בקיצור: ״אל תחזרי לכאן שוב״, אמרו בנקודת איסוף החבילות הקבועה מזה שנתיים. כך, בן־רגע, בלי סיבה. כלומר, מסיבה אחת – גזענות. אחרי שראינו סביבנו יותר מדי מסיכות נופלות, חנאן עבאס מוותרת על השאיפה לחיים טובים, וכותבת על הדברים הקטנים שתשמח שייעלמו מחיינו אחרי המלחמה.
לפני כמה ימים הלכתי לאסוף חבילה מ"אייהרב", בנקודת האיסוף שלי בארמון הנציב שבירושלים – המקום הכי קרוב לבית שלי. במשך חצי שעה חיכיתי שם וכשהגיע תורי, העובדת זרקה את החבילה כלפיי ואמרה לי: ״אל תחזרי לכאן שוב״. היא החליטה שאני לא אאסוף את החבילות שלי מהמקום שממנו אני אוספת חבילות כבר שנתיים.
אישה שעמדה לידי התחילה לומר: "אני מקווה שהמצב הזה ייגמר בקרוב". חשבתי לעצמי וגם אמרתי: ״אני כל כך מסכימה איתך, גם אני רוצה שזה כבר ייגמר״. אבל אז היא המשיכה את המשפט ואמרה: "אני מקווה שפשוט יפוצצו אותם בטיל אטומי. לגמור אותם".
המסכות נופלות
״להשמיד״, ״לרצוח״, ״לפוצץ״. אלו המילים והמשפטים שראיתי ושמעתי הרבה בחודשיים האחרונים. זה לא שמעולם לא נתקלתי בהם קודם, אבל הפעם המשמעות של המילים הללו גרמה לי לחשוב על היום שאחרי המלחמה. הוא יגיע מתישהו, נכון? וביום הזה, האם התפיסות הללו יישארו איתנו? האם יש לנו בכלל עתיד כאן, ואם כן, מה המחיר שאנחנו צריכים לשלם בעבורו?
היה מאתגר עבורי להפסיק להתחמק ולהתחיל לחשוב על סוג המציאות שהייתי רוצה שתהיה פה. בכנות, מסכות רבות נפלו מאנשים שהכרתי, במיוחד המסכות שדרכם אנשים הגדירו את עצמם כ״תומכי חיים משותפים״, ״שמאלניים אמיתיים״. אנשים שראיתי בהם תקווה לעתיד יותר טוב.
מסכות שנפלו כשראיתי איך מדברים איתי, ואת הדרך שבה הם מסתכלים על תושבי עזה החפים מפשע – שבינם לביני אין הבדל, מלבד המרחק הגיאוגרפי. גם אני מוסלמית. גם אני ערבייה. גם אני חפה מפשע. מבחינתי, מי שמאחל להשמדת החפים מפשע בעזה, עלול לאחל את אותו הדבר גם לי. או פשוט להרוס את הבית שלי בהזדמנות אחרת.
הרגשתי שקשה לחזור למצב שהיה קודם, לפני המלחמה, שגם הוא לא ממש היה מושלם. על כן קיבלתי החלטה לא לדבר איתם. מכיוון שלהתווכח ולנהל שיחות לא מוביל אותנו לשום מקום. אולי לבית המשפט או לוועדת המשפט. חוץ מזה אני יודעת שגם השתיקה שלי גורמת להם להרגיש שלא בנוח, על פי הדרך שבה הם מסתכלים עליי ומתנהגים כאשר הם סביבי.
מבין אלה שהחלטתי לא לדבר איתם, ישנה אישה אחת ספציפית שתמיד הציגה את עצמה כאנושית, נגד מלחמות והרג. אותה אחת ששיתפה ממש מול העיניים שלי שהפתרון הטוב ביותר לעזה הוא לזרוק לשם פצצה גרעינית. שוב, להשמיד. ביני לבין עצמי צחקתי על הסטנדרטים הכפולים שיש לגברת ״נגד מלחמות״ וכן, שתקתי.
אין לי ספק שהמציאות שעומדת בפנינו תהיה קשה ושונה. למען האמת, התכוונתי להירשם למסלול דוקטורט במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון אבל עכשיו הרעיון הזה כמעט בלתי אפשרי, כי אני יודעת שהסיכויים שאוכל להיות אני עצמי כמעט אפסיים, במיוחד בתחום כזה שמתבקש שאבטא את המחשבות והרגשות שלי.
