fbpx

דויד גרוסמן // כשהמוזות לא שותקות // מאת חיים אורון (ג'ומס)

הוא מזכיר לנו את ששכחנו, את שהפך לכמעט טאבו, איש הרוח יכול וצריך להשפיע

0

מתי ואיך החלו אנשי הרוח להתרחק מהמעגל האידיאולוגי והפוליטי? אני עדיין בנו של דור, שהחיבור בין השניים היה טבעי עבורו. מהפובליציסטיקה של נתן אלתרמן, ועד ההופעות בצוותא של ענקי רוח כמו אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ואבא קובנר. אנשי הרוח מילאו פונקציה, שהיא מעבר לעשייתם התרבותית. לאורך השנים זה נשחק. מקומו של איש הרוח בחשיבה האידיאולוגית התפוגג. מה שנתפס כמתבקש מהמעגל האינטלקטואלי, הפך מוקצה כמעט – אולי בגלל אותו תהליך שהפך את אותם אינטלקטואלים (ואת המונח עצמו) למשהו בעל קונוטציה שלילית.

אבל עדיין יש מי שנושאים במעמד הזה, מעבר לתחום הספציפי שבו הם עוסקים. כזה הוא דויד גרוסמן. מחמאות כסופר אין צורך להכביר בעניינו. על כך יעידו טבלאות רבי המכר ושלל הפרסים היוקרתיים שבהם זכה. על השפעתו החברתית, ראוי לדבר במעמד הזה. גרוסמן משלב באופן מרשים וחודר, בסגנונו החכם והמאופק וביכולת כתיבה מופלאה כמובן, את אותה קריאה אידיאולוגית, את השרטוט של פנורמות ישראליות. בכתיבתו, כמו גם בנאומיו. באמירות ברורות, חדות, אך לא פוגעניות, הוא הפך חלק בלתי נפרד מעולמי הרוחני, התרבותי – והפוליטי. הוא מזכיר לנו את ששכחנו, את שהפך לכמעט טאבו, איש הרוח יכול וצריך להשפיע.

ידידי עמוס עוז, מי שנשא בעול דומה בעצמו והלך לעולמו השנה, נהג להשתמש בדימוי מדויק על עידן נתניהו בשיח הציבורי: זה כמו קומפרסור שעומד מתחת לחלון ביתך. ואתה? רק מחכה שיהיה טיפה שקט. בקצה השני נמצא גרוסמן, ביכולתו לומר את הדברים הנכונים, בלי לחדור לך באגרסיביות לאוזן, אלא להיכנס לך למוח וללב בשקט ובעדינות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook