הארי ס. טרומן, נשיאה ה־33 של ארה"ב, היה מהעופות המוזרים ביותר בוושינגטון הבירה. חוואי כושל, סוחר פושט רגל. דבר לא הכין אותו למשרה הרמה בעולם. אפילו את ה־ס' באמצע שמו המציא, כדי ששמו יישמע מכובד יותר. אבל הגורל הושיב אותו מאחורי שולחן ה"רזולוט" העוצמתי לשמונה שנים, שבהן התגלה כנשיא יעיל ומפוכח. ראייתו את הפוליטיקה, ודאי לעומת קודמו האריסטוקרטי רוזוולט, הייתה הרבה יותר ארצית. "פוליטיקאי", אמר טרומן, "הוא מי שמבין היטב את עבודת הממשל. 'מדינאי' הוא פוליטיקאי שמת לפני 15 שנה".
בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי־על. הוא כופף את מפלגתו לצרכיו, הסיר התנגדויות פנימיות ביעילות של אקונומיקה קטלנית, שִכלל את תפיסת הגושים (והפך עצמו לפרסוניפיקציה המובהקת של "גוש הימין") והמציא מחדש את ישותו הפוליטית כמדיום תקשורתי עוצמתי בפני עצמה. אבל נתניהו היה רוצה להיזכר לא כפוליטיקאי גדול, אלא כמדינאי־על. עד כמה הוא באמת כזה? כל מדינאי הוא, כמובן, קודם כל פוליטיקאי. כל מדיניות או אסטרטגיה, כל פעולה במרחב הבינלאומי, כפופות לצורכי הפוליטיקה הפנימית. אבל מדינאי הוא גם מי שעומד על עקרונותיו, ולא הולך למהלך איום כמו עסקת שליט, נניח. או שנכנע ללחץ, כמו בפרשת המרמרה. מי שמגיע לעמדת כוח משמעותית נאלץ להכריע בין קונפליקטים פנימיים – בין המדינאי שבו לבין הפוליטיקאי שהוא. נתניהו הוא קודם כל פוליטיקאי.
מה בכל זאת מעניק לו את תדמית המדינאי הגדול, זו שניסה לשווק בקמפיינים האחרונים, ואותה ינסה למכור גם לקראת מרץ? לנתניהו קשרים ענפים והיכרות עמוקה עם רבים ממנהיגי העולם. יש לו הבנה גיאו־פוליטית נדירה ויכולת ניתוח מרשימה. ויש לו עוד שני דברים, אולי חשובים אף יותר: ותק – ומזל.
שתי נקודות בזמן סימלו את מזלו הגדול עם חזרתו לראשות הממשלה. האביב הערבי, אותה מהומת אלוהים (או אללה) בשכונה שסביבנו, שממנה היא מתקשה להתאושש עד היום. טראומה למשטרים שהיו בלב הסערה, אך גם לכאלה שהצליחו לצלוח אותה ללא פגע, כמו סעודיה. המזרח התיכון החדש והמצולק חישב מסלול מחדש. הוא הפך את שלטון הגנרלים המצרי המתקמבק או את בית המלוכה בריאד, למוקדי כוח שנושאים עיניים למעצמה הקטנטנה והיציבה ישראל. ליכולותיה המודיעיניות והביטחוניות, לקרבתה למערב, לאחדות האינטרסים מול סוכנת הכוח והכאוס איראן. החשש מאובדן כוח בבירות ערב חזק בהרבה מההזדהות (האמיתית או המזויפת) עם סבלם של "אחיהם הפלסטינים".
