לא מעט מילים כבר נאמרו בימים האחרונים על הפרת החוזה בין האזרחים למדינה. הסיבה הראשונית לקיומה של מדינה היא להבטיח את ביטחון אזרחיה. במקום לחיות ב״מצב הטבע״ בו ״כָּל דַּאֲלִים גָּבַר״, האנושות התארגנה במסגרות שמבטיחות לשמור על הביטחון של כל קבוצה, מבית ומחוץ, באמצעות צבא, משטרה ומערכות חוק ומשפט.
בשירו ״המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)״ כותב המשורר אודי שרבני, לפני האסון, על התחושה הקשה השוררת אצל אדם כשהמדינה מפקירה אותו לגורלו. התחושה היא כשל תינוק חסר אונים שהופקר ללא יכולת להגיב. יותר מ-1,300 הרוגים, אלפי פצועים, ועוד אלפי אנשים שהיו שעות לבדם, מרגישים בדיוק את זה. ולא רק הם. זה משפיע על מדינה שלמה.
צה״ל אולי כבר השתלט על גבולות הארץ, וחזר להעניק ביטחון פיזי לתושבי הארץ בעת זו. כמשימה עיקרית, פרשנים ביטחוניים וגורמים פוליטיים ומדיניים מדברים על שיקום ההרתעה. מהי אותה הרתעה והאם היא אי פעם עבדה? זה פחות חשוב כרגע. מה שכן חשוב זה לציין שלצד שיקומה על המדינה לשקם דבר מה נוסף: את אמון הציבור.
גם ברגע זה ממש, מעל מאה ישראלים יושבים בשבי ברצועת עזה.
לאחר שספרנו את מתינו שהופקרו, חילצנו את הניצולים והענקנו סיוע ראשוני לפצועים, השבויים נשארו לבדם בתפקיד התינוקות במכונית, שרק הולכת ומתחממת. הפקרה שלהם לגורלם והעדפת שיקום ההרתעה וכתישת עזה על פני שחרורם בכל מחיר, עלולות לגרום לנזק בלתי הפיך לאמון של אזרחי ישראל במדינה – אמון שכבר במילא חטף מכה ניצחת בשנה החולפת בכלל ובשבוע האחרון בפרט.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפקיר אף אדם בעת הזו, גם אם המחיר אסטרונומי. זה אומר שאנחנו חייבים לשלם כל מחיר על השבת השבויים, כל מחיר על שיקום הקהילות שנהרסו, ומתן כל סוג של סיוע שנדרש, לכל ישראלי שנזקק לו, באשר הוא.
כשירגעו תופי המלחמה, המדינה תצטרך לבנות את עצמה מחדש, ולהוכיח שהיא לא שוכחת אף תינוק ברכב. גם לא אותך.
זה מתחיל מהחזרת השבויים, ולאחר מכן מבניית שורה ארוכה של מערכות, שיוכיחו שיש לנו מדינה שעושה הכל עבור תושביה.
