מזה חודשים ארוכים שהחברה הישראלית עוברת טלטלה פוליטית וחברתית. מחד, המשבר שנוצר מדגיש את הצורך לדבר על הסוגיות הבוערות. מאידך, יש קושי רב לקיים שיח מכבד. הדבר מוביל לשתי תופעות מקבילות: מצד אחד שיח מתלהם ואלים, מצד שני – הימנעות משיחות פוליטיות מחשש להתלקחות. בשני המקרים, התוצאה היא היעדר שיח והעמקת הקיטוב.
בפני אלה מאיתנו הנאבקים על אופיה הדמוקרטי של המדינה, מציב המשבר הפוליטי פרדוקס: בעוד שעלינו להיאבק ללא פשרות בכוחות המאיימים לפרק את הדמוקרטיה מבפנים, אנו נדרשים לראות במשבר הפוליטי גם הזדמנות להרחיב את השיח שהיה רדום במשך שנים, על מנת להתמודד עם בעיות העומק של החברה הישראלית. כל זה בזמן שמרקם החיים המשותף שלנו מחייב אנשים בעלי עמדות פוליטיות שונות להיפגש, לעבוד ולחיות יחד.
בעשור האחרון אנו חוקרות קבוצות שיח המנהלות דיונים פוליטיים בתוכן. הקבוצות שאותן חקרנו הן קבוצות של סטודנטים שפועלות במסגרת אקדמית, אך הן משקפות במידה רבה תכנים פוליטיים המעסיקים את החברה הרחבה, ומכילות דעות שונות ומגוונות. במחקר עקבנו אחר תהליכי הקיטוב הפנימיים שהחלו להתחדד בין השמאל לימין, דרך זיהוי תהליכים פסיכולוגיים של הסלמה המשתקפים בשפה. במאמר זה נבקש להציג מנגנונים אלה, ולאורם נציע עקרונות שיכולים לסייע לאנשים שאינם מסכימים זה עם זה להתבטא באופן אשר יגדיל את פוטנציאל ההבנה ההדדי.
תהליכים של הסלמה
השיח בחברה הישראלית מצוי במצב של קיטוב מתמיד, המושפע מבעיות עומק הנוגעות לכיבוש המתמשך, ליחסי דת ומדינה, לאופייה החברתי המרובד של החברה הישראלית ועוד. בשנים האחרונות אפשר לזהות בישראל התגברות של תהליכים אלה, כחלק ממגמה עולמית רחבה יותר, הקשורה בין היתר להיחלשות גוברת והולכת של הסכמה על סמכויות מקצועיות של בעלי הידע כגון גופי התקשורת, הפוליטיקאים, וברי סמכא בתחומים שונים.
היחלשות זו נובעת מכמה סיבות, בהן: מקורות ידע אלטרנטיביים ו׳שטוחים׳ במרחב האינטרנטי; ירידה בתקשורת פוליטית בין-אישית בלתי-אמצעית; עלייתם של מנהיגים פופוליסטיים, ושילוב של כל אלה יחד. תהליכים אלה מביאים לבולטות יתר של הרטוריקה ושל אופן השימוש במילים, שכן הרטוריקה שבה נאמרים הדברים קובעת באיזו מידה נתפס המסר כאמיתי ומהימן. כך נמצא, למשל, ששימוש בשפה מופשטת ולא קונקרטית גורם למנהיגים להיתפס יותר כבעלי סמכות.
כשמדובר על שפה מקטבת, אפשר לזהות תהליכים של הסלמה, שמשמשים כמעין תמרורי אזהרה למופעים גלויים יותר של אלימות בשיח, כגון ביטויים גזעניים וקללות. לכן יש כאן פוטנציאל להתערבות מוקדמת, אשר יכולה למנוע הידרדרות לאלימות ואף לקדם דיאלוג בסוגיות שנראות בלתי פתירות.
במחקרים שערכנו בקרב סטודנטים בעשור האחרון, חקרנו את הדינמיקה של שיח מסלים בקבוצות קטנות בנות עשרים משתתפים, שקיימו שיח פוליטי פנים אל פנים. התכנים שעלו בקבוצות שיקפו במידה רבה את הסוגיות הפוליטיות הבוערות שמעסיקות את החברה הישראלית, והמשתתפים בקבוצות היו בעלי דעות פוליטיות שונות ומגוונות.
הנה שלושה מאפיינים שמשמשים כסימנים מקדימים להידרדרות של שיח לאלימות:
- שיח של אמיתות מוחלטות.
- שיח מאשים.
- שימוש ברטוריקה מכלילה.
שיח של אמיתות מוחלטות: בסיטואציות של קונפליקט ואיום, פרטים נוטים להיות פחות סבלניים למצבי עמימות ואי-ודאות, והם מחפשים אחר תשובות ברורות אשר יוצרות ודאות ומפחיתות את החרדה. במצב כזה, שיח סובייקטיבי המבוסס על תחושות ורגשות נתפס כלא לגיטימי בתקשורת פוליטית בין-אישית. במקום זאת, הדוברים מבססים את דבריהם על רטוריקה של 'עובדות'. כלומר: במקום להכיר בקיומם של נרטיבים שונים משלהם תוך הבנה שעמדתם אינה אמת מוחלטת, יש מעבר לדיבור על אמיתות מוחלטות, כולל הדיפה של כל נרטיב שלא מתיישב עם ה׳אמת׳ של הדובר.
פרקטיקות כאלה מביאות את הדוברים לעסוק בהגנה על הטיעונים שלהם ולא בהקשבה לזולת, ועל כן גורמות לדיון להסלים. כך אמת נרטיבית הופכת לאמת עובדתית בשיח הפוליטי הנוכחי, ומה שלא נאמר על ידי המחנה 'שלי' – מתויג מייד כ״פייק ניוז״.