הנקודה השנייה הייתה בבחירתו המהממת של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. ביושבם באמריקה תקופה ארוכה, סלד האב המנוח בנציון נתניהו מהרוח הפרוגרסיבית והליברלית שהשתלטה על המפלגה הדמוקרטית. פעם אף הפציר בלוי אשכול להתקרב למועמד הרפובליקני ב־1964, בארי גולדווטר. אחד הקיצוניים, על סף ההזויים, שהתמודדו על התפקיד. גולדווטר נחל תבוסה בממדים היסטוריים והפך להערת שוליים. ההימור המסוכן של נתניהו על מיט רומני ב־2012 הביא לארבע שנים מזוויעות עוד יותר ביחסיו עם ממשל ברק אובמה. ב־2016 השתדל לא להתערב, אך העובדה כי מיטיביו האמריקאים – ובראשם שלדון אדלסון – היו מנועים עיקריים בבחירת טראמפ, יחד עם הטינה וחוסר האמון של הקלינטונים כלפיו, עוד משנות ה־90, הייתה פוטנציאל לדרדור נוסף ביחסים החשובים ביותר של ישראל, בארבע השנים הפוטנציאליות של הילרי בבית הלבן. האחרונה, כזכור, הייתה אמורה להנחיל לטראמפ תבוסה אדירה. שר ההיסטוריה החליט לחמוד לצון ולהטריל את דברי ימי העולם. כדור המתכת נחת שוב בסלוט לא צפוי, ברולטת המזל המפורסמת של ביבי.
–
ומה עם התמרון המפורסם של נתניהו בין המזרח למערב? בין טראמפ לפוטין, בין האיחוד האירופי לבין שי ג'ינפינג ונרנדרה מודי? נכון, האיש יודע לתמרן. כשהכוח התרכז במערב, היה לו קשה יותר. סט הערכים המשותף לארה"ב הדמוקרטית ולמערב אירופה התנגש עם המנהיג היהיר מירושלים. הם דיברו בשפה שונה, ובינם לבין עצמם התמרמרו על השקרים שהוא מוכר להם תדירות. בעולם מסובך יותר, כמו זה דהיום, קל יותר לפוליטיקאי משופשף ומדינאי ותיק למרוח במשך יותר זמן, יותר אנשים. האשראי על ההבטחות שאתה מפזר ארוך יותר, נוח יותר.
עם ולדימיר פוטין ומשטרו הקטסטרופלי, נתניהו מדבר בשפה שהם מבינים. היא, נרמוז בעדינות, גובלת לעיתים במחוזות השיח המאפיוזי. אבל גם לפוטין די נמאס. מקרה נעמה יששכר אינו קשור רק לאותו האקר רוסי שהוסגר לארה"ב. הוא סימפטום לבעיה גדולה יותר. זו מורכבת מהיחלשותו הפוליטית של נתניהו, וגם משורת ציפיות בקרמלין שלא התממשו.
בזירה הסורית, מוסקבה דווקא נהנית יחסית מהפעולות שלנו מול איראן. רוסיה לא מתה על חלוקת ההשפעה בדמשק בינה לבין טהרן. אבל במצב האזורי שנוצר מהפיכתנו למעצמת גז, לרוסיה היו ציפיות אחרות לגמרי. כשפתחו לפני שנים שלוחה מקומית של חברת האנרגיה הממשלתית 'גזפרום', המטרה שסומנה הייתה עסקה עתידית שתייצר לקרמלין דריסת רגל נוספת באזור, באמצעות שותפות תשתיתית כלשהי. וושינגטון אומרת לזה כמובן "נייט". וכך ראה פוטין את התפתחות הגז הישראלי כקונסורציום גיאו־פוליטי אזורי, מבלי שיש לו דריסת רגל בו. הוא ובן בריתו הטורקי ארדואן נדחקו החוצה. זו החלטה נכונה (אולי מאונס) של נתניהו, אבל כזו שערערה ותערער את היחסים שבהם התפאר בינו לבין מוסקבה.
נושא הגז, מגאוותיו הגדולות של ראש הממשלה, הוא עניין רגיש ומורכב. הוא גם מסמל הרבה מהטוב ומהרע שנקרא נתניהו הפוליטיקאי – והמדינאי. בהיבט הפנימי, הוא משל מוחץ לאי־יכולתו לממש את אמונותיו המדיניות והכלכליות. הוא מסתמך – תוך הטבות מפליגות לבעלי הון – על כסף שיוזרם לקופת המדינה, בפיתוח פרטי. זאת כדי שיוכל להמשיך לממן את המצב הפוליטי המעוות כאן: היצמדות יקרה ל"שותפים הטבעיים", תוך מימון אדיר וסכנה אמיתית לחברה הישראלית לטווח ארוך; זאת בהיבט איכות וכמות שוק העבודה המקומי. הוא גם סימפטום לאי־יכולתו של הקפיטליסט השמרן נתניהו להתמודד עם המגזר הציבורי המנופח והכושל במדינתו שלו.
