ניגשתי אל הארון בחדר, פתחתי דלתותיו לרווחה, בתנופה. הנה היא שם, קופסה אחת עתיקה. נעמדתי על קצות אצבעותיי ומשכתי. למרות מידותיה הקטנות היא כבדה, כבדה מכפי שזכרתי. העפתי בנשיפה את שכבת האבק שכיסתה אותה והסרתי את המכסה. ריח עץ מיושן הכה באפי, רכנתי לשאוף ממנו שאיפה עמוקה.
בתוך הקופסה התגלה הלוח, שחוק ומוכתם במקצת. בעדינות הוצאתי אותו והנחתיו על השולחן הגבוה. לאחר מכן הוצאתי את הכלים שהיו מונחים בערבוביה בתחתית הקופסה, בכל פעם את הכלי הגדול ביותר שראיתי. לבסוף הונחו כל הכלים בסדר מופתי, קפואים על הלוח. השארתי אותם כך להתרגל לאוויר, למרחב, לשכנים.
עכשיו כבר ערב, אני מדליקה שני נרות ליד הלוח ומתיישבת לצפות מהצד. את תפקידי כבר מילאתי, ואין לי כל השפעה על מה שיקרה מעתה. אני רק מחכה. אכן, עם רמז ראשון לנצנוץ של כוכב בשמיים שומעת תנועה. מעין חיכוך קל, בקושי תזוזה. עיניי מלאות ריכוז והנה – אני רואה: חייל אחד אינו עומד במקום שבו היה. הוא מתקדם ומשלים שני צעדים. מייד, בתגובה, מתקדם הפרש, מלווה בצהלה רמה.
הרעש מנפץ את הקיר הבלתי נראה, וכל הכלים זזים במקומם בחוסר מנוחה. מבקשים להשפיע ולהותיר חותם, גם אם תידרש הקרבה. המלך שולח סימן פשוט לחייל צעיר, והלה מתקדם צעד זהיר לעבר היריב. נר אחד מהבהב, מלחשש ונכבה.
אני מריחה שעווה ויודעת שעוד רגע תפרוץ המלחמה. בראש ובראשונה יסתער הרץ, כאחוז טירוף, ויפגע במטרה. חייל מבוגר ייפגע. מנגד, חיילים אמיצים יטכסו עצה בעוד המלכה, בכבודה ובעצמה, תצא לנקום.
צריח יהיר יפגוש ברצפה בקול חבטה, ויתגלגל באיטיות אל מעבר ללוח; חייל עייף יתקדם, רטוב מזיעה, בפעם האחרונה; פרש כעוס ירסק אותו וחתיכות עץ יתפזרו בכל הסביבה. משב רוח קר ייכנס, ייצור הפוגת נשימה.
במהירה תשוב הרוח לסערה. חייל אהוב ייפול ללא סיבה ברורה וישמש ארוחה. חייל חכם יקפוץ מעבר לשפה. המלכים יעמדו בשקט, יבחנו באדישות־מה את פני הדברים. קשה יהיה כבר להבדיל בין הכלים, מי בצד הנגדי ומי נלחמים יחדיו. הקרב יסלים עד לכדי מצב שבו צריך לפגוע בכל דבר שזז. כך יעשו אלו שיישארו.
אז ייכבה הנר השני, בפתאומיות, בלי לעדכן. חשכה תשתרר. לא יוכלו הכלים לראות דבר, מלבד את עצמם. יעצרו, ישתתקו, יתבוננו. יתבוננו בלי לראות, בלי הסחות. יתבוננו אל תוך תוכם.
ארבע שנים כבר עברו. הכלים עודם מתבוננים. רגע אחד מייחלים לאור הנר, ובזה שאחריו לשכחה חשוכה. אני נותנת להם להמשיך בהתבוננות, עוד לא מחזירה לשלוות הקופסה. הכלים ניצבים במקומם בשקט, כמו עשויים אבן חיה על לוח עץ מת. דלת החדר סגורה אך דלתות הארון פתוחות, מחכות.
מחכות שהכלים יסלחו, בעיקר לעצמם. כשיקרה הדבר, כשיעבור מספיק זמן, אחזיר את הכלים ואת הלוח לקופסה. אניח עליה את המכסה ואכניסם לארון, אסגור את דלתותיו ואחכה עד לפעם הבאה. כשהקופסה תצבור מספיק אבק אדע שהגיע הזמן. אגש אל הארון, בתקווה שבפעם הזו סוף סוף ילמדו הכלים דבר־מה.
מלחמת השחמט היא אולי העולם, המדינה, הפוליטיקה או החברה. אולי היא המשפחה, השואה, המחלה. מה שקורה עמוק בתוכך. בשבוע שעבר, כאשר שיחקתי שחמט עם חברה, לא היה ניצחון, לא התרחש הפסד. המשחק הסתיים בתיקו.
המלך השחור והמלך הלבן נותרו שניהם עומדים איתן.
