בקיצור: טלי ומשפחתה החליטו לעזוב בגלל הייאוש מהתהליכים במדינת ישראל. אדם וג׳ריס ברחו מהגזענות ומהפשיעה בחברה הערבית. פיראס ביקש להתחיל מחדש, כמה שיותר רחוק מרמאללה – שם לא ראה עתיד לעצמו ולמשפחתו. שליש מהישראלים, וכנראה שיעור דומה לפחות של פלסטינים, שוקלים לעזוב, וחלקם אף עושים צעדים מעשיים כדי להתרחק מכאן. המחקרים מלמדים שמחציתם לא ישובו.
גם בארון מתים, יכול להיות שאני כבר לא אחזור לישראל", אומרת טלי (42), שעזבה את ישראל כבר לפני חמש שנים. "אני ובעלי תמיד היינו פעילים פוליטית – נלחמנו, הלכנו להפגנות, למחאות ובשלב מסוים חטפנו מכות אבל בשלב מסוים הרגשנו שזה לא מגיע לשום מקום ואמרנו די. הפכנו ממדינה פלורליסטית, פתוחה, גאווה למשהו מטורף, עד שאני מתביישת לומר שאני מתל אביב".
30 שנה אחרי הסכמי אוסלו, שבישרו על פריחה – נראה כי מההבטחות לא נותר דבר. זה לא רק המצב הביטחוני וסבבי האלימות הבלתי פוסקים, אלא גם המצב הכלכלי וההתגלגלות של שתי המדינות אל עולמות של שחיתות. לא לשווא, אלפי ישראלים ופלסטינים בוחרים לעזוב בכל שנה ולנסות להתחיל את חייהם מחדש במקום אחר. סקר שפורסם ממש לאחרונה בחדשות 12, גילה כי בערך שליש מאזרחי ישראל שוקלים לעזוב.
ילדי המלחמות
טלי, שביקשה שלא להתראיין בשמה, בחרה בספרד כיעד. כמותה, גם חגית רס (49) היגרה ממש לאחרונה עם משפחתה לספרד. "אם לא היה לי את האזרחות, הייתי מגישה בקשה לאו"ם להכיר בי כפליטה", היא אומרת. "אני בכזו דרמה של פחד קיומי בישראל".
חגית איבדה את אביה ואחיה במלחמת ששת הימים, וכל חייה גדלה בצל טראומת המלחמה. מבחינתה, אין בכך כל אידיאל ומאז ומתמיד ידעה שהיא לא רוצה שילדיה ישרתו בצה"ל. "כל החיים שלי ראיתי אמהות בוכות ואבות סובלים", היא אומרת. "הסוגיה הזו, של מלחמות, סכסוכים ולאומנות, הטרידה אותי תמיד והפריעה לי. לפני שנה, כשהמצב התחיל להידרדר וראינו את הפאשיזם צומח מול העיניים, החלטנו לעזוב. אני לא רוצה להיות חלק מזה".
נוח (39) עבר עם בן זוגו לאמסטרדם ממש בשבועות האחרונים. מה שהחל אצלו כחלום רחוק, הפך לחובה בשל הפחד מהעתיד שמחכה כאן לילדיו שטרם נולדו. "באמצע הקורונה הבנו שאנחנו רוצים להיות הורים ולא הייתה ברירה, כי אפשר לעשות את זה רק בחו"ל", הוא אומר. "באמצע התהליך קלטנו שהמצב במדינה הולך ומדרדר בצורה מפחידה ופתאום, היה לנו רצון להגן על הילדים שיהיו לנו, ואמרנו שאין מצב שאנחנו מגדלים אותם כאן, או בכלל מביאים אותם למציאות שבה יצביעו עליהם ויאמרו שההורים שלהם לא לגיטימיים".
על פי מחקר של המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, בשיתוף בית ספר פוקס לחינוך באוניברסיטה העברית, הסיבה העיקרית לעזיבת ישראל היא תעסוקה, והעובדה שהעוזבים חשים שמצבם הכלכלי משתפר במדינה אחרת. מחציתם, על פי המחקר, לא יחזרו לעולם.
בוגדן דנצ'וק (34), למשל, עבר לפורטוגל בין השאר בשל יוקר המחיה, וגם מפני שקשה היה לו למצוא את עצמו בחברה שהופכת לפחות ליברלית. "השילוב בין יוקר מחיה חסר פרופורציות לבין מיסוי אלים ואגרסיבי, מאלץ אותנו לבחור בין חיים סבירים כאן ועכשיו, לבין עתיד סביר במקום אחר". בין השאר בשל כך, פתח עסק שעוזר לאנשים לבצע רילוקיישן.