שיח מאשים: קבוצות בקונפליקט נוטות לתפיסה מקוטבת של העצמי מול ה׳אחר׳, כך שביסוס ותיקוף העצמי נעשה על ידי שלילה והאשמה של ה׳אחר׳. כלומר: במקום התבוננות עצמית וקבלת אחריות של הדובר על רגשותיו – רגשות שליליים (כגון אשמה, בושה ופחד) מושלכים על האחר דרך האשמות ודיבור שלילי. דוגמא לכך היא למשל התבטאויות של פוליטיקאים בעת הנוכחית, שמטילות את האחריות על כל דבר שלילי שקורה – על הממשלה הקודמת או המחנה הליברלי. האשמות מסוג זה מביאות לתגובה מתגוננת מן העבר השני, ובכך גם להעמקת הקיטוב בין המחנות.
שימוש ברטוריקה מכלילה: שיח מסלים בא לידי ביטוי גם בהתנסחות במונחים קולקטיביים. במילים אחרות, פרטים נוטים לזהות את עצמם יותר עם קבוצות שהם משתייכים אליהן, לחשוב ולדבר כחברי קבוצה. בעוד שדיבור מסוג זה יכול לגבש ולאחד בין פרטים בהקשרים חיוביים – בהקשר של אי הסכמה הוא מקטב ומסלים, מכיוון שמצבי קונפליקט מקדמים חשיבה סטריאוטיפית על האחר. במחקרים הראינו כיצד דיבור קולקטיבי במונחים של ״אנחנו״, ״הם״ ו״אתם״, ובעיקר המעבר מדיבור בלשון יחיד לדיבור בלשון רבים תוך כדי דברים של דובר ספציפי, מהווים אינדיקטורים לתהליכי הסלמה בשיח פוליטי קבוצתי.
כלים להתמודדות עם ההסלמה
אותם עקרונות המדרדרים שיח לאלימות, מקדמים באופן הפוך תהליכים של דה-אסקלציה. ריבוי קולות ודעות, הזמנה לשתף בסיפורים אישיים ובעמדה רגשית אשר נמצאת בבסיס העמדה אותה מציג האדם, יכולים לשבור דינמיקות שיח מתנצחות בין משתתפים, להוציא את השיח מדיון באמיתות מוחלטות של שחור ולבן, תוך הגברת הסיכויים להקשבה הדדית.
דיבור מתקף רגשית, המכיר גם ברגשותיו של האחר בשיחה תוך קבלת אחריות על הרגשות האישיים, יכול להביא למעבר מדינמיקה של מתקפה מול מגננה, לשיח מתבונן שנותן תוקף למגוון רגשות. לבסוף, דיבור אישי, בגוף ראשון יחיד, או פניה לאחר בגוף שני יחיד, יכול להגביר נוכחות רגשית ולהזמין התייחסויות אישיות יותר בקרב משתתפים נוספים ובכך לשנות שיח מכליל וסטריאוטיפי.
מבט על ישראל
ההסלמה במצב הפוליטי הנוכחי ניכרת היטב גם בשיח הפוליטי המתנהל בין אנשים ברשתות ובתקשורת. אם במצב פחות מסלים נראה בדרך כלל תגובות שמובילות אט-אט לגילויים ברורים של שנאה ושלילת האחר, במציאות הנוכחית ישנה תגובה אלימה כמעט מיידית לאירועים, ואין כמעט אפשרות לתמרון של השיח למחוזות בונים. הדיבור המסלים מעורר עניין ותגובות, אבל לרוב אלה יהיו תגובות אשר יקצינו את הדיון ויתרמו לקיטוב ולא להפחתתו. זה דיבור שמחזק מחנאות ולא פותח פתח לדיאלוג ולחשיבה שיש בה גם למידה, אלא חיזוק והתבצרות של כל מחנה בנראטיב שלו.
לצד ההקצנה, אפשר לראות בהתרחבות של הדיבור הפוליטי גם בשורה חיובית: אוכלוסיות רבות שלא היו מעורבות – מתעוררות ולוקחות חלק בדיונים פוליטיים. במובן הזה, ישנה הזדמנות שלא היתה בעבר לדיון מגוון בסוגיות ליבה של החברה הישראלית. התעוררות זו מחייבת התייחסות לאופן שבו אנו מדברים על פוליטיקה, תוך הנגשה של כלים שיכולים לסייע לאנשים שרוצים לדבר על מה שבוער אצלם מבלי להבעיר את כל השיחה.
היכרות וחיים משותפים יכולים לתרום לקיומו של שיח דיאלוגי ומאפשר. לכן, עדיף דיבור בתוך קהילות של אנשים שמכירים אלה את אלה – במקום עבודה, בקמפוס, במקום מגורים משותף, על פני דיונים בקבוצות אנונימיות.
המודל שאנחנו מציעות ישים גם לדיונים בין אנשים שלכאורה מסכימים זה עם זה. הרי גם המחנה הליברלי אינו עשוי מקשה אחת, ועל מנת לחזקו – יש לאפשר שיח מגוון גם בתוכו.
לבסוף, אנו מעודדות שיח פוליטי בין-אישי בתוך קהילות ובין קהילות, לצד מאבק נחוש ובלתי מתפשר ברמה הפוליטית והציבורית. אנו מאמינות בדיבור פוליטי פתוח של אנשים החיים במרקם משותף – יהודים, ערבים, דתיים, חרדים וחילונים. דיבור פתוח, אשר מקדם הבנה ללא הסכמה בהכרח, יוכל אולי להביא להתמודדות אמיתית עם סוגיות פוליטיות שהוזנחו עשרות שנים.
