בקיצור: מאחורי כל ציטוט של ישעיהו ליבוביץ׳, עומדת מציאות שבמסגרתה כל הפשעים שאנחנו מבצעים בשטחי יהודה ושומרון, מחלחלים לבסוף לתוך גבולות הקו הירוק. כך בתרבות של לקיחת שוחד, גניבת אדמות, אלימות ועוד. עם ההשחתה הזו מערכת המשפט משתפת פעולה, וכמוה גם שאר המערכות השלטוניות וגם אנחנו. שלא כמו הביטוי של ליבוביץ׳, לא אנחנו הקורבנות אלא הפלסטינים, אבל גם אנחנו בהחלט משלמים את המחיר.
״הבן שלי, שמאלני טוב כמוני, חזר השבוע הביתה בפעם הראשונה אחרי שתפס קו״, מספרת לאה. ״כשישבנו ביחד בסלון, הוא שלף מהתיק כל מיני מוצרים – בושם, מכשיר גילוח וכאלה, ונתן לי ולבעלי. שאלתי אותו, ׳מה זה?׳ והוא ענה ׳מזכרות׳. ביקשנו שיסביר לנו מאיפה המזכרות ומה זה אומר בכלל, וכשהוא סיפר לנו התפחלצנו. מה שהם קוראים לו ׳מזכרות׳, אלה דברים שבמקרה הטוב הם גונבים מפלסטינים מסכנים שמפחדים מהם, או יותר נכון ׳מקבלים במתנה׳ מדיירי בית כזה או אחר.
״במקרים אחרים הבנתי ממנו שחיילים ׳מקבלים׳ מזכרות כאלה במחסומים. כלומר, גונבים או מקבלים שוחד, במילים פחות יפות. שטפתי את הבן שלי במשך שעה והסברתי לו למה זה פסול, עד שהוא הבין והצטער. זה פשוט כל כך נפוץ, שזה כאילו חלק מההווי של השירות. הוא סיפר שהחיילים ביחידה מתנהגים כאילו זה מגיע להם – הם הפריץ שהנתינים צריכים לשחד כדי שלא יתעמרו בהם. זה מזעזע, פשוט תרבות של גזל ושחיתות בחסות הכיבוש שמנרמל את הכול״.
"הכיבוש משחית" הוא מועמד טוב לביטוי השחוק ביותר בסביבות השמאל הליברלי הישראלי. אל מול כל תופעה של חריגה מפקודות שמלווה באלימות או ביחס בלתי אנושי לפלסטינים, חוזר הביטוי השגור הזה כתגובה אוטומטית. כשמשטרת ישראל פועלת באלימות ותוך חריגה מסמכות כלפי מפגינים מהמעמד הבינוני, נשלף עוד ציטוט של ישעיהו ליבוביץ' על ״מדינת ש.ב.״ ואפשר להמשיך בטקס.
בעיה מהותית בביטוי הזה, היא ברמיזה שהבעיה העיקרית בכיבוש היא מה שהוא עושה למפעיליו ולא לקורבנותיו. בעיה ספציפית יותר, היא שהפיכת הביטוי לקלישאה, מרוקנת אותו מתוכן ממשי עבור מרבית האנשים.
כן, הכיבוש משחית, אך יש לשאול איזו צורה ההשחתה הזו לובשת, מהיכן היא נובעת וכיצד בדיוק היא נראית. המעשים שנעשים במסגרת הכיבוש, הבוז לנורמות, לובשים צורה קונקרטית מעבר לקו הירוק לפני שהן פוגשות את החברה הישראלית. לפעמים קשה להסביר איך בדיוק התנהלות אלימה או מושחתת בשטחים חוזרת אלינו, אך לפעמים הקווים ברורים.
אולי כדאי להתחיל מכך שהכיבוש משחית מכיוון שבאופן בסיסי, מדובר במצב שבו בעלי כוח ושררה – חיילי צה"ל, כוחות הביטחון ונציגי המשטר – מפעילים כוח על אוכלוסייה אזרחית זרה. אם זאת ההגדרה שממנה מתחילה הבעיה, ברור שגם מצב מלחמתי "רגיל" מוביל להתנהגויות לא מוסריות והשחתת נורמות.
בספרו "ביזת הרכוש הערבי", מתאר ההיסטוריון אדם רז כיצד אזרחים וחיילים בזזו באופן סיטונאי את רכוש שכניהם הערבים במהלך המלחמה. חלק מהמפקדים גיבו את פקודיהם, ולעיתים יצא גינוי רפה ממנהיגי המדינה שיכלו להוכיח עליונות מוסרית יהודית באמצעותו, ללא התייחסות לגירוש שהובילו.
