2019 הייתה שנה משמעותית בחייו של בנימין נתניהו. באוקטובר הוא חגג את יום הולדתו ה־70, ביולי הוא עבר את דוד בן־גוריון באורך תקופת כהונתו כראש ממשלה, ובחודשים מאי ואוקטובר הוא נכשל בהרכבת ממשלה, וגם בכך עשה היסטוריה. מעולם לא היה מי שנכשל פעמיים בהרכבת ממשלה.
ההיסטוריה הפוליטית ב־71 שנותיה של מדינת ישראל מלמדת שאיש מ־12 ראשי ממשלותיה לא תכנן את פרישתו. כולם באו כדי להישאר. החיים לימדו אותם שהפרישה מהתפקיד המשמעותי מתרחשת בלי שרצו או תכננו. שניים פרשו בשל מלחמות, אחד בגלל חקירות משטרה. שניים הודחו על ידי מפלגתם. ארבעה הפסידו בבחירות. אחד נרצח ואחד מת ממחלה. אחר קיבל שבץ מוחי.
אם שר ההיסטוריה יכול ללמד משהו, זה שגורלו הכללי של בנימין נתניהו כנראה לא יהיה שונה מכל קודמיו. נתניהו בא כדי להישאר, ואין לו כוונה לפרוש בשום שלב. הוא נלחם וימשיך להילחם כדי להישאר בתפקידו, ובבית ראש הממשלה ברחוב בלפור. אך לחיים חוקים משלהם.
בוושינגטון, לא מעט מהנשיאים יכולים לתכנן את פרישתם בנחת. מאז קמה מדינת ישראל כיהנו בארה"ב 13 נשיאים. אחד נרצח, אחד הודח, שניים בחרו שלא להתמודד שנית בגלל פופולריות נמוכה, ושניים הפסידו ליריביהם בבחירות. חמישה נשיאים כיהנו שמונה שנים, שתי הקדנציות שמתירה החוקה האמריקאית. בשנתיים האחרונות לכהונתם יכלו לקדם את הנושאים החשובים להם באמת, ולהפוך לא מעט בשאלה: "מה אני עוד רוצה להספיק בטרם תסתיים הכהונה?"; הם גם יכלו לחשוב על המורשת שישאירו אחריהם. הרי כל נשיא אמריקאי בונה מעין מוזיאון שמנציח את כהונתו לאחר פרישתו, 'הספרייה הנשיאותית', שם הוא מציג את חזונו, פועלו ומורשתו לקהל הרחב ולדורות הבאים.
בישראל, למרבה הצער, מורשת ראשי הממשלה אינה חלק מההיסטוריה ואינה נלמדת בשום מקום. רק שניים מראשי הממשלה בארץ זכו להיכלי תהילה שמספרים את סיפורם: יצחק רבין בתל אביב ומנחם בגין בירושלים. בית לוי אשכול הצנוע בירושלים נפתח לפני שנתיים לביקורי קהל, וצריף בן־גוריון בשדה בוקר, כמו גם ביתו בשדרות בן־גוריון בתל אביב, משמרים את בתיו כפי שגרו בהם הוא ופולה בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת – אך אינם מרכזי מורשת העוסקים בהרחבה בפועלם, בנאומיהם ובכתביהם של ראשי הממשלה בן־גוריון ואשכול.
——
האם מנהיג חושב על מורשתו, זו שאלה מעניינת. לכאורה, התשובה ברורה מאליה. מנהיג רוצה להיזכר באופן מסוים, והוא פועל לעצב את מורשתו כדי שתשתקף גם בראי הדורות. זה ודאי נכון לנשיאי ארה"ב. ואולם המציאות גוררת לא פעם את המנהיג האמריקאי למחוזות שאליהם לא פילל (מלחמת וייטנאם, מלחמת קוריאה, פרשות ווטרגייט או לוינסקי). לעיתים הוא פשוט עסוק במאבק הישרדות תמידי, כפי שמצוי בו ראש ממשלת ישראל. לכן התשובה לשאלה אינה כה מובנת מאליה.
