לפני שנתיים בערך, בעיצומה של תקופת הקורונה, ישבתי בשבת בערב בארגון ליוצאים בשאלה, ושם ניגש אליי חבר והציע לי לטוס איתו לגרמניה. הוא סיפר על אדם בשם עקיבא וינגרטן, שפתח ישיבה לצעירים ולצעירות יוצאי החברה החרדית. "לישיבה קוראים 'ישיבת הבעל שם טוב'", אמר, "את צריכה רק לעבור ראיון קבלה ולקנות כרטיס".
וכך עשיתי. שלושה ימים אחרי, ב־12 בינואר 2021, כבר היינו במטוס בדרך לגרמניה. עזבתי מאחוריי את כל מה שהיה לי בארץ ועליתי למטוס. כשנחתנו בגרמניה, הגענו למלון גדול בעיר דרזדן, שם קיבלו אותנו הרב עקיבא ורעייתו רוזה בכבוד מלכים ובאהבה גדולה.
במשך חצי שנה שקעתי בלימודי הגרמנית וביופי האינסופי של גרמניה בשלג. בימות השבוע היינו לומדים יחד ארבע שעות בבוקר עם לוץ, המורה לגרמנית. בשאר הזמן היינו מטיילים ומרחיבים את הידע שלנו בשיעורים נוספים כגון היסטוריה וספרות, שאותם העביר שלמה טיקוצ'ינסקי.
הזמן ההוא, של המחזור שלנו בישיבה בגרמניה, היה תקופה קסומה של גדילה. הסביבה הגרמנית השקטה, המסודרת, הייתה קרקע יציבה עבורנו. צוות הישיבה, המורכב מעשרות מתנדבים ומתנדבות גרמנים, דאג לכל צרכינו – השלמת בגרויות, סידור ענייני הביורוקרטיה הלא פשוטה ועוד. באופן כללי, חיינו את החלום.
שנתיים אחרי, אני חוזרת לראש הישיבה לשיחה על המקום המיוחד הזה שהקים, להבין מה השתנה ומה התחדש ומה בעצם עומד מאחורי הרעיון המיוחד הזה.
"הצלה של ממש"
הרב עקיבא וינגרטן (37) נולד בניו יורק למשפחה חרדית מחסידות סאטמר. הוא הוסמך לרבנות בגיל 17, ובגיל 18 עלה לארץ ללמוד בישיבה. הוא נישא בגיל 20 כחרדי, נולדו לו שלושה ילדים בישראל, והוא אף הוסמך לרבנות פעמיים נוספות. כשהיה בן 29 החליט לעזוב את העולם החרדי והיגר לגרמניה, שם למד באוניברסיטת פוטסדאם, וכיום הוא משמש כרב בעיר דרזדן ובבאזל שבשוויץ.
חשובה לא פחות היא האישה שאיתו, רוזה שמידטהנר (29), שנולדה בגרמניה למשפחה יהודית ליברלית. היא מדריכת פלדנקרייז במקצועה, חברת ועד בקהילה היהודית בדרזדן וסמנכ"לית "ישיבת הבעל שם טוב". בשנים האחרונות עיקר עבודתה מתמקדת בעזרה ליוצאי החברה החרדית, על שלל הקשיים המלווים אותם.
לפני חודשים ספורים עברה הישיבה לבניין חדש במתחם של תחנת הרכבת הישנה, שאותו קיבלו עקיבא ורוזה מהעירייה. "ההיסטוריה של המקום", אומר עקיבא, "משמעותית מאוד לעם היהודי, משום שמכאן, מרחבי סקסוניה, נשלחו היהודים למחנות ההשמדה בשואה. בנאום שנשאתי באירוע ב־9 בנובמבר בשנה שעברה, אמרתי לנוכחים את דברי הגמרא ביומא על תשובה 'באותו מקום'".
"בגמרא נכתב", הוא ממשיך, "'לעניין תשובה דנו ושאלו חכמים, כיצד הוא עניינו של בעל תשובה גמור? אמר רבי יהודה: כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושנייה וניצל הימנה, ועל ידי כך מוכח שאכן הייתה תשובתו שלמה'.
רב יהודה היה מראה שהכוונה היא שאם נזדמן לו לחטוא באותה אישה בזנות, ונזדמן לו להיות שוב עם אותה אישה באותו פרק זמן ובאותו מקום, מכיוון שהכל מזדמן מעין אותה הפעם שעבר בה, והוא מתגבר על יצרו, הרי זה מוכיח שעשה תשובה גמורה ונמחל לו".
