fbpx

הרפתקאות אגו מסוכנות לדמוקרטיה // הטור של ניצן הורוביץ

0

בחירות 2019 מאיימות לשבור שיא: מספר רשימות חסר תקדים. לכאורה, מבחינה דמוקרטית, זה עניין חיובי: שלל תנועות ופעילים מחליטים להפשיל שרוולים ולהיכנס לזירה. אלא שריבוי הרשימות החדשות, בתוספת רשימות קיימות שמתנדנדות על סף אחוז החסימה, עלול לגרום לאובדן קולות בקנה מידה היסטורי, וזה ההפך מדמוקרטיה.

 

אחוז החסימה הועלה ארבע פעמים מאז קום המדינה. כיום הוא עומד על 3.25%. בהשוואה לעולם, החסימה הישראלית היא ברמה בינונית. בתיאוריה, זה אמור ליצור תמריצים למפלגות לחבור ולהתמודד יחד. זה גם אמור להפעיל את שיקול הדעת של הבוחרים, אם להסתכן ולהצביע למפלגות קטנות. אלא שבבחירות האלה צועדת מול עינינו תהלוכה ארוכה של מפלגות וקודקודים, עתירי אגו אך חסרי ניסיון פוליטי בדרך כלל, שיוצאים להרפתקות אלקטורליות (לעיתים) מנותקות מהמציאות.

 

ריבוי המפלגות בישראל הוא עניין חולני. במקום להצטרף למפלגות קיימות, ולפעול במסגרת מרחב הדעות שקיים בכל אחת מהן, גוברת התופעה של הקמת מפלגות חדשות. אין לזה אח ורע בעולם. בדמוקרטיות מפותחות, כמו ארה"ב ובריטניה, המערכת הפוליטית מורכבת משתי מפלגות מרכזיות. בדמוקרטיות אחרות, כמו גרמניה וצרפת,יש חמש־שש מפלגות מסורתיות. המפלגות הללו רחוקות מלהיות מונוליטיות – בכל אחת מהן יש מחנות וזרמים שונים. כך למשל, יש פער עצום בין אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, הכוכבת הצעירה והרדיקלית של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, לבין ננסי פלוסי הוותיקה, יו"ר בית הנבחרים. קשה לדמיין שהשתיים הללו חברות באותה מפלגה, אך זה בדיוק העניין: מפלגה איננה זירה טהרנית של פלגים זעירים, אלא מרחב פעולה של אנשים עם מכנים משותפים, אך גם הבדלים, לעיתים מהותיים.

 

זה היה המצב, יחסית, בישראל. עד אמצע שנות ה־90 היו למפלגת העבודה בדרך כלל יותר מ־40 מנדטים – היו שם אנשי שמאל מובהקים לצד דמויות שבפירוש נטו ימינה. מפלגת הליכוד קמה מחיבור של תנועת החרות עם המפלגה הליברלית – היו בה פערים גדולים, אך מכנה משותף רחב דיו כדי לפעול יחד. זו פוליטיקה נכונה: פוליטיקה מכילה. בפוליטיקה כזו בזבוז הקולות הוא מינימלי, והפעולה המפלגתית יעילה.

 

המציאות הנוכחית של מפלגות קרובות שרצות לבדן ומסרבות להתחבר היא אנטי־פוליטית ומסרסת את המערכת הדמוקרטית. אין לזה שום קשר לשמאל או לימין דווקא. זו רעה חולה שתוקפת את כל המערכת וגורמת לעיוות של רצון הבוחר. היא גם משפיעה באופן דרמטי על הסיכוי להגיע לשלטון. המהות הפוליטית, ההיגיון הדמוקרטי, דורשים חבירות וחיבורים, כדי למקסם את היכולת וההשפעה של הזרמים השונים. בזירה הנוכחית מתחייב חיבור במרכז בין גנץ, לפיד וגורמים דומים. בשמאל מתחייב חיבור סוציאל־דמוקרטי בין העבודה למרצ. בימין דרוש חיבור של הציונות הדתית.

 

הפוליטיקה הישראלית יכולה להתייצב על מבנה של חמש־שש מפלגות משמעותיות. האם זה יקרה? הסיכוי קלוש. אבל ייתכן שהסקרים המאיימים והפחד מאחוז החסימה יגבירו את הלחץ ויניעו חיבורים ופרישות בישורת האחרונה. מנהיגות נכונה יכולה לצלוח את המשוכה הזו ולהוביל תהליכים משמעותיים. כאשר קמה מרצ, היא הורכבה מחיבור לכאורה בלתי אפשרי בין רצ הליברלית, מפ"ם הסוציאליסטית, ושינוי מהמרכז. בין המפלגות היו פערים גדולים וגם ויכוחים קשים, אך בסופו של דבר פוליטיקאים שונים מאוד זה מזה, כמו יאיר צבן הסוציאליסט ואברהם פורז הקפיטליסט, השכילו לשבת יחד. איך זה קרה? בזכות מנהיגות שמתעלה מעל חישובים קטנוניים, ורואה את התמונה הגדולה.

 

צילום: עיבוד תמונה, מוטי מילרוד, תומר אפלבאום, אילן אסייג, אוליבייה פיטוסי, אמיל סלמן, הארץ

 

הטור פורסם בגיליון פברואר 2019 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook