בקיצור: ווטרגייט של ניקסון, ״ניסוי העגבת״ שבוצע באזרחים בסן פרנסיסקו, השוחד במשטרת ניו יורק, הירי בספינה ״הגנרל בלגרנו", המעצרים וההתעללות בעצירים בעירק, המעקבים של ממשלות העולם אחר אזרחיהן. כל הפרשות הללו נחשפו בזכות עובדים שהערכים והמוסר שלהם לא אפשרו להם להמשיך לשתוק. במדינת ישראל, הטובעת בשחיתות, כולנו חייבים להיות האנשים האלה – שלא שותקים.
ויליאם מארק פלט עבד שלושים שנה כפקיד במנגנון ממשלתי בירוקרטי, במה שנראה כמו קריירה מבטיחה ומפוארת למדי. הוא כבר לא היה צעיר, כמעט בן שישים, כשהפנסיה כבר מעבר לפינה. בכל זאת, כנגד כל היגיון, הוא יצר קשר עם שני עיתונאים צעירים וסיפר להם על אחד ממעשי השחיתות הגדולים של המאה העשרים: המנהיג העליון של המדינה היה מעורב בפלילים, בפרשה שנודעה בשם "ווטרגייט".
היה זה ריצ׳רד ניקסון, נשיא ארצות הברית דאז, שהיה מעורב בשליחה של פורצים למטה המפלגה המתחרה, וכשאלה נתפסו בשל רשלנות מביכה, הלך והסתבך ברשת של שקרים.
אפשר להתווכח אודות מניעיו של פלט, אבל כשניקסון ניסה להתערב ולחבל בחקירה של ה־FBI, פלט, שהיה סגן המנהל בארגון, פנה לעיתונאֵי ה"וושינגטון פוסט" שהכיר וסיפר להם על אודות החקירה. אלמלא היה עושה זאת, מי יודע אם ניקסון היה מתפטר ואם היינו יודעים כלל על מה שהתרחש שם.
*****
פיטר בקסטון היה עובד סוציאלי בסן פרנסיסקו, שבמסגרת עבודתו הוטל עליו לראיין חולים שלקו במחלות מין. כשלמד שהממשלה לא רק מתעניינת בבריאותם של החולים, אלא היא גם זו שהדביקה אותם, על מנת לחקור את התפשטות המחלות, הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו.
הוא ניסה לפעול במסגרת המערכת, הגיש תלונה חמורה על אודות ה"ניסוי", אך זו נדחתה בנימוק שהמחקר טרם הושלם. אחרי ההתנקשות במנהיג השחורים מרטין לותר קינג, הוא הגיש תלונה נוספת, הפעם בנימוק שהניסוי עלול לעורר מחאה פוליטית, אך גם זו נדחתה.
כשהרגיש שמצפונו לא מתיר לו יותר לשתוק אל מול העוולות שהוא עד להם, פנה לעיתונאית ג'ין הלר, שהביאה את הדברים לפרסום. המחאה שקמה בעקבות הפרסום בעמוד הראשון של "הניו יורק טיימס", הביאה לסיומו של הניסוי ולהוקעה של מתכנניו. אלמלא היה בקסטון עושה זאת, מי יודע אילו עוד ניסויים הייתה הממשלה מבצעת באזרחיה, ואם היינו יודעים כלל על מה שהתרחש שם.
*****
פרנק סרפיקו התגייס למשטרה מתוך אידיאליזם כשהיה בן 23. הוא החל בתור שוטר מקוף, והתקדם לתפקיד של סמוי ביחידה לפשעי מוסר. כשראה שחבריו ליחידה לוקחים שוחד מבעלי עסקים מפוקפקים בתמורה לשתיקתם והגנתם, הוא דיווח לממונים עליו. כשאלה ניסו לקבור את העניין, הוא הביא לפרסום הסיפור ב"ניו יורק טיימס", מה שהוביל את ראש העיר דאז, ג'ון לינדזי, להקים ועדת חקירה שהמלצותיה גרמו לרעידת אדמה במשטרה ושינו את תהליכי ההפעלה, הניהול, והגיוס בה.
אלמלא היה סרפיקו עושה זאת, מי יודע אם היה אפשר בכלל לטפל בשחיתות שפשתה במשטרה, ואם היינו יודעים על מה שהתרחש שם.
*****
קלייב שרידן פונטינג היה פקיד בריטי בשיא הקריירה, כשצוללת בריטית שיגרה ארבעה טילי טורפדו לעבר אוניית הקרב הארגנטינאית "הגנרל בלגרנו" כחלק ממלחמת פוקלנד. 323 ארגנטינאים נהרגו במתקפה הזו, ומעל 700 אחרים נמשו מהמים הסוערים והקפואים אחרי שעות.
כחלק מתפקידו, נחשף פונטינג לעובדה שהגרסה הבריטית הרשמית למתקפה הייתה שקרית, וכי לא היה צידוק להרג מאות המלחים הזרים. הוא הדליף שני מסמכים לחבר הפרלמנט מטעם הלייבור, תומס דלייל, וזה חשף אותם לציבור.
