fbpx

כשהמדינה הופכת לכספומט // הטור של עמית תומר

הפוליטיקאים ומחלת החל"ת

0

"הגיוני שזה ריאיון העבודה השלישי שמתבטל לי השבוע בשל החל"ת?", זעקה כותרת פוסט בפייסבוק של בעלת עסק. היא צירפה צילום מסך של שיחה עם עוד עובדת פוטנציאלית שהחליטה שהיא לא רוצה לעבוד בחודשיים הקרובים.

התאריך, כמובן, לא שרירותי – בעוד חודשיים יגיע תאריך התפוגה של תוכנית הסיוע למובטלים. תאריך שהיה רחוק־טווח כמו התבלינים על המדף במטבח שלכם: במשך יותר משנה כל מי שפוטר מעבודתו או הוצא לחל"ת, קיבל דמי אבטלה מדי חודש בלחיצת כפתור, אפילו בלי לצאת מהבית. כך רבים בוחרים בחודשים האחרונים להישאר על הספה, כשמנגד מעסיקים משוועים לעובדים ובמקום לברור עובדים הם הפכו לאלו שעומדים למבחן. אפילו בלשכת התעסוקה כבר מודים כי "דמי האבטלה הפכו מרשת ביטחון לחסם מחזרה לעבודה".

אבל חרף כל זה, בזמן שקראתי את הפוסט של אותה בעלת עסק, אחת מיני רבים, הטלפון הנייד שלי רטט. דוברו של שר האוצר ישראל כ"ץ בדיוק הודיע כי השר בולם הפחתה בדמי האבטלה, הקבועה בחוק כששיעור המובטלים יורד, ואף מנחה לגבש תוכנית חדשה שתדאג שתשלומי החל"ת יימשכו גם קדימה. מבולבלים? גם הפקידים הבכירים ביותר במשרד האוצר. "אנחנו אמנם מתקשים להסביר הרבה מההחלטות שלו, אבל הפעם זה תמוה עוד יותר מהרגיל", אמר לי אחד מהם. "מילא שכולם כבר מזמן הבינו שחלוקת דמי האבטלה הייתה נדיבה מדי, ברגע שכ"ץ הבטיח לחלק אותם שנה קדימה הוא כבר לא יכול היה לרדת מהעץ, בטח שלא בתקופת בחירות. אבל עכשיו? הוא סתם מטפס עליו יותר גבוה".

אבל האמת שבמקרה הזה גם הפקידים המקצועיים התרשלו בתפקידם. בתחילה חשבו שמשבר הקורונה יהיה קצר־טווח, עסקו בשמירה על הקופה הציבורית ודגלו בלפצות ולשלם רק כשתחלוף המגפה. לעומת זאת, דווקא כשהבינו את גודל האירוע פעלו לכבות שריפות, שילמו למובטלים ללא תוכנית ארוכת־טווח להחזרתם למעגל העבודה. מעל שנה חלפה מאז פרוץ המשבר, ואין תוכנית כזאת עד היום. שנים ניהלה לשכת התעסוקה מלחמת התשה במחוסרי העבודה. לא אשכח איך לפני שנים, בן זוגי באותה תקופה שהשתחרר מהצבא אחרי שירות ארוך בחיל המודיעין, נשלח לכלא לריאיון עבודה, ונאלץ לפשל בכוונה אחרת יתמנה לסוהר. אחרי החוויה ויתר על דמי האבטלה, רק כדי לוותר על הביקורים בלשכה. אבל דווקא עכשיו, צבא המובטלים פרק את הלשכה מנשקה. שם לא עמדו בכמויות, לא תוגברו (מתבקש, אגב, לצרף חלק ממחוסרי העבודה לשורותיהם), וכך בהיעדר יכולת לתווך משרה לכל אחד הפכו למעין כספומט.

כמובן, לא כל המובטלים אינם חוזרים לעבודה מבחירה: אחת מתופעות הלוואי הקטלניות של מגפת הקורונה הייתה קטיעת השגרה של רבים, השלכתם מחוץ למעגל העבודה והכחדה של מקצועות שלמים. גם מסגרות הילדים הושבתו ובמציאות כזאת לבצע הסבת מקצוע זה לא קל, להסתדר עם הפחתה של עשרות אחוזים בתלוש החודשי קשה עוד יותר. עם זאת סיוע ממוקד לאלו שבאמת זקוקים לו היה יכול להוביל לכך שהמעטפת שהם יקבלו תהיה רחבה יותר, ולנו – אם היינו מצליחים לברור אותם מבין המוני המובטלים במקום לממן חופש גדול לכולם – זה כנראה היה עולה הרבה פחות. במשך שנה שלמה הבור התקציבי הלך והעמיק, דמי האבטלה לשכירים בלבד הגיעו עד כה לסכום אסטרונומי של כ־35 מיליארד שקל, אבל כעת לפחות מתחילים לראות את התחתית שלו. אם השיקולים הפוליטיים לא יובילו אותנו לתהום.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook