מתווה שירות חדש שישלב שירות של כולם, הוא צורך השעה – ביטחונית, חברתית ולאומית.
במהפכה הצרפתית נטבעו הערכים המובילים של הדמוקרטיה הליברלית בת־זמננו: חירות, שוויון ואחווה. ערכים אלה מקבלים משנה תוקף במדינה צעירה, מגוונת אתנית ובעלת אתגרים משמעותיים כישראל, שנבנתה ממהגרים ששאפו להקים חברת מופת.
בראשית, בלטה מדיניות כור ההיתוך – מחויבת המציאות אך מותירה צלקות. מנהיגי המדינה השכילו לבטל את המחתרות ולהקים את צה"ל – ככורח ביטחוני, שהפך גם לאמצעי לביסוס החברה. במאמר 'ייעוד וייחוד' כתב דוד בן־גוריון כי, "על צה"ל הוטלה המשימה החיונית ביותר של דורנו: לשמור על ביטחונה של ישראל… אולם אין זו המשימה היחידה… שומה על צבאנו להיות גם כוח חלוצי, מחנך, בונה־עם וגואל־שממה. מבלי שנהיה לעם מאוחד וניישב השממה בארץ – לא ייכון ביטחוננו".
עם הקמת המדינה נוצר צורך להעדיף את השוויון והאחווה, לבנות את הסולידריות ולהותיר בצד ערכים ליברליים ואת חופש הפרט.
הקמת צה"ל כצבא העם שבו משרתים כמעט כולם, ויש לו מעורבות עמוקה בהשרשת ערכי המדינה, היא אבן דרך בעיצוב החברה הישראלית על בסיס השוויון והאחווה. לאורך השנים הוא לקח על עצמו משימות לאומיות של חינוך, היתוך וסיוע לחברה האזרחית.
לצד הפגיעה המבנית בחופש הבחירה, יצר צה"ל "ישראליות" וביסס אחווה. לא בכדי צה"ל הוא כנראה הקונצנזוס האחרון שנותר וזוכה לרמת האמון הגבוהה ביותר מבין מוסדות המדינה, כאשר גם אוכלוסיות שאינן משרתות בו נותנות בו אמון במידה רבה.
אך מה שהיה נכון ל־73 השנים הראשונות, אינו מתאים בהכרח ל־73 השנים הבאות. השוויון האזרחי, שאותו רצוי לעגן בחוק יסוד, הוא כבר עובדה קיימת הנשענת על החוקים, המרקם החברתי ופסיקות בית המשפט. האיום הקיומי מבחינה צבאית הצטמצם עם בניית עוצמתנו הביטחונית והמדינית, והחברה הישראלית הפכה לחברת "כל שבטיה".
אט־אט, בסיס האחווה והשוויון שנבנה בצה"ל בעמל רב, נעשה פחות רלוונטי מסיבות דמוגרפיות, חברתיות ואפילו טכנולוגיות. קיומה של חברת "כל השבטים", בצירוף השינויים התרבותיים והטכנולוגיים של חשיבות חופש הפרט, הובילו לכך שחרף העובדה שרוב מוחלט של אזרחי ישראל היהודים (76%) סבורים שההגדרה של צה"ל כצבא העם נכונה, בפועל רק מחצית מבני ה־18 מתגייסים.
המגמה ברורה. מנתוני מדד הדמוקרטיה (2020) עולה שבחברה הדתית והמסורתית נותנים ציון טוב יותר לסולידריות הישראלית מאשר בחברה החילונית, הערבית והחרדית. אם לא נפעל, פער זה צפוי להעמיק.
יש האומרים שהגיעה העת לוותר על צבא העם, ולעבור לצבא מקצועי. זו טעות שתהווה פגיעה אנושה בביטחון המדינה: לא נוכל להביא את הטובים ביותר, וצה"ל יורכב לבסוף מכאלה ש"אין להם ברירה" לצד מיעוט פטריוטי.
כך ייפגעו היכולות האופרטיביות, הטכנולוגיות והכמותיות במקרה של מוכנות למלחמה, ויהיו לכך השלכות מרחיקות לכת על החברה הישראלית, שזקוקה כעת יותר מתמיד לדבק המחבר בין הצעירים לבינה.
מחקרים רבים הצביעו על כך שהתנדבות מעניקה לנותן לא פחות מלמקבל: אדם שמעניק לחברה, מרגיש חלק ממנה. אם אנחנו רוצים למנוע את הפיכת החברה הישראלית ל"חברת קנטונים" שאין בין קבוצותיה חוט מחבר, עלינו להחזיר את מרכיב השוויון והאחווה, באמצעות שירות העם והמדינה.
מתווה שירות חדש, שעליו אנו עמלים במערכת הביטחון ונביא בקרוב לאישור הממשלה, הוא צורך השעה – ביטחונית, חברתית ולאומית. הוא יאפשר לצה"ל למלא את תפקידו הביטחוני לצד ייעודו החברתי. מי שישרת בתפקידים משמעותיים, ולאורך זמן, ייהנה מתגמול גדול יותר.
לצד זאת, אלה שאינם משרתים כיום יתנדבו בשירות שיהווה כרטיס כניסה לחברה הישראלית וגם לשוק התעסוקה, תוך שמירה על אמונותיהם ועקרונותיהם.
כך יוכלו אזרחים ערבים לקחת חלק בבניית הביטחון והחינוך בקהילותיהם, והחרדים יוכלו להצטרף לארגוני חסד. בכך נשמור על ערך השירות, על רוח הסולידריות הישראלית ועל חוסננו כחברה.
בסמוך לראש השנה ביקרתי עם הנשיא יצחק הרצוג בבסיס מחו"ה אלון, ושם אמרתי לקצינים שאני ממליץ להעמיק בסיפור אשת לוט בפרשנות אחרת: היא לא הפכה לנציב מלח משום שהביטה לאחור, אלא משום שביקשה להישאר בעברה. עליהם להוביל את פקודיהם להסתכל אל העתיד, ורק כך יוכלו לצלוח את האתגרים.
הדבר נכון גם לנו כמדינה וכחברה: אם נשקע במודלים מהעבר ולא נלמד ממנו – ניכשל. אם נזרע היום את הנדרש לנו כחברה, נדע בעשרות השנים הבאות חברה סולידרית ושוויונית יותר, שיש בה חירות ובעיקר – שיש בין חלקיה יותר אחווה ותחושת שייכות.
–
