דלתו של חכם שלום כהן, נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, נעה על צירה ואל הבית נכנסו בזה אחר זה אח"מים חשובים. נאמן הבית ויו"ר התנועה אריה דרעי, מייסד "עזרה למרפא" והיועץ הרפואי הבכיר אלימלך פירר, והיועץ האסטרטגי הבכיר והמקושר מנחם גשייד.
אל שולחנו של החכם הגיעו קריאות תיגר על החיסון נגד הנגיף. המשלחת באה להסביר למה כן להתחסן. שלוש דקות, לא יותר, לקח לפירר להסביר לחכם את המשמעות וההשלכות. בסיום דבריו דפק החכם על השולחן ואמר: "לא מבין. כשיש ניתוח ראש סומכים על פירר, ופתאום לא סומכים עליו ומבינים טוב יותר ממנו?! לכו להתחסן". ההכרעה נפלה: למחרת בבוקר כיכב מכתבו של פירר בכל היומונים, הקורא בשם גדולי ישראל לצאת להתחסן. השפיות ניצחה, הציבור החרדי יוצא בהמוניו להתחסן.
הסיפור הזה מלמד כיצד נחתכים דברים בציבור החרדי. העולם אולי השתנה מאז פרוץ הנגיף שסגר את שערי המדינות, המיט אסון על העסקים, הכניס מאות אלפי איש מתחת לקו העוני והטריף את המערכות הפוליטיות.
אמנם דומה ועל ציבור אחד הנגיף לא גבר. הוא אולי ניזוק מעט, אבל לא כמו כל העולם – הציבור החרדי. ראוי לסייג את הדברים מעט: גם לחרדים יש עסקים שנקלעו למשבר כלכלי עקב המיתון והסגרים, יש לא מעט ישיבות ומוסדות שנתמכו בידי עשירים בעולם שסגרו את ארנקיהם, ויש גם קורבנות רבים בגוף ובנפש, שהציבור החרדי שילם בשלושת הגלים של המגפה.
ובכל זאת, המכה לא באמת הצליחה לשנות את אורח חייהם. עם תחילת הנגיף היו רגעים של כאוס ומבולקה באופן קבלת ההחלטות. היו שכבר הספידו את ההנהגה הרוחנית של הציבור החרדי, שלא הייתה מודעת לעומק המשבר ולא השתתפה בפסטיבל הלאומי של הקורונה. מהר מאוד למדו מקבלי ההחלטות בישראל איך פועלים הדברים, ומנהיגי הציבור הפכו בעצמם למובילי דעת הקהל בהקשר של חומרת הנגיף.
אם נשים את האצבע, המכה הייתה קלה יותר לחרדים בכמה מישורים: בחינוך, בכלכלה ובפוליטיקה.
בחינוך: הת"תים, בתי הספר, הישיבות והסמינרים אכן עברו למרחב הביתי, אבל עבדו כהוגן, עם מעקב צמוד. כמעט בלי הנחות, היה על התלמידים להתייצב לעמדה הטלפונית כמו הם בין כותלי הכיתות. ומיד עם שחרור הסגר ורגע לפני הפתיחה הרשמית הייתה ההוראה ברורה: חוזרים למסלול, תוך זהירות ושמירה יתרה. קפסולות הוקמו בבתי הכנסת והישיבות והחיים שבו למסלולם.
במישור הכלכלי: מי שקיבל חל"ת ותקציבים הפך למושא לקנאה, שאר העבודות הפרוביזוריות הנהוגות בציבור החרדי המשיכו כדרכן בלי פומפוזיות להתקיים, אולי מעט בדוחק ובצמצום, אבל החיים בעצם המשיכו כרגיל.
גם בפוליטיקה הדברים די זהים: מה שנראה מעין פירוק בגל הראשון דווקא התייצב, וכיום יש לעסקונה החרדית גיבוי מלא, כי הציבור שוב למד כי מי שמורה לו את דרך החיים הם ראשי הפירמידה, גדולי ישראל. על משקל "אם פירר טוב לניתוחי ראש, הוא טוב גם לחיסון", אז אם הרב קניבסקי טוב לברכה ועצה – הוא גם טוב להוראות והדרכות לחזרה למסלול החיים.
ייאמר ברורות: זה לא שאין נושרים מהישיבות וזה לא שאין נפגעי כלכלה, יש ויש, אבל כשהעדר נוסע והרכבת דוהרת – איש לא רוצה להישאר מאחור, וכך, לאחר יותר מחצי שנה שהעולם עמד מלכת, החרדים חזרו בענק ליומיום, מתעלמים מרעשי הרקע ומנסים להיזכר איזו מגפה הייתה כאן, בעבר הלא רחוק.
–
- העייפות של יעקב ליצמן // הטור של דוב גרינבוים
- תיק 999 // איך השתנו הזמנים שבהם נזהר נתניהו אפילו ממראה של שחיתות
- וירוס במערכת // על ניהול המגפה הכושל של ממשלת נתניהו // מאת שרה ליבוביץ־דר