פסימיות אופטימית
אז כן, בוודאי שהייתי שמחה שביום שאחרי המלחמה תחכה לי מדינה דמוקרטית אמיתית לכל אזרחיה, בלי גזענות. בלי שיגרשו אותי מהמקום שממנו אני אוספת חבילות. כי אי אפשר לחיות על חשבון החופש של אחרים. זה בכלל לא חופש.
עם זאת, יש בעיה: כולנו יודעים שזה לא יקרה, לפחות בזמן הקרוב. על כן, אין לי אלא לכתוב על המציאות שאני לא רוצה. על הדברים הקטנים שמצליחים בכל יום מחדש להפוך את היום שלי לסיוט ואשמח להשתחרר מהם.
למשל, אני לא רוצה שיבדקו אותי בלי שום סיבה כשאני מסתובבת בעיר שלי, ירושלים. אני לא רוצה שחיילת תתייחס אליי בצורה לא מכובדת ותגרום לי להרגיש שאני כלום.
אני לא רוצה שאנשים ברכבת ישפטו אותי על סמך מה שאני לובשת.
אני גם לא רוצה לעמוד בתור כדי לקנות כריך או מים בקניון כי אני מרגישה שאני מסוחררת וצריכה לאכול, ואז מי שמחכה ממול יסתובב ויתחיל לצעוק עליי ולהגיד לי ש״הכול באשמתכם, אתם הרסתם הכול״. אני הרסתי?
אני באמת לא רוצה לחיות בתוך עולם שחושב שאני נציגת החברה הערבית. לא רוצה להרגיש כמו שפן ניסיונות בכל מה שקשור להתנהלות מול ערבים, בין שבלימודים, בעבודה או סתם ברחוב, ולא רוצה לתת רק תשובות שמוצאת חן בעיני מי שעומד מולי.
קשה לי להסביר כמה פעמים מצאתי את עצמי בתוך שיחות שבהן אנשים ציפו ממני להגיד שיש לי פתרון לסיום המלחמה רק כי אני ערבייה.
אני לא רוצה להרגיש מפוחדת כשאני נוסעת ללימודים. לא רוצה לראות בנים ובנות מולי נבדקים בזמן שהם יוצאים איתי לבלות, למרות שלא עשו כלום.
לא רוצה להמשיך להרגיש שאני חפץ חשוד כשאני יורדת מהרכבת, כי יש לידי תיק או בקבוק מים, ולשמוע מישהו מתחיל לשאול בקול רם "של מי הבקבוק הזה?" ואז לשים לב לדרך שבה המאבטחים מסתכלים עליי.
אני לא רוצה לראות נשק סביבי, כי הגוף שלי מתכווץ כשאני רואה מישהו מסביבי נושא נשק. אני לא רוצה לשבת באוטובוס ליד מישהו שמתגאה בזה שיש לו נשק וחושב שהוא מביא ביטחון. לי זה לא מספק ביטחון.
ועוד דבר, אחרון, מבטיחה. אני לא רוצה שיבדקו אותי כל פעם שאני נכנסת למקום העבודה שלי. מקום שאני עובדת בו כבר שלוש שנים.
הדברים הקטנים הללו הם רק חלק מהרשימה.
אני יכולה להוסיף עוד המון דוגמאות, מחברים וחברות ששיתפו איתי את המציאות שהם חווים. הבטחתי להם שלא אזכיר את שמותיהם, שאשמור על המקום הבטוח שבו יוכלו לזרוק כל מחשבה ותחושה.
כשאני מסתכלת על כל מה שכתבתי, כל הנקודות שתיארתי כאן, אני מבינה למה קשה לי כל כך לחשוב על היום שאחרי. המציאות כל כך מסובכת, עד שכל מה שכתוב פה כאן נשמע לי כמעט בלתי נתפס, כמו תסריט לסדרה.
ייתכן שהדברים הבאים יישמעו עוד יותר הזויים, אבל דווקא מכיוון שהמציאות שלנו כל כך מוזרה ולפעמים קשה לעכל אותה, אולי הדברים פשוט ישתפרו. למה? כי מגיע לכולנו עתיד טוב יותר. מגיע לנו עתיד של תקווה, ולא עתיד של מפיצי שנאה והסתה.
דווקא בגלל שקשה כל כך, הם לא ינצחו אותנו. לא יצליחו להרעיל אותנו ולהמשיך בדרכם. זו מציאות היום שאחרי שאני מאחלת לעצמי. לכולנו.
