה של הלוחמים. האלוף פרופ' איציק בן ישראל, שהיה שותף לגיבוש התפיסה ולפיתוח אמצעי הלחימה המתאימים לה, דיבר באותן שנים על מיצוי שדות היתרון הטכנולוגי. בכיוון ההפוך, דווקא מתוך הכרה בנחיתותם הטכנולוגית בתחום אמצעי הלחימה, מנהיגי ארגונים אסלאמיים רדיקליים, כעבדאללה עזאם ובן־לאדן באפגניסטן, נסראללה בלבנון, השייח' יאסין בעזה – תלו תקוותם בהעצמת כוח האמונה ורוח ההקרבה של לוחמיהם. בצומת הדרכים הזה, צבאות המערב ובהם צה"ל פנו ביתר שאת למיצוי עליונות טכנולוגית.

באורח יוצא דופן, מבצע 'חומת מגן' ביהודה ושומרון (2002) חרג משיטת הלחימה החדשה. הישגיו המשמעותיים של המבצע נבעו במידה רבה מהעזת צה"ל לחדור לסמטאות מחנות הפליטים, תוך הוכחת עליונות בלחימת חי"ר במגע קרוב. אולם מאז, גם המבצעים שנערכו ברצועת עזה בשנה שקדמה להתנתקות (דוגמת מבצע 'ימי תשובה' בספטמבר 2004) הלכו והתבססו על לחימה מנגד, במיצוי עליונות מודיעין ואש. לא מורך לב הוביל את מפקדי צה"ל לפיתוח שיטות הלחימה החדשות. מגמות דומות התחוללו גם בצבא ארה"ב. אפילו בצבא רוסיה, שאינו מחויב בדין וחשבון לחברה אזרחית־ליברלית, התחוללה תפנית דומה. מאז נסיגתו מאפגניסטן, הוא נשמר בדפוסי פעולתו מחשיפת חייליו לסיכוני לחימה שאינם הכרחיים. וכך, מראשית מעורבותו בלחימה בסוריה בסתיו 2015, נמנע ולדימיר פוטין מהפעלת מסגרות סדירות של כוחות יבשה רוסיים בלחימה קרקעית בסוריה. ובכל זאת, בחברה הישראלית עדיין מצפים לתמונת ניצחון כמו ב"מלחמות הטובות" – נניח, בצילום של לוחמי צה"ל מניפים דגל בשמחת מנצחים במרכז העיר עזה.

כשהסברתי את הישגי צה"ל במאמצי ההגנה והתקיפה באש בסבב הלחימה האחרון, אותגרתי בשאלה: "האם אתה שולל את תפיסת הביטחון ההתקפית של בן־גוריון, להעברה מיידית של המלחמה לשטח האויב?". השבתי שצה"ל כמובן העביר את הלחימה לשטח האויב, אבל בדרך אחרת. צה"ל בוודאי מתכונן להטלת כוחות היבשה שלו אל עומק שטח האויב, וייתכן כי יידרש לכך במערכה הבאה; אלא שכל רעיון מלחמה מחויב ביסודו להתאמה להקשר הייחודי הכולל, גם להקשר החברתי במלוא ממדיו.

כאן הגיע הזמן עבור החברה הישראלית לתיאום ציפיות מחודש – ביחסה לאופני הפעולה הנכונים לה ובמחירים הנדרשים להגנת קיומה. "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד", כתב טשרניחובסקי בשיאם של מאורעות 1936-39. לקראת מבצע סיני, בסיום פעולת קלקיליה ובמחיר 18 חללים, הרמטכ"ל משה דיין – שחולל את רוח הלחימה ההתקפית של צה"ל – הביע תרעומת גלויה על שיטת הפעולה של הקצין הצעיר אריק שרון, שלטענתו ניצל לרעה את רוח ההקרבה של הצנחנים.

מעומק ההבנה שישראל נדרשת למאבק צבאי למול איומים משתנים של התשה לטווח ארוך, השתכללה בשנים האחרונות בצה"ל תפיסת הפעלת הכוח, במודעות לצורכי שימור הכוח ובתשומת לב מיוחדת לחיסכון בחיי החיילים.

הגם שאנו ב־2021, יש לנו מה ללמוד מהגיון התנהלותה של האימפריה הרומית. אדוארד לוטוואק, מומחה צבאי יהודי־אמריקאי, תיאר בספרו 'האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית' את יסודות הגישה הרומית להפעלת הכוח הצבאי. הם הצטיינו בהקפדה על שימור הלגיונות מפני שחיקה מיותרת. בלחימה על מצדה, לדוגמה, בחרו בהטלת מצור ממושך, לא מיהרו להסתער על הצוקים התלולים. איש לא אמר כי נהגו במורך לב. שלחו לגיונות לקצה המדבר כדי להכחיד קומץ מורדים, אבל לרגע לא הקלו ראש בחיי חייליהם.

בניגוד לרומאים, שהשכילו להתייחס במלוא הנחישות לאיום שהציבו מורדים יהודים על שלום האימפריה, החברה הישראלית מתקשה להכיר בעוצמת האיומים הסובבים אותה. מספרים כי האיומים הגדולים כבר חלפו, שהגיעה השעה להשתחרר מרוח "האומה המגויסת". כאן מתבקש בירור עמוק ביסודות הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, על כל מה שממשיך להידרש להגנת קיומנו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook