רבע מאה כמעט אחרי רצח רבין, עצרו ושאלו את עצמכם: האם מה שאתם קוראים ברשתות החברתיות לא מבייש את כולנו כחברה? ולא רק הקונספירציות, ההשמצות, ההסתה, השנאה. בארה"ב כל ילד בן עשר יספר על ג'ון קנדי ויצטט את נאום גטיסברג של לינקולן. אצלנו מגזרים שלמים מתעלמים מהרצח.
מעולם לא כתבתי אחרי יום הזיכרון לרבין, תמיד לפני. בתחושת דחיפות תמידית למנוע את ההסתה הבאה, חלילה את הרצח הבא. אבל הפעם, בהסתכלות לעתיד, חשתי חובה לעשות זאת. הזיכרון וההנצחה של רבין היו מסובכים מראש. "רצח רבין" הוא צמד מילים שמקפל בתוכו את כל המחלוקת סביב התהליך המדיני והסכמי אוסלו, את הפיגועים הקשים, את כיכר ציון הרותחת ואת ארון הקבורה של הציונות. בשמאל, לא יכולנו לשחרר את התחושה שנתניהו נבחר זמן קצר אחרי הרצח, כשהוא נישא על גלי שנאה והסתה (כששמו של רבין ודבר הרצח אפילו לא יצאו מפיו כשנבחר לראשות הממשלה). הימין, מצידו, הרגיש מואשם כקולקטיב, שחייב להסכים עם דרכו המדינית של רבין כדי להיות חלק מהאבל. התחושה האיומה של מי שהייתה כיפה לראשם והרגישו שהם לא יכולים להסתובב בחוץ, מכבידה עליי עד היום
אנחנו חייבים להותיר לילדינו זיכרון חי של רצח ראש הממשלה. לא פולחן אישיות, אלא תהליך משותף של ריפוי
אבל כבר אז הדהד בראש הקול האחראי, המבקש לחייב כי הזיכרון לא ייוותר חלקו של מחנה אחד. העצרת בכיכר לא יכלה להיות א־פוליטית, אבל כן יכלה להיות פחות מפלגתית. כבר מהראשונה, עשינו מאמץ גדול להביא דמויות מהימין. ב־1997 מצאתי עצמי מבוישת ליד הבמה, כשנתן שרנסקי חטף קריאות בוז. הוא ואחרים היו ראויים לגיבוי ולא לגינוי. בכל עצרת התרגשתי לראות שניסן סלומינסקי מגיע לעמוד איתנו, למרות שהנאומים רחוקים מהשקפת עולמו. גם השנה, כשהקשיב לדברי בני גנץ, ראיתי שהסתייג, אבל המשיך להקשיב. הוא נותר יחיד.
דווקא הטקס בהר הרצל מבטא את עומק השבר. ראש הממשלה הנוכחי מנהל מדיניות מפלגת ומסיתה, אבל שומר את הנאום "הממלכתי" שלו לטקס הקשה הזה; אבסורד לצפות שילדיו ונכדיו של הנרצח, שנותרו ממלכתיים שנים, ימשיכו לדכא את רגשותיהם הקשים. הרצח הזה היה פוליטי יותר מכל רצח מנהיג שאנחנו מכירים במאה ה־20. בכל מקום בעולם שבו התרחש רצח כזה, הזעזוע ליכד את הציבור. אצלנו גרם דווקא להתרחקות.
לנתניהו אין אחריות לרצח. אבל הייתה לו אחריות לאי־דיכוי ההסתה, ולהלבנה כיום של ראשי המסיתים כמו חבורת בן גביר. וכאן יגיע ה"ווטאבאוטיזם" – מה האחריות של המחנה שלנו? ברור שעשינו טעויות. היו שהתקשו להפריד בין הרוצח לבין המחנה, היו שהתעקשו להזכיר רק את השלום כמורשתו; טבעי שיהיה ניכוס ראשוני של האבל בידי המחנה שבראשו עמד. לצד זאת, הימין ביקש להפוך את "בדם ואש את רבין נגרש" למחאה לגיטימית, ואנחנו התעקשנו לא לתת יד להשכחה. אני כמהה ליום שבו תימצא הדרך לזכור ביחד – בלי להעמיד פנים. אתם תדברו על כך שהרחקנו אתכם ואנחנו נזכיר את ההסתה, ונדע שזה נאמר רק כדי שזה לא יקרה שוב. לפעמים נדמה לי שנצליח לעשות זאת רק כשנתניהו כבר לא יהיה חלק מהמערכת הפוליטית, או אפילו כשלא נהיה כאן אנחנו, מימין ומשמאל, היודעים לתאר במדויק כל שנייה מאותו לילה ארור.
אנחנו חייבים להותיר לילדים שלנו זיכרון חי של רצח ראש הממשלה. לא פולחן אישיות (שהוא עצמו היה שונא), אלא תהליך משותף של ריפוי שמחייב את כולנו לקצת יותר, כדי שהבית לא ייחרב בפעם השלישית.
