fbpx

דקלרציות // הטור של נדב איל

הסיפור של הדקלרציות מתעלם מלב השיחה. אינדיקציה לדרך שבה השיחה הפכה לחלולה, כבול עץ רקוב שעומד להישבר. אין פלסטינים בעולם הדקלרציה הקלישאתי הזה, הם לא קיימים

0

האורגזמה הקולקטיבית – סליחה, אין לי ביטוי מוצלח יותר – סביב האירוע המשונה בבית הלבן בחודש שעבר, הסתיימה באורח חמוץ מעט. כאשר שורות אלה נכתבות, האמריקאים אומרים ש"הסיפוח ייקח זמן" ושזה "לא יהיה מיידי", כי "תקום ועדה". ברק רביד, אולי העיתונאי המקושר ביותר בבית הלבן היום, דיווח שהנשיא טראמפ התעצבן מנאום הבחירות של ראש הממשלה נתניהו לצידו, שעסק יותר בסיפוח ופחות בשלום. אולי האמריקאים יחזרו בהם, ואולי זה עוד טריק של ציר טראמפ־נתניהו־אדלסון, ועוד רגע הסיפוח יעבור מלא־מלא. אבל כאשר השורות האלה נכתבות, לפתע האורגזמה נראית חלולה ומזויפת. מי שחשב שייצא מזה שלום (מי חשב ככה, בעצם?) גילה די מהר שהתוכנית היא נון סטרטר. מי שחשב שמדובר בסך הכל בדרך נחמדה ונעימה לומר שאפשר לספח, גילה שאי אפשר לספח. עם מה נשארנו? עם עוד גבינה שוויצרית ועוד טקס בבית הלבן. בלי שלום ובלי סיפוח.

אבל פרסום התוכנית וההיערכות לסיפוח – מי יודע, אולי זה יקרה עוד לפני הבחירות – מעלים סוגיה אחרת, חשובה לא פחות מהשידורים החיים קצרי הנשימה. הימין הישראלי המונהג בידי נתניהו התמכר בשנים האחרונות לדקלרציות חגיגיות, תופעה שהגיעה לשיאה בשנות טראמפ. בעוד שההעברה של השגרירות האמריקאית לירושלים היא צעד אמיתי של ממש, עם משמעויות אזוריות, הרי שהודעה על סיפוח יישובים בגדה המערבית לא תשנה דבר מעשית בשטח. גם סיפוח הבקעה לא ישנה כלום עבור מי שחי שם, לא באמת. ומה לגבי ההכרה האמריקאית בגולן, והקמת היישוב רמת טראמפ? מישהו בגולן שקורא את הטקסט הזה חש אחרת? התקציבים וההשקעות הבינלאומיות זורמים?

בכל המקרים האלה עשה נתניהו מאמצים כבירים להמחיש עד כמה מדובר באירועים היסטוריים, שלא לומר גאוליים. בוושינגטון בשבוע שעבר פצחו שמעון ריקלין נאמנו של ביבי והעיתונאי אריאל כהנא מ'ישראל היום' בריקוד של שמחה ממש, שצולם והועלה לטוויטר. חובביו של הנשיא האמריקאי אצלנו דיברו עליו – בשל ההצהרות האלה – כמקומם ירושלים וגואלה, משיח בן יוסף, האיש הנבחר וגו'.

וזה לא רק שהדקלרציות מסורות להישגים שישראל רוצה מהממשל. הן גם קשורות אליה ממש, נניח חוק הלאום. שוב, האם הוא שינה משהו, אמיתי, בשטח? לא. הוא בעיקר מעניק עבודה לחברי כנסת ועורכי דין ומחלקת הבג"צים. אך סביב הדקלרציה הזו, "רטוריקל" כמו שאומרים באנגלית, התחולל ומתחולל מחול שדים של ממש – בינלאומי, יהודי־ערבי, דרוזי־יהודי, שמאל־ימין ועוד. ובסוף מה מצוי במהותו? בעיקר הצהרה. הדקלרציות חדרו גם לתחומים אחרים – נניח, יחסינו עם מוסקבה והקרמלין של פוטין. ברמת ההצהרות, ישראל מדגישה את חברותו של הנשיא הרוסי; בעיקר, נתניהו מדגיש עד כמה מדובר בעניין אישי בינו לבין פוטין שמאפשר "מחוות". אבל מחוות על מה? פוטין מחזיק בבת ערובה ישראלית ונתניהו מתגאה שהצליח לשחררה, אחרי שהרוסים קיבלו הרבה ממה שרצו. פוטין נכנס לסוריה ונתניהו מתגאה שהצליח לחלות פניו כהלכה במוסקבה. בדקלרציה אנחנו חברים טובים, במציאות הם תומכים באיראן ודופקים את ישראל במוסדות בינלאומיים. ובאורח עקבי.

