התיאוריות השונות על מקור החיים בכדור הארץ משרטטות ברובן תמונה דומה: סביבה עוינת, מבעבעת, שנתקלת בחיכוכים טקטוניים. מפץ חם ואלים שמשחרר מולקולות אורגניות, המתחילות לשגשג ולהתפתח. "המרק הקדמוני". קיץ 2020 היה אמור להיות המרק הקדמוני (וליתר דיוק – המאתחל) של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד. שותפו לשלושה סבבי בחירות בגד – ולקח את המנדט שמהותו העיקרית היא לא־ביבי היישר אל זרועותיו של ביבי. אותו ביבי עצמו הוכיח כישלון מפואר בניהול ענייני המדינה. מחדליו במשבר הקורונה הביאו לו ציונים גרועים, שחוצים את כל המגזרים הפוליטיים. ממשלת האחדות הפכה פארסה של התנצחות משתקת, רוויית שנאה, בחסות המשפט הפלילי של ראש הממשלה (והדחי הכללי שאליו גלשה המדינה). הרחובות הפכו זועמים. עשרות אלפים מפגינים בעשרות מוקדים, בכל שבוע. מתוך הכאוס הזה היה אמור להפציע – כמושיע – האופוזיציונר לפיד. דאוס אקס בלגנה. בקיץ 2020 לפיד כבר היה צריך להיות מנהיגה הבלתי מעורער של חצי מדינה. לחצות בקלילות את קידומת 2 בסקרי המנדטים ולהיצמד אל נתניהו באחוזי ההתאמה לראשות הממשלה.
הוא עבד לא רע. התראיין, הסתובב. נתן כמה נאומים זכורים. לקח מקצת מהמנדטים שגנץ איבד. אבל זה לא זה. יאיר לפיד תקוע. אחרי שמונה שנים בפוליטיקה הוא אמנם דמות פוליטית בכירה, אבל לא פוליטיקאי טוב באמת. במקום מרק קדמון, לפיד סוחב חטא קדמון. כזה שמזכיר את סגירת החשבונות העיראקיים של ג'ורג' בוש האב באמצעות חבריו הניאו־קונסרבטיבים ובנו הנשיא. לפיד גורר עמו מלכתחילה את המלחמות של אביו המנוח, טומי. כשחסם יחד עם נפתלי בנט את כניסת החרדים לקואליציה ב־2013, הוא המשיך את דרכו של טומי. וכשבנה מפלגה על שמו בטאבו, הוא מיגן את עצמו מטראומת 'שינוי', שקרסה לטומי בין הידיים. ולמרות ההשוואות, יש הבדל גדול בין 'שינוי' של האב ל'יש עתיד' של הבן. טומי קיבל פלטפורמה מוכנה והעצים אותה; יאיר הקים – יש מאין – מפלגה גדולה בהרבה, שגם שורדת וגדלה כנגד הנוסחאות הפוליטיות של העשורים האחרונים, שמרוממות ומחרבות מפלגות אינסטנט באותו הקצב.
אולי לפיד היה צריך רק שינוי כיוון של הרוח. קצת אובדן פופולריות אצל בנט, נניח, תוך גיבוש רוב המחנה שמשמאלו כאוהדים נאמנים (אלה שקודם לכן התכחש להם). אבל אז בא עפר שלח וטרף את הקלפים, שממילא לא היו בדיוק 'פול האוס'. שלח הוא אדם שקשה לא להעריך. האיש שאוהדיו התמוגגו ממנו עוד בימיו כעיתונאי ייחודי. זה שהבין בביטחון ובמדינאות ברמה יוצאת דופן. ההוא שקמו בשבילו בארבע בבוקר כדי להתמוגג מכל ניתוח של איזו שלשה במשחק בין הניקס ללייקרס. שלח היה כינור שני, המכוון בדיוק לפי האוקטבות של הבוס לפיד, החבר־שותף האולטימטיבי. והנה, דווקא הוא השליך בפומבי ערימת כביסה מצחינה, היישר מתוך חלון הראווה המצוחצח לכאורה של יש עתיד. במהלך זה חשף שלח למעשה את מה שהיה שקוף ממילא: את תקרת הזכוכית של יאיר לפיד.
דרכם הלאה רבת־סיכונים – אך גם רבת־פוטנציאל. שלח יכול להשתלב בקונסטלציית שמאל כלשהי בעמדה טובה ולהגדיל את אחוזי ההצבעה במחנה. לפיד יכול לחזור להתמרכז ולנסות לשמר את המספרים הנוכחיים. יש עתיד כבר לא תביא כנראה 30 מנדטים ומעלה בשום תסריט, אבל גוש המרכז־שמאל יכול לגדול חזרה במגוון תסריטים – ובזה השניים (אחרי שיריבו עוד קצת ואז יבססו יחסים קורקטיים־תועלתניים) צריכים להתמקד.
–
