שלטי החוצות כבר מבשרים את בואה של עונת הבחירות. שלטים צפויים למדי, עם סיסמאות שכאילו נכתבו על ידי אותו רעיונאי. אולי אפילו לא רעיונאי, אלא מחולל מילים ממוחשב. תמונת המנהיג מתנוססת, ולצידה שלוש מילים מופרדות להן בנקודות (תל"ם של בוגי יעלון: יושר. ביטחון. תקווה; תנופה של עפר שלח: אומץ. יכולת. דרך; תקווה חדשה של גדעון סער: אחדות. יציבות. ממלכתיות; איתמר בן גביר: יהדות. אמת. דרך).
מי שחושב שיש מקריות בכך שרבות מסיסמאות הקמפיינים מכילות בין שתיים לשלוש מילים המופרדות בנקודות, כאילו נולדו באותו בית יוצר, טועה. אין שום מקריות בעובדה שבמערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים אין משמעות אמיתית למילים ולהבטחות, ועל כן הן מופרחות להן לאוויר (ולמודעות) כבועות סבון. קשה להניח שהיועצים והקמפיינרים למיניהם חושבים שהציבור מטומטם, אבל ככל הנראה אין להם, פשוט אין להם כבר מה לומר.
האסטרטגים ואנשי הקריאייטיב אינם שונים מהציבור בחוץ, שכבר ראה ושמע הכל ולא מאמין לשום התחייבות. הרי הכל כבר נאמר ונסתר ושוקר, במערכות הבחירות האחרונות.
בני גנץ שנשף בעורפו של נתניהו והישיר מבט לעבר כל מצלמת אולפן בהתחייבות כי לא יישב עם נתניהו בשום אופן, הצטרף לממשלתו והפך עצמו למושא לעג וקלס. עמיר פרץ שגילח את שפמו כגימיק כדי לזכות במעט תהילה ותשומת לב להבטחותיו, נפלט בבושת פנים מחוץ למערכת הפוליטית. אורלי לוי־אבקסיס הפכה עורה לחלוטין, וממרוץ עם מפלגות השמאל בישראל נטשה את התחייבויותיה לבוחר וקנתה את דרכה לשריון פוליטי בליכוד. גם נתניהו עצמו, שהפר אינספור התחייבויות בעבר, לא מצמץ כשהבין שאף אחד לא מגיש לו את החשבון על האמירות נגד החברה הערבית, והפך למחזר נלהב אחר קולותיהם.
איזה אבסורד מפואר נולד כאן: הנורמה הפוליטית שהושרשה לאחרונה היא כי למילים של פוליטיקאים אין משקל, ולמרות זאת כל הקמפיינים של המערכה הנוכחית נשענים על כוחן ועוצמתן של שתיים־שלוש מילים בלבד.
רבות נאמר ונכתב על קץ האידיאולוגיה ועל כך שאין כבר משמעות למצע ולתוכניות, והרי זה ברור שאין כלל ויכוח פוליטי הנסוב סביב סוגיות הרות משקל. הנושא המדיני וגורל הבעיה הפלסטינית טואטאו מתחת לשטיח, ואין אף מפלגה אשר שמה בחזית את תוכניתה (אם יש כזו). הנושאים החברתיים שהיום מהווים חלק חשוב מהשיח, אינם מצליחים לייצר קשב – לא של כלי התקשורת ולא של הציבור. והנושא הכלכלי, שהיה אמור להיות חוד החנית של מערכת הבחירות הנוכחית, לא מצליח לייצר חזיתות אמיתיות בין תפיסות עולם שונות. כמו הדיון שמתקיים עשרות שנים, מתפתח ומשתכלל, בין הרפובליקנים לדמוקרטים בארה"ב.
אז מה כן נשאר לנו? נשארו הרגש והשייכות. לשם מפנים הקמפיינרים את רוב מאמציהם. המפלגות הוותיקות מנגנות על מיתרי השייכות והבית, והמפלגות החדשות מנגנות על הצורך ב"פוליטיקה חדשה". כך או כך המשימה היא בעיקר על גבם של מובילי הרשימה. אפילו הנבחרות המוצגות לא מצליחות לייצר מסה משמעותית, משום שהכל נמדד בפוקוס אישי. הרגשות של אהבה ושנאה משפיעים הרבה יותר מתפיסת עולם, מצע או אידיאולוגיה.
בדרך איבדנו דברים רבים: אבדו שנים של מסורת פוליטית שנדרסה, מוסדות ותיקים של מפלגות שנמוגו, תפיסות עולם שנגרסו ונעלמו. ועם מה נותרנו? עם שלוש מילים, ריקות מתוכן, שלא מביאות אותנו לשום מקום.
–
- אמנות ההלבנה // הלבנת מושגים בפוליטיקה הישראלית // מאת שרון כידון
- על כחול לבן ועל 'רק לא ביבי' // הטור של נחמה דואק
- מר קמפיין // בחזרה אל מערכות הבחירות הקודמות של נתניהו // מאת שרה ליבוביץ־דר