——

ההתמכרות להצהרתיות ולעיקרון מקודש על פני פעולה בשטח אפיינו את המחלוקת היסודית בין הז'בוטינסקאים לרוב התנועה הציונית. במובן זה, ההתלהבות של נתניהו מעוד הצהרה על "מדיניות אמריקאית" (שיכולה להשתנות בקלות בממשל הבא) היא מאפיין מסורתי של רוויזיוניזם שאותו ינק מבית אביו. הוא אף פעם לא התעניין ב"עוד דונם ועוד עז"; הוא רצה להצהיר שכל העיזים שייכות לו מקדמת דנא.

אבל משהו כדאי לכתוב. דבר ראשון, אין רע בדקלרציות. אין שום סיבה להתרגש מהן בשמאל. כל הניסיון של הימין להוכיח שהנה, משהו יוצא מהכלל ומהותי בשטח השתנה, כי טראמפ הגיע והחל מפזר הצהרות ליכודניקיות, מפספס את כל הנקודה. הם חושבים שהשמאל איכשהו נוצח בטיעוניו, כי הנה בא ממשל אמריקאי ואומר שירושלים תישאר בריבונות ישראלית.

הנה הנקודה: יסוד היסודות של המחלוקת הישראלית איננו קשור להצהרות. כפי שאמר בן־גוריון לפני עשרות שנים, השאלה איננה זכותו ההיסטורית של עם ישראל על כל ארץ ישראל. על הזכות הזו אי אפשר לוותר; היא היסטורית. השאלה היא בפשטות מה עם הפלסטינים ואיך חיים איתם. זה לא קשור להכרה של וושינגטון, של מוסקבה או של 130 מדינות. זה לא קשור לסיפוח כל היישובים; מבחינת תפיסת השמאל אפשר גם לקבל אישור מארה"ב ומאירופה לספח את כל השטח. החלת החוק הישראלי, עוד טקס ועוד נאום, לא יצליחו להחביא את נקודת השבר האמיתית – האנשים שחיים בחברון, בית לחם ורמאללה וג'נין וטול כרם וקלקיליה. הבעיה איננה להסביר שישראל איננה כובשת ביהודה ושומרון, או להשיג עוד נאום נמלץ מנשיא אמריקאי. הנקודה הפשוטה היא מה יקרה לפלסטינים. האם יהיו חלק ממדינת ישראל כאזרחים. האם יסכימו לבנטוסטן (שמן של מדינות החסות השחורות שתחם משטר האפרטהייד הלבן בדרום אפריקה) שביבי מנסה לארגן להם? (לא). האם ירצו במדינה פלסטינית מלאה בסגנון תוכנית קלינטון. עוד דקלרציה ופחות אחת לא ישנו את סוגיית העומק, כפי שהיא נראית במרכז־שמאל: הצורך לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל. השלילה המוחלטת של משטר אפרטהייד – וכדי להסיר ספק, כדי לקיים בנטוסטן צריך אפרטהייד.

כל החגיגות והריקודים קצת משונים. גם אני הייתי שמח מנאומו של טראמפ, והיה לי חסר שידבר על זכותנו ההיסטורית בהרי מואב ואדום, מעבר לגדת הירדן. אבל הסיפור של הדקלרציות מתעלם מהלב של השיחה, והלב הוא העימות בין ישראלים לפלסטינים. ההצהרתיות הריקה הגוברת היא רק אינדיקציה לדרך שבה השיחה הפכה לחלולה, כמו בול עץ רקוב שעומד להישבר. אין פלסטינים בעולם הדקלרציה הקלישאתי הזה, הם לא קיימים, וכל הסכסוך הישראלי־ערבי נעוץ בעצם בחוסר הכרה בזכויות טריטוריאליות ישראליות בשטח. או בסכנה לציבור המתנחלים. שוב, בעוד שההכרזות האלה נשמעות נפלא לרוב הישראלים, אין בהן כדי להוכיח או להפריך שום דבר שקשור לוויכוח הפוליטי שלנו.

יש מהויות. האם אחזקת השטח הזה, בהתחשב באוכלוסייה שחיה בתוכו, היא בת־קיימא למדינת ישראל. האם אנשים עדיין מושפלים במחסומים דרך קבע, ובכלל בחיי מובלעות בין שליטה ישראלית. האם כל מערך הכוח בגדה איננו מבוסס על היררכיה קפדנית, שבה המתנחלים הם בעלי זכויות יתר?

הנאום של טראמפ בבית הלבן לא העניק שום תשובה לדברים האלה. ואפשר גם להפסיק עם כל ההצגות והטקסים והתרועות; גם אם העולם כולו יצהיר ששילה היא סלע קיומנו, השאלה היא מה יהא על הפלסטינים. והם, מצידם, יכולים לנקוט אחת משלוש עמדות: להיות ישראלים כמו כולנו, לרצות מדינה עצמאית, או לאמץ את הנרטיב הרצחני של חמאס והג'יהאד האסלאמי. הימין גירש את השמאל ממשבצת החגיגיות הטקסית בבית הלבן, אבל הוא לא מוצא פתרון לבעיה היסודית לבד מאיזו תקווה כמעט מיסטית שהפלסטינים יתאיידו להם. נחכה לטקס הבא.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook