למנחם בגין מיוחסת אותה אמרה מפורסמת כי "יש שופטים בירושלים", כשהלה התכוון להמחיש את עליונות המשפט. אבל מאז זרמו הרבה מים במעיין הגיחון. ההדר והצניעות של ראש הממשלה ומנהיג הליכוד באותם ימים אינם מאפיינים את מי שנושא בשני התארים האלה כיום – וגם מעמדם ויוקרתם של בתי המשפט הידרדרו.
שופטים הם בני אדם. הם אנשים שהורגלו לבחון עובדות בעין קרה ולהתעלם מרעשי רקע בלתי רלוונטיים. אבל הם מבינים שהיום יש גם "עובדות אלטרנטיביות". הרוחות זורמות אלינו ממערב, ובארה"ב כבר הוכיחו שלפעמים יכול מנהיג לברוא לעצמו מציאות אחרת. כשדונלד טראמפ הסית את תומכיו וגרם להם להאמין שצריך לכלוא את מנהיגת המפלגה היריבה (Lock her up""), עם אפס בסיס עובדתי להאשמות שהטיח נגדה, קרה משהו. הכללים השתנו. וכמו בהרבה תחומים אחרים, אנחנו עוקבים אחרי אמריקה. השופטים יודעים שכיום נאשם הופך למאשים. אין ערך או מוסד מקודש.
השופטים מודעים לכך שהכוונת עלולה להתמקד גם בהם. הם ראו מה קרה לחוקרי המשטרה, למפכ"ל, לפרקליטה המלווה, לפרקליט המדינה, ליועץ המשפטי לממשלה, שהחליטו החלטות שקולות, במסגרת תפקידיהם. הם שמעו את הקולות המהדהדים ברשתות החברתיות וברחובות התובעים לכלוא את שי ניצן. אי אפשר שלא להיות חשוף לתיאוריות הקונספירציה שאלמונים מפיצים נגד כל מי שעלול לפגוע במשפחה המלכותית.
יש להניח כי שופט שהתמנה לשפוט את ראש הממשלה מודע למציאות הזאת, והחשש מפני דעת קהל מוסתת אינו זר לו. אבל לשופטים בישראל יש מסורת ארוכה של התמקדות בעובדות שהוכחו לפי דיני הראיות, והתעלמות מכל מידע אחר שהגיע לידיעתם – גם אם הוא נשמע מעניין ונוגע למשפט שלפניהם. ומצד שני, כל שופט רוצה להכריע בתיקים משמעותיים. הרצון להתפרסם ולהיזכר הוא אנושי. כבר היו מקרים שבהם שופטים נאבקו על תיקים עתירי פרסום.
בבית המשפט המחוזי בתל אביב היה נוהג שלפיו המזכירות מחלקת תיקים לשופטים לפי טבלה המבוססת על שם המשפחה של הנאשם הראשון בתיק. יום אחד הגיע לבית המשפט כתב אישום נגד שר בממשלה. שמו היה אהרן אבוחצירא. שופטים רבים רצו את התיק. לפי אותה טבלה היה אמור התיק להגיע לשופט המטפל בנאשמים ששמם מתחיל באות א'. אבל רצה מישהו שהתיק יעבור לשופטת אחרת, שקיבלה נאשמים ששמותיהם מתחילים באות ח'. משום כך נרשם שמו של הנאשם בבית המשפט כ"חצירא, אבו".
אנשים יושבים עשרות שנים על כס המשפט. דנים באלפי תיקים. מכריעים בגורלם של נאשמים, תובעים ונתבעים. ואחרי כל השנים האלה, מה ייזכר אחריהם? מה המורשת שהם משאירים? מה ייכתב בעיתונים, אם בכלל, כשיפרשו לגמלאות? אחרי אותם אלפי תיקים, מה שייזכר הוא שהם שפטו את ראש הממשלה. כל מאות פסקי הדין המשמעותיים שהם כתבו; כל ההלכות המשפטיות שניסו לקבוע; כל התקדימים שיצרו – כולם יישכחו. אולי יהיו הערת שוליים בלתי מורגשת. מה שיישאר הוא הזיכרון שהם שפטו את ראש הממשלה. על התיק הזה הם יישפטו בהיסטוריה ובזיכרון הקולקטיבי.
הם יודעים שכל התנהלות וכל החלטה ייבחנו באלף עיניים, ויהיו כאן הרבה בקשות והרבה החלטות פרוצדורליות. העיתונאים יסקרו. ברשתות החברתיות יגיבו. תיאוריות קונספירציה ייוולדו. החלטות דיוניות, שהשופטים האלה נהגו לקבל כשגרה בכל משפט – כמו דחיית הדיון או קבלת התנגדות של עורך דין במהלך עדות – ישמשו נושא לדיון ציבורי.
וכל רעשי הרקע האלה יהיו חייבים להישאר מחוץ לאולם המשפטים.
- שומרים על הסף // מאחורי הקלעים בשלוש השנים הסוערות שעברו על המשטרה והפרקליטות, בחקירת תיקי נתניהו
- כך כופף פוטין את נתניהו // למה באמת התאמץ כל כך ראש הממשלה?
