סולידריות אמיתית אינה סולידריות מעושה, כזו הנכפית מלמעלה. סולידריות אמיתית היא כאשר אנשים דואגים זה לזה מרצון ולא משום שהם במקרה משלמים מיסים.
ככל שיש לאזרחים יותר הכנסה פנויה – ככל שהמדינה לוקחת מהם פחות בכספי המיסים – כך גם הסולידריות הוולונטרית גדלה. לא לחינם הפילנתרופיה בארה"ב היא הגדולה בעולם: לפי ה־OECD, האמריקאים תורמים 11.1% מהתמ"ג שלהם באופן וולונטרי – הרבה יותר מכל מדינה אחרת החברה בארגון. הקריאה לפחות מעורבות אינה מערערת אם כן את הסולידריות, אלא בדיוק ההפך – מחזקת אותה.
ככל שאנחנו מפקידים פחות כוח וכספי מיסים בידי המדינה, אנחנו מעבירים יותר כוח לידי האזרחים. ומכיוון שהאזרחים אכן דואגים איש לרעהו, וסולידריות היא מאפיין אנושי בסיסי, הרי העברת האחריות ישירות לאזרחים תביא לשגשוג וצמיחה, לא לאנוכיות וניכור.
בינואר השנה התפרסמה ב'ידיעות אחרונות' כתבה על 'קרן תקווה', קרן אמריקאית המממנת עמותות ישראליות התומכות בשוק חופשי ובעמדות שמרניות, דוגמת אתר מידה. זכיתי ומאמר שלי באתר זה, המביע התנגדות לסל התרופות (משום שהוא גורם לייקור שלהן ולכן לפגיעה בבריאות הציבור), הובא שם כהמחשה לסכנה של הקרן, המהווה איום על הסולידריות. "להתנגד להרחבת סל התרופות […] מפורר את הסולידריות. יש כאן מתן לגיטימציה לניכור ולאנוכיות", טענה תהילה פרידמן, יו"ר תנועת 'נאמני תורה ועבודה', הסמן השמאלי בציונות הדתית.
ביקורת מעין זו אינה חדשה בכלל. כבר ב־1850 התייחס אליה פרדריק בסטייה, הכלכלן הצרפתי המבריק. הסוציאליזם, כך כתב בחיבורו 'החוק', משכנע את עצמו שהשימוש בכוחה הנצלני של המדינה לצרכים חברתיים מוצדק, בכך שהוא מכנה זאת בשמות כמו אחווה וסולידריות; "מכיוון שאיננו מבקשים מהחוק אלא צדק ולא יותר, הם טוענים שאנחנו דוחים את האחווה והסולידריות", כתב בסטייה. אך מה שהסוציאליסטים טוענים לו, המשיך, אינו אחווה אמיתית אלא אחווה כפויה וסולידריות מלאכותית:
"סוציאליזם, כמו המדיניות העתיקה שהוא נובע ממנה, מבלבל בין הממשלה לבין החברה. וכך, בכל פעם שאנחנו מתנגדים למשהו, הוא מסיק שאנחנו מתנגדים לכך שהוא ייעשה בכלל. אנחנו מתנגדים לחינוך בידי המדינה – ואם כן אנחנו מתנגדים לחינוך לגמרי. אנחנו מתנגדים לדת מדינה – ואם כן אנחנו נגד דת בכלל. אנחנו נגד שוויון המושג בהתערבות המדינה – אז אנחנו נגד שוויון, וכן הלאה וכן הלאה. באותה מידה הם יכולים להאשים אותנו בכך שאנחנו רוצים שאנשים לא יאכלו, משום שאנחנו מתנגדים לכך שהמדינה תגדל חיטה".
הזעזוע הראשוני שלנו מהמחשבה על מישהו שקורא לביטול סל התרופות נובע מהזיהוי השגוי בין החברה לבין המדינה. אבל אנשים דאגו ודואגים אחד לשני גם בלי עזרת המנגנון הבירוקרטי, וגם היום בתי חולים וארגוני עזרה רפואית נסמכים עמוקות על תרומות אישיות של נדבנים ואנשים פרטיים, כלומר על סולידריות אמיתית ולא מדומה. הקטנת המעורבות של המדינה במעשי החסד והאחווה בין בני האדם אינה מביאה לפירור החברה אלא להפך הגמור: לחיזוק הקשרים האמיתיים ותחושות האחווה שאינן מתועלות דרך רשות המיסים. האם זה דבר רע כל כך?
–
- כמה להוציא על הזקנה במסדרון? // הטור של הלל גרשוני
- השנה של המלחמה במעשנים // הטור של הלל גרשוני
- הכלכלה מחפשת חיסון // הטור של עמית תומר