*****
ג'וזף וילסון כבר פרש משירות דיפלומטי פעיל אחרי יותר משני עשורים בשירות החוץ של ארצות הברית. בקריירה המפוארת שלו הוא הציל מאות בני אדם, כשנתן להם מחסה בשגרירות האמריקאית בעירק אחרי פלישת סדאם חוסיין לכווית, ושירת כשגריר במספר מדינות אפריקאיות.
אחרי פלישת ארצות הברית לעירק, כשהנשיא דאז, ג'ורג' בוש, אמר בנאום לאומה כי "סדאם חוסיין חיפש לאחרונה כמויות גדולות של אורניום באפריקה", נשלח וילסון על ידי ה־CIA לבדוק את אמיתות הדברים. כשמצא כי לא היו דברים מעולם, הוא פרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר שכותרתו: "מה לא מצאתי באפריקה", בו הוא תקף את מדיניות הנשיא בוש, והאשים אותו בסילוף האמת.
*****
צ'לסי מנינג הוצבה בעירק ונחשפה למאות אלפי מסמכים שחשפו, בין השאר, ירי בעיתונאים ואזרחים, בהם ילדים; ירי על כוחות הצלה; עינויים קשים וסחיטת הודאות מזויפות; ואת העובדה שארה"ב החזיקה אלפי בני אדם בשלל מתקנים, בלי סיבה אמיתית.
מנינג ניסתה לפנות לחבר הקונגרס כריס ואן־הולן, אך לא זכתה לתגובה, ועל כן פנתה ל"וושינגטון פוסט" ול"ניו יורק טיימס". כשגם אלה לא הביעו עניין, היא העבירה את הקבצים שהוציאה ממערכות הצבא על גבי דיסק שעליו כתבה "ליידי גאגא" לידי ג'וליאן אסאנג', שעמד בראש מערכת ויקיליקס. הדברים פורסמו שם והביאו לחשיפה של פשעי מלחמה, לכאורה.
*****
אדוארד סנודן עבד כקבלן צעיר במתקן של סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית בהוואי. במסגרת עבודתו הוא נחשף לקיומן של מערכות רבות ששימשו לריגול אחרי מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם, בהם אזרחים אמריקאים.
הוא ניסה להעלות את ספקותיו בנוגע לחוקיות המעשים בערוצים הפנימיים בארגון, ללא הועיל. כאשר ראש המודיעין הלאומי בזמנו, ג'יימס קלאפר, שיקר, לדבריו, בעדות שנתן לקונגרס, סנודן התפטר, ולקח איתו תועפות של מידע ממערכות הביון שאליהן הייתה לו גישה במסגרת עבודתו. הוא טס להונג קונג, שם נפגש עם מספר עיתונאים וחלק איתם את המידע.
בעקבות הפרסום נחשף היקף הניטור שהופעל על ידי שלל ממשלות וארגונים בינלאומיים והנושא עלה על סדר היום הציבורי.
זו רק רשימה חלקית של אנשים שראו את השחיתות ואמרו "עד כאן". אנשים שהיו חלק מהמנגנון, חלק מהשיטה, בשר מבשרה, שלא יכלו עוד לשתוק אל מול הכשל המוסרי העמוק שעיוות אותה. אלה אנשים שראו איך מה שהם האמינו בו, מה שהם התגייסו להיות חלק ממנו, השתנה והפך למשהו אפל.
השחיתות נמצאת בכל מקום. כולנו ראינו אותה בעבודה, בצבא, וכמעט בכל מערכת ציבורית גדולה. לרוב אנחנו בוחרים לעצום עיניים, לשתוק, אבל זה בדיוק מה שמאכיל אותה, מה שנותן לה לגדול. דברים שנעשים בחושך, מול עיניים עצומות, נוטים לשגשג. אנשים שרואים שאפשר לרמות את השיטה, יהפכו נועזים יותר, ואחרים שיראו אותם ירצו גם הם להשתתף בחגיגה. אם אין מחיר לשחיתות, המושחתים נהפכים למושחתים עוד יותר. ככה מתפוררות מדינות.
מה יכול אדם אחד לעשות מול היעדר בסיסי של בושה? מה יכול אדם אחד לעשות מול זלזול בוטה בחוק שמחזיק את החברה שלנו? לאלה שהיו, ולאלה שעודם חלק מהמנגנון, ושהאמת והצדק חשובים להם – יש חובה מוסרית לתקן. יש חובה מוסרית לחשוף את השקרים שנטוו על מנת להסתיר כשלים מוסריים וחוקיים.
ב״קומדיה האלוהית״ כתב דנטה על אודות אלה שבזמנים של משבר מוסרי בחרו לעצום עיניים ולעמוד מנגד. להם, הסביר, שמור המקום הכי חם בגיהינום.
אנחנו נמצאים כיום בנקודה קריטית בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואין לנו את הפריווילגיה לשתוק מול השחיתות הפושה בכל פינה, מול המאמצים המשמעותיים המושקעים בהפיכתה לנורמה.
שופט בית המשפט העליון בארצות הברית, לואיס ברנדייס, טען שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. אתם, העדים למהלכים מושחתים, חייבים להוציא אותם לאור, אחרת נגזר על כולנו להירקב בחשיכה.
