בוקר לח בחודש מאי. ענני נוצה באופק, הים נושם אל העיר אך לא מצליח להפיח בה את משב הרוח המיוחל. בשוק הכרמל אנשים מחפשים אוויר. גם מזגן הוא תקווה. הפירות ביוקר, הצעקות בחינם. ילד קטן לוחש משהו לאביו. "נו, תבקש מהמוכר", עונה לו האב בקול רם במכוון, "אל תתבייש". "אל תתבייש", מהדהדת האמירה בין הדוכנים. למה בעצם לא להתבייש?
"בושה היא תחושה לא נעימה, שמתעוררת כשהחש בה סבור שהוא עשה מעשה לא מקובל בעיניו או בעיני החברה", מגדירה הוויקיפדיה, וממשיכה: "בהתאם לכך, הבושה מתעוררת בקרב אדם שחש חשוף לעין הציבור בצורה שאינה מכבדת אותו, ובקרב מי שחש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות". פיזיולוגית, הבושה קיימת כדי להתריע בפנינו על תזוזה מקודים של התנהגות. מנגנון שפיתחנו כדי לא להיות מנודים או כדי לא לנהוג בניגוד למה שנתפס כמוסכמה הכללית. אז איך קרה שהבושה הפכה מנכס לנטל? איך ביישנות הפכה לפעולה מנודה, שאת הנוקט אותה מזהירים השכם והערב ומאיצים בו לשנות את אופיו? איך קרה שהיא הפכה, כפי שתיאר אחד החוקרים של העת החדשה, להפגנת חולשה?
צהריים. השוק מאחור, הים ממשיך לנשום בכבדות, הפקק משתרך והחום גובר. מבזק חדשות. תקום ממשלה או לא? דרישות נזרקות לחלל האוויר, עוד דרישה, עוד סחיטה. דוכן מיצים באופק. בושה שנעלמה.
אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת הכניסו לחיינו הקולקטיביים את הבושה. רוצה לומר, יחד עם החוכמה מגיעה גם הבושה. האם זו החוכמה וזה עוקצה? החכמים הקדמונים חוזרים ומזכירים לנו שליכולת להבדיל בין טוב ורע מצטרפת גם התכונה להתבייש אם בוחרים ברע. אבל הרוע מחלחל ברחובות, ואיש לא מאדים מבושה. רף החוצפה כל הזמן זז, ומחוג אי־הנעימות גז.
חדשות הערב. האובך מתחיל להתפזר אבל האוויר כבד ממועקה. מכירה פומבית של ערכים, ואין קונה. מה הערך של ערך? אנתרופולוגית מפורסמת הגדירה בעבר את הבושה כ"חילול של ערכים תרבותיים וחברתיים". אף אחת משלוש המילים האחרונות כבר לא מצלצלת פה מוכר ברחוב. פגישות מכונסות בירושלים, ישיבות דרוכות בבני ברק. מקיסריה עד וושינגטון מתחדדים המסרים, נשלפות הסכינים, לא נותר כבר במה לחתוך, כי כולם מדממים. הזמן נוקף. הערב יורד. בערוץ הקומדיות משודרת 'הכי גרועים שיש'. הכי גרועים? הם בטוחים? הם למשל, מתביישים?
אחת מחוקרות המוח האמריקאיות הגדירה פעם את הבושה כמצב שבו ה"אני" מתפצל מעצמו ומצליח לראות את עצמו בעיניים של האחר. הפרשנים מדברים על אפשרות של פיצול ואיחוד. אצלנו לא סופרים את האחר, איך נראה משהו בעיניים של מי שלא קיים בעינינו? ז'אן־פול סארטר תיאר את האדם המתבייש כמי שהופך לפתע מסובייקט, המתבונן באחרים, לאובייקט שמתבוננים בו. בטלוויזיה משודרת 'הישרדות'. בערוץ אחר – ההישרדות בכנסת. כולם רוצים להיות אובייקטים שמתבוננים בהם, אף אחד לא רוצה להתבונן באחרים, בטח לא מהבית. הנה, גמרנו גם את סארטר.
תכף חצות. אוויר קריר משתחל מבעד לווילון. קריינים דרוכים, מדינה בהמתנה נקרעת בין מנת יתר של אדרנלין לאדישות אפתית. שידור ישיר מירושלים. פוליטיקאים מרחפים במסדרונות. שכן ממול שמוט על הספה, מגרד במבושיו. הצבעה. פיזור. חזרה לארץ הבחירה. אין בושה.
צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