את התסכול, הייאוש, הפחד והאכזבה חשים גם ערבים שגרים כאן. במקרה שלהם – זו גם הגזענות, וגם הפשיעה המשתוללת בחברה הערבית תוך שהמדינה אינה עושה דבר. אדם (32), למשל, עבר לגור בגרמניה לפני חמש שנים ביחד עם אישתו. "כמישהו שגר בכפר ברעא, תמיד הרגשתי שאני מאוים משני צדדים – החברה שלי ומהמדינה", הוא מעיד. "מצד אחד המדינה גזענית כלפינו, מצד שני החברה שלנו נגדנו. ברגע שהייתה לנו הזדמנות לעבוד וללמוד בגרמניה, לא חשבנו פעמיים".
ג'ריס שבתהליך הגירה מישראל בעיקר בשל הגזענות. היה זה כאשר בנו, בן השש, נתקל בגזענות בחוג שבו השתתף. "זה רק חיזק את דעתי", הוא משתף. "בכל יום אומרים את משפט הקסם שמרדים אותנו לפעמים, 'יהיה בסדר'. אבל 'בסדר' לא הגיע אף פעם. מה שקורה במדינה לאחרונה רק מחזק שאין לנו מה להישאר כאן. אני רוצה לילדים שלי חיים יותר שקטים, רגועים ואיכותיים יותר.
"במציאות כאן אין שקט נפשי. הכול בלחץ מרגע שקמים בבוקר. ההרגשה שאנחנו במלחמה יומיומית, ולא רק עם הממשלה הנוכחית. קשה להתעלם ולהתנתק, וזה בנוסף למצבנו כערבים ישראלים הופך בלתי נסבל. אני הצלחתי להתפתח ולהצליח. לילדים שלי יהיה מאוד קשה לעשות זאת, במדינה שחלק גדול מתושביה עדיין לא יודעים מה זה ערבי ישראלי. יש כאלה שאפילו לא יודעים שיש לנו תעודות זהות כחולות. למדינה כזו לא מגיע שאני ומשפחתי נחיה בה. חוסר השייכות בלתי נסבל, ולכל זה תוסיפי את הפשיעה שמסכנת את כולנו בכל רגע נתון".
מחשבות על עזיבה
הגירה והרהורים בה אינם מנת חלקם של ישראלים בלבד. גם פלסטינים שמתגוררים ביהודה, שומרון ועזה מעוניינים לצאת מכאן בהקדם. משיחות שונות עם צעירים מיהודה ושומרון, שחלקם היגרו וחלקם שואפים להגר, עולה שהמצב הכלכלי, היעדר הזדמנויות התעסוקה והעתיד הלא ברור בשל הכיבוש, הן הגורמים העיקריים למחשבות על עזיבה.
פיראס (23), במקור מרמאללה, עבר בשנים האחרונות לארצות הברית, כפי שתכנן מאז שסיים את בית הספר, בדיוק כמו אחיו. "המצב הכלכלי מאוד קשה, אין אופציות ואם הצלחת למצוא עבודה, הם משלמים לך שכר שבקושי יעזור לי לסגור חצי חודש", הוא אומר.
כיום הוא לומד חשבונאות בארצות הברית, בזכות מלגה שלדבריו קשה מאוד להשיג בשטחים. הוא עובד בחנות של "אפל" – עבודה שמצא בתוך שבוע מרגע שהיגר – ומצליח לפתח את חייו העתידיים. כמותו, ישנם עוד רבים.
כתבה שפורסמה בחוש שעבר באתר האינטרנט של "ליברל", עסקה בהגירת הרופאים מאיראן לאחר המהפכה, ובין השאר עלתה שם סוגיית היחס אל היורדים מצד הממשלה והחברה כ"נפולת של נמושות", ככאלה שבורחים מהתמודדות.
"אמא שלי בת ה-80 וגם המשפחה שלי נלחמים כל שבוע בכל הפגנה ואני אישית, הפגנתי ונלחמתי המון", אומרת חגית. "תגדירו אותי כבורחת? בסדר. יש לי ילדים ואני מסתכלת עליהם ועל מה שהכי טוב להם. זו תפיסת העולם שלי".
גם דנצ'וק, טלי וג'ריס מחזקים את הדברים. "אני מיציתי", אומר ג'ריס. "להיאבק זה כבר לא בלקסיקון שלי. גרתי בישראל בעיר מעורבת, ומבחינתי כל יום היה מלחמה. אני לא אפתור את בעיות המדינה והעם. חשובה לי מכל משפחתי הקטנה וזהו. מי שחושב שיש סיכוי לשנות – שיהיה לו בהצלחה".
"אני רואה את העזיבה שלי כחיבור למציאות", אומר דנצ'וק. "אי ראיית העתיד והפנמה כי טבעה של מציאות דמוגרפית להפוך למציאות פוליטית, חברתית וכלכלית – היא הבריחה הקיצונית מהמציאות".
מבחינת טלי, ההגירה היא כמעט טבעית והיחס הישראלי אליה הוא הבעיה. "החשיבה שלנו כל כך פרובינציאלית, שאנחנו לא מבינים שתזוזה בין מדינות היא דבר שכל אירופאי עושה", היא אומרת. "זה פשוט נורמלי. יש לי חברות פה מכל מקום שעברו כי קר להם, כי מצאו עבודה או כי סתם בא להם".