את הפרת החוק ופקודות הצבא הכללית הזו, שנענשו עליה מספר חיילים, מחקה החנינה הכללית – חנינה שמחקה אישומים על העבירות שנעשו במסגרת המלחמה, מלבד עבירות חמורות במיוחד. אפשר למתוח קו מהרגע המכונן של הקמת המדינה והחנינה הכללית, לתרבות שהתפוצצה לאחר מכן בשטחים – הפרת חוק והידרדרות נורמות מוסריות ללא כל תגובה.
המושל הכול יכול
לאחר כיבוש השטחים מונו לערים השונות מושלים צבאיים שכפופים לריבון בשטח הכבוש, הוא אלוף פיקוד מרכז. על פי עדותו של קצין החינוך מוריס זילכה, בספרו שיֵצא בקרוב, השחיתות החלה מן הרגע הראשון. המושלים והקצינים שהסתובבו בשטחים ניצלו את הקשרים עם המקומיים לקניית מוצרים בלי מכס וקבלת טובות הנאה שונות. זילכה מתאר כיצד בכל פעם שנכנס למסעדה אמרו לו הבעלים שהחשבון כבר שולם, המושלים והקצינים לא שילמו במסעדות. התרבות הזו לא נגמרה בסיפורים כאלה, אלא הפכה למנגנונים שלמים שבנויים על שחיתות. ״בין השורות הבנתי שכך הרגילו אותם הקצינים, שהגיעו לאכול וציפו שהם יממנו את הארוחות״, הוא כותב.
שליטת גורמי הביטחון במתן האשרות היוותה ועדיין מהווה גורם שליטה עיקרי בחייהם של פלסטינים. אישורי עבודה וכניסה לישראל הם יקרים מפז, ושרירותיות ההחלטות מייצרת מנגנוני שחיתות שמתחילים אצל החייל במחסום ומובילים לדרגות גבוהות. כך, למשל, אחראי על האשרות במזרח ירושלים העניק אשרה לארכיבישוף שהבריח בשבילו זהב בעשרות אלפי שקלים.
על פי זילכה, הפעם בתפקידו כיועץ ראש העיר לענייני מזרח ירושלים, משפחות המבקשות איחוד מוכנות לשלם עשרות ואף מאות אלפי שקלים כדי לשמן את גלגלי המערכת. ״השחיתות פשוט הזמינה את המושחתים״, הוא מתאר. ״כך, הגיעו המוני פלסטינים לבקש איחוד משפחות, ואלה בהם שהיו להם אמצעים – היו מוכנים לעשות הכול, כולל לשלם עשרות ומאות אלפי שקלים תמורת איחוד משפחתם. אלו דברים שלא ניתן להעלים מהם עין״.
שרירותיות ההחלטות, הפעלת הכוח ללא סיבה וקבלת טובות הנאה כדי שהשימוש בכוח יעשה לטובת הפלסטיני, מועלות פעם אחר פעם בעדויות שחיילים בשטחים נתנו לשוברים שתיקה. בעדות מ־2013, מתאר סמל במנהל האזרחי כיצד חיילים התקשרו אליו לאחר שהחרימו צמיגים של רכב. במקרים אחרים חיילים מחרימים סכיני מטבח – לכל פריט שמשמש אותנו ביום יום יש שימוש שעלול להוות סכנה ביטחונית, ועל פי הסמל החיילים מחרימים סחורה ופריטים אישיים רק בשביל הצחוק.
מספר חיילים תיארו תרבות של ״טיפים״ במחסום, פלסטיני שעומד ורוצה לעבור, מגיש לחיילים בקבוק קולה או קופסת סיגריות. חייל שלא הבין מה קורה, נתקל בתשובה של ״ככה זה עובד פה״. ההחרמה השרירותית כוללת גם כוננים, מחשבים, טלוויזיות ומצלמות שעל פי פקודות הצבא צריכים להחזיר לאחר חיפוש, דבר שהחיילים העידו שלרוב לא קורה, מכיוון שהוא לא בסדר העדיפויות שלהם.
דה־הומניזציה כהזדמנות
ניתן לראות שמהרגע שהחל הכיבוש, על כל השינויים שחלו במבנה הארגוני שלו, מתייחסים מפעיליו לפלסטינים בדה־הומניזציה. מלבד זאת, הם מתייחסים לכוח השלטוני שנמצא בידיהם כהזדמנות להשיג דברים, קטנים כגדולים, ולסחוט את מי שנתון לחסדיהם. ככל שהסמכות משמעותית יותר ומשפיעה יותר על חיי אדם, כך גדל השוחד שנלווה אליה. שחיתות זו מוכרת לנו ואנו יודעים להצביע עליה גם במערכות הציבוריות הישראליות, אך בשטחים קיימת השחתת נורמות נוספת וחמורה יותר: אי אכיפה, העלמת עין והכשרה בדיעבד.
כבר מהרגע הראשון לוותה הפעילות בשטחים בהפרת חוק והעלמת עין של כלל הגורמים בשלטון הישראלי. ניתן להתחיל מבית המשפט העליון, שבחר לא להכריע בשאלה האם ההתנחלויות חוקיות לפי הדין הבינלאומי (ספוילר: הן לא), אפשר לספר על הפרקליטה פליאה אלבק שהחליטה לצאת בסקר קרקעות ענק כדי למצוא "אדמות מדינה", בעקבות פסיקת בית המשפט שלא ניתן לבנות התנחלות על קרקע פרטית, ועוד ועוד. מערכת המשפט הישראלית ידעה לכופף עצמה פעם אחר פעם לטובת המשך ההתנחלות.
ניקח לדוגמא את ליל הסדר שנת 1968 בחברון, שבמהלכו הגיעו הרב לוינגר וחסידיו לחגוג במלון פארק בחברון. באמצעות תחבולה, שכרו מתנחלים את המלון והחליטו לא לפנות אותו. לאחר שהצבא הבין שהמתנחלים לא מתכוונים לפנות את המלון, הוא העביר אותם לבית הממשל הצבאי, ולבסוף הוקמה עבורם קריית ארבע. כך השיטה עובדת מאז ועד היום: תחילה בניגוד לחוק, ולאחר מכן גיוס הרשויות והמדינה להסדרת הבעיה החוקית שנוצרה.
היישוב היהודי בחברון אולי התחיל עם השיטה, אך מאז זו הפכה להיות מכת מדינה. עשרות מאחזים וחוות מוקמים תוך ביצוע עבירות פליליות ברורות של גופים לאומיים ושל מועצות מקומיות עם אכיפה מנהלית שמשמעותה הרס מאחזים מזערית, ואכיפה פלילית, על מימון וחיבור המאחזים לתשתיות, אפסית. המאחזים קובעים עובדות בשטח ולאחר מכן זוכים להסדרה. ממצב שבו המאחזים נראו לנו כפעולה סהרורית של נוער גבעות, הם קיבלו את המונח המכובס "ההתיישבות הצעירה", ובבתים לא חוקיים בשכונות ומאחזים גרים בכירי הקואליציה.
לאחרונה נחשפה הסדרה של תשעה מאחזים נוספים, ודי להזכיר את "חוק ההסדרה" – החוק להכשרת גניבת קרקע פרטית, שנפסל על ידי בג"צ כמקרה מייצג: גונבים קרקע, ואחר כך פונים לכנסת שתאפשר זאת בחוק. המקרה האחרון בחומש מדגים את התופעה בצורה הטובה ביותר: מעבירים קרקע לאדמת מדינה, הרשויות עוצמות עיניים בידיעה מלאה ובניגוד לחוק, ולאחר מכן, בשל הלחצים האדירים שמופעלים עליו, בית המשפט פועל להכשיר זאת בכל דרך.
אין פלא שלרבים ממובילי הקואליציה, חוקי חנינת נתניהו אינם מריחים רע. אם בשביל ישראל מותר לשקר, הרי שבשביל מטרות פוליטיות החוק הוא מר גמיש. כשהוא מאפשר לנו לפעול אפשר לכבד אותו, וכל עוד בג"צ לא מפריע לנו, אין צורך להיכנס בו חזיתית. אך ברגע שהחוק מהווה מכשול – אין צורך להתחשב בו, נפעל נגדו, ולאחר מכן נסדר שהוא כבר לא יחול עלינו, באמצעות חנינות או באמצעות ביטולו.
אין דין ואין דיין
תופעה נוספת שמתרחשת בשטחים היא היעדר אכיפה כלפי עבריינות אלימה של חיילים ומתנחלים. על פי נתוני הארגון ״יש דין״, בין השנים 2021-2017 נפתחו חקירות רק בתגובה לחמישית מהתלונות של פלסטינים, ובפחות מאחוז מהמקרים הוגש כתב אישום. כלומר, המערכת אינה רוצה להעניש חיילים על עבירות שבוצעו כלפי פלסטינים, וכשהיא עושה זאת מדובר בחריג שאינו מעיד על הכלל.
רק לפני מספר חודשים נסגרה החקירה בעניינו של עמר אסעד ז"ל, קשיש פלסטיני שלא עשה דבר ונאזק עם ידיו מאחורי גבו, עד שקפא למוות. אף אחד מהחיילים האחראים למעשה המזוויע לא עמד לדין.