את ראשי ממשלת ישראל אנו זוכרים, בדרך כלל, בגלל נושא אחד. בין אם רצו בו, או שנגררו אליו. בן־גוריון ייזכר לעד כמקים המדינה, וגולדה מאיר כראש הממשלה של מלחמת יום הכיפורים. את שרון יזכרו בגלל ההתנתקות, ואהוד ברק, בכהונתו הקצרה, חתום על הנסיגה מלבנון אחרי 18 שנות דשדוש דמים. בגין ייזכר כמי שחתם על הסכם השלום עם הגדולה במדינות ערב ואחר כך פצח במלחמה, ורבין, רמטכ"ל ששת הימים, ייזכר כחותם הסכם אוסלו והיחיד שנרצח בגלל תפקידו. שר ההיסטוריה אינו נוטה חסד למשה שרת ויצחק שמיר. מקורביו של שמיר, החיים בינינו, מתרעמים. כנראה בצדק. שמיר, בעצבי הברזל שלו, מנע הסתבכות ישראלית במלחמה בעיראק בחורף 1991, למרות ששר הביטחון והרמטכ"ל חשבו אחרת. הוא גם האיץ בנשיא ג'ורג' בוש האב שלא להקל על יהודי ברית המועצות המתפרקת להגיע לאמריקה, ופתח את שערי המדינה לגל העלייה העצום בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90, ששינה את פניה של ישראל.
בנימין נתניהו נשאל בעבר, בריאיון פומבי, מה תהיה מורשתו. זה קרה בתוכנית בידור דווקא, 'ארץ נהדרת', ערב בחירות 2015. המנחה אייל קיציס הפתיע אותו בשאלה שאליה לא התכונן: "כיצד היית רוצה להיזכר?". בעודו חושב הוא ביקש לחזור על השאלה. נתניהו השיב בשלוש מילים קצרות: "כשומר ביטחון ישראל". לא בטוח שכך תיראה תקופת כהונתו בעוד כמה עשורים, אבל כך היה רוצה נתניהו שיזכרו אותו.
לפי שעה הוא ממוקד במאמצי הישרדות לא קלים. למרות שני כישלונות להרכיב ממשלה, וכישלון פוליטי אחד בבחירות ספטמבר – שבהן ירד הגוש בהנהגתו מ־60 מנדטים ל־55 – נתניהו הוא האחרון שירים ידיים. הוא פייטר בנשמתו, ובכל קמפיין פוליטי עד כה היה ממוקד מטרה ומשימתי מאין כמוהו. לא בכדי תואר ראש הממשלה כ"מכונת קמפיין של איש אחד שפועלת 24 שעות ביממה ואינה מתעייפת לעולם". מעל ראשו מרחפים שלושה כתבי אישום, והתחושה, גם בקרב אוהדיו הרבים של נתניהו – בפוליטיקה, בציבור ובכלי התקשורת – שאלה הם אקורדים של סיום. בין אם יעלה בידו להרכיב ממשלה עם כחול לבן, ובין אם יגרור את המערכת הפוליטית לבחירות בפעם השלישית – אחרי עשר שנים ברציפות בראשות הממשלה, זמנו של נתניהו קצוב.
——
ב־16 ביוני 1963 הודיע דוד בן־גוריון על פרישתו מראשות הממשלה. זה היה לאחר פרשה ביטחונית־פוליטית אדירה ('פרשת לבון' או 'העסק הביש'). הפרישה באה לאחר 13 שנים בראשות הממשלה, כשישראל הצעירה לא הייתה בטוחה שניתן יהיה להמשיך בלעדיו, ראש ממשלה דומיננטי וכריזמטי שכמותו. 56 שנים אחרי, יש מי שמאמין כי ראש הממשלה הנוכחי, שעשוי לפרוש בשל פרשה משפטית־פוליטית גדולה לאחר 13 שנות כהונה, יגרום טלטלה כזו, שבגינה ישראל לא תהיה אותה מדינה ובעיקר תהיה חלשה ופגיעה יותר.
כנראה החרדה הזו מיותרת. ישראל שרדה את לכתו של בן־גוריון, ותשרוד גם אחרי נתניהו. ההשוואה המעניינת בין השניים לא יכולה שלא להסתיים בלי האפילוג: בן־גוריון, לאחר פרישתו, מירר את חייו של ממשיכו, לוי אשכול. הוא תבע שוב ושוב לחקור את הפרשה שגרמה לפרישתו, ואף אמר כי אשכול "אינו רשאי לעמוד על יד הגה המדינה". הוא גם ניסה לחזור לראשות הממשלה ב־1965, אבל מרכז מפא"י הפנה לו עורף והעדיף על פניו את לוי אשכול, וברוב גדול.
האם דמדומי ימי נתניהו בשלטון ייראו כימי מקבילו ההיסטורי מלפני כמעט שישה עשורים? האם ימרר את חיי ממשיכו? או שמא הם יהיו דומים יותר לאלה של ראש הממשלה שאותו החליף, אהוד אולמרט? על זאת יענה, כרגיל, שר ההיסטוריה, בשורות שטרם נכתבו.