"ואני חושב", אומר עקיבא, "שדווקא במקום הזה, שהיה עבורנו אסון, מקום של התגלמות הרוע האנושי, אנחנו צריכים לקום מחדש. דווקא את המקום הזה אנחנו צריכים למלא בחיים יהודיים תוססים. גרמניה מציעה תנאים טובים מאוד למחיה. מבחינת עבודה, לימודים וכל היתר. אנשים לא יודעים שלימודים אקדמיים הם חינם בגרמניה לדוברי השפה הגרמנית. בשביל הרבה יוצאים בשאלה שמתקשים לממן לימודים זו הצלה של ממש. יש גם מלגות קיום שמאפשרות להתרכז בלימודים בראש שקט".
המסע החוצה ופנימה
כשהייתי שם סיפר לי רבי עקיבא על ימים קשים, שבהם פחד לקום בבוקר. אני חוזרת איתו אל הימים הללו. "לצאת מהעולם החרדי זה לא פשוט בכלל", הוא אומר. "החברה החרדית היא חממה שמצד אחד שולטת ומכתיבה כל דבר שעושים ומצד שני גם תומכת בכל נושא בכל רובדי החיים. כשאנשים בוחרים לצאת מהעולם החרדי, הם קודם כל יוצאים בלי הכלים הבסיסיים שבן אדם בוגר צריך בשביל להצליח בעולם המערבי. והם בדרך כלל ממש לבד בעולם וצריכים ללמוד להסתדר בכוחות עצמם.
"לי היה קשה במיוחד כי גם היגרתי למדינה אחרת, שבה לא הכרתי אף נפש חיה. התקופה הראשונית הייתה קשה בטירוף, החל בקשיים כלכליים וקיום בסיסי וכלה במחשבות אובדניות. הגעתי לגרמניה עם אלף דולר בכיס. אני חושב שהקושי וההתמדה שלי בלעזור לעצמי מסייעים לי היום להבין את הקשיים של היוצאים בשאלה ונותנים לי כלים לעזור להם".
גרמניה היא עדיין מקום שהוא לעתים שנוי במחלוקת בארץ, ועדיין קיימת בה אנטישמיות, איך אתה מתמודד עם זה?
"יש כיום שתי קבוצות בעולם שזיכרון השואה עדיין נוכח בחיי היומיום שלהן: הגרמנים והיהודים, משני צדי המתרס כמובן. כולנו למדנו על השואה. אני אפילו שמעתי עליה מהורי אבי, ששרדו את מחנות ההשמדה. אבל לא למדנו מה קרה לעם הגרמני אחרי השואה.
"בסוף שנות ה־60 קם לו דור חדש שהיה בהלם מוחלט לגלות מה קרה לפני כמה שנים. הם יצאו לרחובות להפגין, הפגנות שהפכו לאלימות של ממש, והם מרדו בכל מה שהדור הקודם ייצג. כנכד לניצולי שואה, ההחלטה לעבור לגרמניה הייתה לא קלה עבורי, ובייחוד היה זה קשה עבור הוריי. אכן, עדיין קיימת אנטישמיות בגרמניה, אבל ההיסטוריה גרמה לגרמנים רבים לצאת מגדרם ביחסם ליהודים ובכך לכפר ולו במעט על חטאי אבותיהם".
שאלת האלוהים. אתה מאמין בו?
"זאת שאלה שעסקתי בה המון, כמובן. אני חושב שזו שאלה אישית ואינטימית מאוד, וכל אחד צריך לענות לעצמו. למדתי עם הזמן שיש עוד דרכים להבין את המושג 'אלוהות', והן שונות לגמרי ממה שלמדנו בחברה החרדית".
מה החזון שלך?
"אני תמיד אומר לאנשים שמגיעים אלינו שמטרתנו היא שהם יצליחו בחיים. כל אחד איך שהוא מגדיר הצלחה. אם זה בלימודים, בעבודה, בחיים הפרטיים – בכל משאלותיהם. העיקר שיצליחו. אני רוצה שתהיה לנו קהילה יהודית חופשייה ופתוחה".
**
הכתבה הוכנה בשיתוף מגזין "התקופה" של עמותת "יוצאים לשינוי"
