ילדים בדרך כלל מריחים גירושים. אבא ואמא רבים. המתח בבית נבנה. לעיתים נדירות זה בא כהלם מוחלט. אבל כזה בדיוק חוו מצביעי המרכז־שמאל, עם פירוקה של כחול לבן ביום בהיר אחד. לא את הגירושים הם לא צפו, ולא את מה שיבוא אחריהם: מעוצמת התיעוב וקרבות הבוץ הכעורים, ועד החברים שהלכו עם הורה אחד ולא עם האחר. כמו אותו צמד מעיק, מרוצה מעצמו, שהיה איתם תמיד בכל טיול משפחתי, או הדוד המעצבן ההוא שגילח את השפם ושחשבנו שבחיים לא יבגוד ככה באבא.
מה הופך דווקא את גירושי כחול לבן לקשים כל כך? אולי הפירוק המכוער ביותר בהיסטוריה הפוליטית שלנו? היו גם היו מקרי גט קשים בכרונולוגיה הזו. רפ"י ומפא"י. מודעי והליכוד. מקימי קדימה ומפלגות האם (הליכוד והעבודה). 'עצמאות' והעבודה. אבי גבאי וציפי לבני. נדמה שכל אלה מחווירים אל מול פרק הרבנות הכואב של בני גנץ ויאיר לפיד. זהו מחנה פוליטי שנדיר לשמוע בו את המילה "בגידה". כעת היא צצה בכל ריאיון שני של אנשי הצד שננטש. דברי הקילוסין, שנשפכו על ראשו של הרמטכ"ל לשעבר, התחלפו בחיצי תרעלה; רוויים בזלזול סונט.
"תגידי תודה שהוא מצא אותך ואת מצאת אותו. המצב בשוק לא מי יודע מה, וכמו שאני רואה אתכם לא יהיו עליכם קופצים", אומר שייקה לגברי במערכון של הגששים 'קרקר נגד קרקר'. גנץ ולפיד הם נמענים הולמים למסר הזה. הם מיצו את יכולת ההכנסה המשפחתית באותם נישואים, וכלל לא בטוח מתי יוכל מי מהצדדים – אם בכלל – לראות רווחה כזו עוד בחייו.
בחלוקת רכוש אחרי גירושים פוליטיים, אתה יודע רק אילו נכסים תקבל בטווח הקצר (תיקים בממשלה/ראשות האופוזיציה). אבל כאן אין עורכי דין, מגשרים או בתי דין לענייני משפחה שיגישו מסמך חלוט על גורל ההון המפוצל לטווח הארוך. ההון הוא כמובן תמיכת הציבור, ותרגומה לקולות בקלפי. בניגוד למשפחה הרגילה, בזו הפוליטית – הילדים הם האפוטרופסים של החשבון הזה. הם יחליטו בהמשך אם ומה לתת לאבא, לאמא, או בכלל לפטרון חדש שישבה את ליבם.
–
אז למה בעצם התלהטה אותה פרידה לכדי פיצוץ גרעיני ממש? הפענוח לעוצמת הגירושים טמון בלהיטות הנישואים. אלה שקרו בלילה נמהר אחד בסביון, בפברואר 2019. היה זה זיווג בזק בין שני בתי מלוכה בינוניים, אל מול אויב שהשתלט על היבשת. נושא הכתר הוותיק יותר מבין השניים העניק את הבכורה לנסיך התמיר, תכול העיניים, שבא זה מכבר וגלימתו אינה נושאת גרגיר אבק אחד של דרך פוליטית. אם הזוג המלכותי היה מתגרש בתרחיש אחר, היינו רואים ריסון. אבל הצד הנבגד הלך דווקא עם מי שהשנאה אליו איחדה ביניהם מלכתחילה. על כך אין מחילה. "היצורים המרושעים נראים כליל השלמות, כשיש מרושעים מהם. לא להיות הכי גרוע – גם זה ראוי לאיזה שבח", כתב וויליאם שייקספיר ב'המלך ליר'. לא שלפיד חשב שגנץ מרושע, ולא שמשה יעלון ייחס לפקודו לשעבר זדון. אבל הם ודאי לא העריכו אותו יותר מדי. דעותיהם האמיתיות נחשפות כעת, קליפה אחר קליפה מבצל מסריח במיוחד.
שותפות הדמה הלכה בדרך כל בשר. מחנה המרכז־שמאל איבד עוד בית. הם אינם, ולא יוכלו לשוב. הצד שמנגד הוא אמן בפירוק כוחות פוליטיים שקמים מולו. אבל הבעיה האמיתית נעוצה לא בחיבוקים המזויפים של הקוקפיט ז"ל שצולמו דרך קבע. ולא בכך שאז כמו עכשיו, לא לפיד, לא יעלון ולא גבי אשכנזי העריכו מי יודע מה את האיש שהכתירו כמצביאם מול ביבי. הבעיה היא שזו הייתה גם התחושה של רבים ממצביעי כחול לבן. ושם נעוצה הצרה של גוש "לא ביבי". אותו הגוש הוא הכל חוץ מהומוגני. יש שם מצביעי ליברמן ומצביעי בל"ד. יש שם ימין הארד־קור (בכסות ממלכתית, כמו צביקה האוזר), ושמאל קלאסי שלא מעניין כמעט אף אחד (כמו מרב מיכאלי). הכל מהכל, ויותר מדי.
כך, פעם אחר פעם, התיעוב המעוור לנתניהו מביא לניסיונות עקרים לסילוקו. זורקים למחבת הפוליטית פיוז'ן זריז כזה או אחר; הוא בתורו אמור לבנות ניצחון אינסטנט. אבל ניצחונות, כמו עוגת ביסקוויטים טובה באמת, דורשים השקעה מעט יותר ארוכה. גם נתניהו לא בנה ניצחון אינסטנט. הוא בא סדור ונחוש, פילס את דרכו אחרי שמונה שנים בפוליטיקה לראשות הממשלה, נכשל בה – ואז לקח עשור כדי ללמוד מטעויותיו – ולהשתכלל לכדי המכונה שהוא היום.
מאז התפרקותן (המוחלטת או החלקית) של קדימה והעבודה, אין כלי קיבול טבעי לקלוט בו את מתנגדי נתניהו. תורתו של האחרון היא לבנות מחנה פוליטי לא בתוך מפלגתו – אלא בעם עצמו. היריבים, כפי שראינו, עוד עסוקים במבנה המפלגתי. הרי ממילא ישנו ואקום במרחב הישראלי העצום שנקרא "אנטי־ביבי". תבנה משהו יעיל, תמצא את נקודת ההבקעה הנכונה, וכל החלל הזה ייפול שדוד לרגליך. עד הבוז'י או הבני הבא.
–
אלה רק חלק מהדוגמאות המובהקות לכישלון מתמשך של מחנה פוליטי גדול להבין מה עומד מולו. מחנה שלא ידע או יודע להעמיד קנדידט אמיתי, רציני. מי שמחויב באמת לשינוי (וגנץ מעולם לא היה מחויב באמת להפלת נתניהו), שיכול להגיע לצמרת הפוליטית – ולשרוד בה מול ג'ונגל שלם שחושף שיניים לרגלי הגזע שמתחת. הצרה היא שאין אף שחקן פוליטי בעל משקל שנבנה כאן ותואם את ההגדרה הנ"ל. גם לא יאיר לפיד. עדיין לא. לפיד הוא מקרה מעניין. אם אכן יהיה יו"ר האופוזיציה, הרי שזו תהיה פעם שנייה בתוך עשור שהתפקיד מונח בידי מנהיג של מפלגת מרכז (אחרי ציפי לבני וקדימה בכנסת ה־18). זה מעלה שאלה מעניינת: האם דווקא המרכז הישראלי הוא מיעוט, שיצטרך לעשות דרך ארוכה ומפרכת עד שיראה שלטון? ואם כן, מה שווה "המרכז" בחלוקה הסוציו־פוליטית של ישראל הנוכחית?
בישראל כבר אין מרכז אמיתי. כלומר, מרכז פוליטי שיודע לגבש מספיק הסכמה ולבסס מסד אידיאולוגי איתן, שאליו יוכלו להצטרף השמאל כולו, והימין הרך במידה מספקת. קוניוקטורות כמו כחול לבן או המחנה הציוני הביאו קולות, אבל לא שיתוף פעולה מתמשך ובעיקר מתרחב. השמאל הישראלי לא משלים עם הימניות של רוב הציבור היהודי. הוא מתרכז בדיוק בזה, בחוסר ההשלמה שלו, בתסכול אל מול עיוורון הנוהים אחרי מנהיג בעייתי כל כך. הימין הרך לא "שונא מספיק" כדי למצוא שפה משותפת עם איימן עודה ואחמד טיבי. והמרכז? הוא שקוע באידיאה פיקס של חלום ישראלי שנגוז. מין יצחק־רביניזם יפה בלורית שכזה, של אליטות אחראיות. של משלמי מיסים ישרים ואזרחים מנומסים. של אנשים שאוהבים את הארץ הזו אהבה מחייבת, אבל גם מפוכחת ונתונה לביקורת.
המרכז הזה קיים, אבל הוא קטן מכפי שחושבים. היכולת היחידה להיבנות פוליטית היא לעשות דרך אידיאולוגית קשה וארוכה, בדרך להסכמה רחבה. כזו שתוכל להכיל שיתופי פעולה בין ימנים (בתפיסה ביטחונית, לא דתית־משיחית) לבין מפנטזים על שלום. בין סוציאליסטים מושבעים לבין קפיטליסטים אדוקים. בין ערבים ליהודים. כרגע, בדיוק כמו בכל רגע נתון אחר בכל כהונותיו, רוב בעלי זכות הבחירה בישראל סולדים מנתניהו. אין להם את האידיאות או הפרסונות לנהות אחריהן כמחנה אחד. חלקם עוד מחכים למשיח פוליטי. אחרים מחכים שבית המשפט יעשה עבורם את העבודה. אולי פסק הדין שיגיע יגמור לא רק את ביבי, אלא גם את הביביזם.
כשהאמוציות המבעבעות משתלטות על השכל הישר לכל כך הרבה זמן, אי אפשר באמת לעלות על ההגה ולתכנן נסיעה ארוכה ליעד ברור. מול קואליציית נתניהו החמישית, דרושה קואליציה ישראלית אחרת, חדשה. היא לא קיימת על המדף, מן המוכן. חומרי הגלם שלה נמצאים, אבל הם יינתנו רק בידי מי שיקדישו להם מחשבה מקורית, אורך רוח, עבודה קשה והרבה פשרות.
–
העקומה שאי אפשר לשטח // הטור של רותם דנון
האם אנחנו מסוגלים לשנות את שיטת הבחירות? // הטור של רותם דנון