אבל בסוף, הכל עניין של תדמיות. ונתניהו מאמין בסחורה שהוא מוכר, גם אם היא רבודה במצגי שווא עד שקרים ממש. כשהוא מוכר את "נתניהו המדינאי", הוותק והתמונות המשותפות עם שועי תבל מספיקים. בוחריו נהנים מהגל הטראמפי הפופוליסטי, ולא מביאים בחשבון את הגל הפופוליסטי הנגדי, הליברלי, שאם יכבוש את וושינגטון עלול לדרדר את יחסי ישראל־ארה"ב לשפל חסר תקדים. כשהוא מוכר את "נתניהו הכלכלן", אסדות הגז ונתוני האבטלה עושים את העבודה. אנשים פחות מסתכלים על הכשלים המובנים במשק הישראלי, על ההסתמכות על מגזרים מצטמצמים והולכים. הליכוד תמיד ידע למכור צריכה כמדד אבסולוטי להצלחה. כך הורדת המכסים בתקופת בגין הקטסטרופלית, שהביאה לכל בית וידיאו וטלוויזיה צבעונית. וכך כיום, עם מהפכת "שמיים פתוחים". כלכלה חזקה = אי־היכולת שלכם למצוא כיסא פנוי בבתי הקפה בנתב"ג, בדרך לחופשה החצי שנתית שלכם.
–
ועדיין, נתניהו הפוליטיקאי הוא הטוב מכולם. בשנה האחרונה אימץ היטב את רטוריקת טראמפ. גם בקמפיין הנגטיבי מול רשויות החוק, וגם בפוזיטיבי מול בוחריו. כל הישג הוא "אדיר". כל מהלך הוא "ענק". האם כל אלה יספיקו לנתניהו המדינאי, הכלכלן והפוליטיקאי, מול נתניהו הנאשם? במעמד הפריים טיים שבו הצהיר על בקשת החסינות, היה נדמה שלראשונה נתניהו לא יודע למכור את מה שהוא מנסה למכור. ביבי הוא איש שיווק נהדר. בעיקר מוכר נלהב של סחורה מקולקלת, כסוחר מכוניות משומשות המפליא בשבחי כלי רכב שייעודם לגריטה. יש קונים לסחורה הזו, ובארבע השנים האחרונות הוא גם בנה מערך מיקי זוהרי ושמעון ריקליני מפואר של משווקי משנה.
לא ברור אם אלה יעזרו לו לפרוץ את תקורת המנדטים התקועה של מפלגתו. בדמיונו הוא משחזר את בחירות 1981. הליכוד היה בדרך להפסד ודאי. אבל עבודת הכיכרות ותחושת "ישראל השנייה" שהולכים לגנוב לה את המדינה, רגע אחרי ששחררה אותה ממפא"י הבולשביקית, עשו את הלא ייאמן. זאת בחסותם, כמובן, של קיטוב ושנאה חסרי תקדים. באלה נתניהו מבין היטב. גם בבחירות 2015 אמרו שנתניהו גמור. גם אז נטרו לו על הקדמת הבחירות ממניעים צרים. גם אז נדחק לפינה, לעמדת האנדרדוג, וכמו בגין נלחם כאריה והפתיע את כולם. אבל בגין, לעומתו, לא צעד בקוראלס משפטי, שעלול לשבש את כל החישובים הפוליטיים הבריאים.
–
- חמש הדמויות הטלוויזיוניות הטובות של ארון סורקין // מאת רותם דנון
- מקום בצל ההיסטוריה: מה יש ומה יישאר מבנימין נתניהו // רותם דנון