בין עמודים אלה כבר תואר בהרחבה כיצד מערכת המשפט פועלת לזכות גם את החיילים החריגים שמגיעים למשפט על פגיעה בפלסטיני, וכך נוצרת נורמה ששימוש באלימות כלפי סוג מסוים של אנשים אינו עבירה. הנורמה הזאת חודרת את גבולות הקו הירוק, ולאט־לאט מרחיבה את מעגל הקורבנות שלאלימות כלפיהם אין מחיר.
הדבר נכון שבעתיים כלפי אלימות מתנחלים. לפני מספר חודשים ירדו מאות מתנחלים לכפר חווארה וכפרים נוספים כדי לבצע פוגרום. הם שרפו מכוניות, בתים ולפי עדויות אף ניסו לשרוף בית על יושביו, כשהם חוסמים את פתח הבית כדי למנוע הימלטות. פעם אחר פעם, תירץ הצבא שהוא לא נערך כמו שצריך לאירוע, אך גם כשהוא הגיע לשטח – מספר העצורים היהודים היה נמוך, לא הופעל כוח סביר לעצירת הפעולות וגם לאחר האירוע, המשטרה כמעט לא פעלה כנגד אותם פורעים.
המדיניות בשטח היא של אכיפה בכפפות משי, מספר מעצרים מנהליים כדי לשדר מראית עין של אכיפה, והתייחסות לאנשים מסוימים ככאלה שמותר להם להפעיל אלימות עבריינית ורצחנית, כל עוד הם שייכים למחנה מסוים. את העצורים המעטים מאותם אירועים ביקרו חברי כנסת בבית המעצר, והשר לביטחון לאומי פועל כדי לסייע להם בכל עת.
מדיניות אי האכיפה גם כלפי העבירות החמורות ביותר שניתן להעלות על הדעת – עבירות אלימות ממניעים גזעניים – משדרת לפורעים שהדבר מותר. כמות ההרשעות של מתנחלים אלימים מגוחכת, על אף שרבש"צים (רכזי ביטחון שוטף צבאיים) ומתנחלים אחראים למותם של עשרות פלסטינים בשנים האחרונות.
הטקטיקה דומה: הקמת מאחז, פלישה לקרקע פלסטינית, עימות עם בעלי הקרקע שמבקשים להגן עליה ופציעה או הרג שלהם. לאחר מכן יטענו להגנה עצמית, במקרה הנדיר שבו תיפתח חקירה או יוגש כתב אישום, ורובם יחזרו להסתובב בגבעות או במסדרונות הכנסת. החקירות ממוסמסות ולא מתבצע די לאסוף ראיות, לבחון את הממצאים ולהביא לדין את הפושעים.
דוגמא מאלפת לכך ניתן לראות בחשיפה של העיתונאי חיים לוינסון על דרך הפעולה של מתנחלים אלימים לאחר שביצעו רצח בכפר בורקה. הרי לכאורה לא ניתן להרשיע אותם, בגלל השיטות המתוחכמות שבהן הם פועלים כדי למנוע חדירה ולשבש חקירות, והנה עיתונאי מצליח לחדור את הרשת באמצעות כלי הפריצה המתוחכם ווטסאפ.
אכיפה בררנית
הטיפול במתנחלים אלימים מראה כיצד נראית מערכת אכיפת חוק שאינה רוצה לתפוס עבריינים מסוג מסוים. כאשר פשעים בשטחים מתבצעים על ידי יהודים, נראה שלמערכת אכיפת החוק אינטרס נמוך לאכיפה. משטרת מחוז ש"י והצבא נכשלים פעם אחר פעם במניעת האירועים, בעצירת המעורבים ובאיסוף ראיות שיאפשרו חקירה או ערעור. המצב הופך גרוע יותר כאשר האחראי על המשטרה קשור לאותם גורמים.
כבר כיום ניתן לראות זליגה של תפיסה זו גם לעבירות המבוצעות כלפי ישראלים: שוטרי יס"מ שנחקרו על אלימות כלפי מפגינים, זוכים לתמיכה משטרתית חריגה ולהתערבות בוטה של השר לביטחון לאומי. קשה להאמין שבמצב ציבורי כזה תבחר מח"ש להגיש כתב אישום ולהביא להרשעה. אזרחים שמבקשים למחות כנגד אותה פעולה נרדפים על ידי שוטרים שנעזרים בגורם משטרתי כדי לאסוף מידע הדרוש לתביעותיהם. היעדר האכיפה כלפי חיילים ואזרחים אלימים הוא השלב הבא של מערכת אכיפת החוק הישראלית.
הנה כי כן, כך נראית ההשחתה. רק שבניגוד לביטוי, זה לא הכיבוש שמשחית – אלא כולנו השותפים למעשה, המשחיתים את חייהם של הפלסטינים וכפועל יוצא כך, משחיתים גם את חיינו שלנו ואת התרבות הישראלית כולה.
