אסקפיזם | סיפור של ערכים

אלכוהול, אוכל, ניקיון. בריחה מעבודה, בריחה מהחיים, בריחה מבשורה רעה. האם בימים האלה אפשר בכלל לברוח?

---

תחושותיי חוזרות אליי כשאני מתעורר. אני מרגיש את הלחות הדביקה והמוכרת של הזיעה החוצצת בין עורי לבגדיי, ואת היובש החמצמץ בפי. כשהאור מהחלון פוגש את עיניי אני נאנק וקם מהמיטה, מתחמק מאור השמש תוך צליעה קלה לכיוון המקלחת. בחדר המקלחת אני מקלף את בגדיי, שכבה אחר שכבה. ריח חריף וחמוץ נודף מהם בדרכם לסל הכביסה המלא עד גדותיו. בבואת גופי המשתקפת במראה מספרת לי סיפור, סיפור שאיני זוכר, סיפור בהמשכים. שריטה עקומה ושטחית על צלעי השמאלית נגלית לעיניי, כמו גם חבורה כהה בכתפי, לצד זו שהספיקה להצהיב מאז הפעם הקודמת. 

אני נכנס למקלחת, לאחר שהכנתי לי מברשת שיניים עם משחה. המים מקיפים אותי, מנקים אותי, הם כבר התערבבו עם הסבון, ואספו בדרכם מעט קצף משחת שיניים. תחת הזרם נוצר שקט בראשי, שקט המאפשר לי לשמוע את הרקות שלי הולמות, הולמות בקצב הלב. 

בזמן שאני מתנגב, מחשבה נדחקת בכוח חזרה אל אחורי מוחי. גם את השנייה שמנסה לצוץ אני מדחיק תוך שאני זורק על עצמי כמה בגדים. כשהמים מתחממים בקומקום אני מדחיק אחת נוספת. רק כשאני לוגם מהקפה, המחוזק בסגנון אירי, המחשבות מפסיקות לנסות. 

אני נעמד לרגע בכניסה לדירתי. יש לי הכול? משקפי השמש על עיניי, כוס קפה שנייה בידי, מפתחות הרכב בכיס הקדמי ועיתון הבוקר תחוב תחת זרועי. יש לי הכול, אך אין לי דבר. הנסיעה קצרה מתמיד, קצרה להחריד. רציתי עוד זמן לראות את הנופים החולפים, את האנשים הרודפים אחר הזמן, אחר עצמם. רציתי לדחות את תחילתו של יום העבודה, אך הנה אני כבר בחניה, יוצא מהרכב וצועד אל תוך המבנה, מעיף רק מבט מהיר לאחור.

לאורך היום נכנסו אנשים רבים לבית העסק, בזה אחר זה. לקוחות רבים ושונים אך לכולם אותם הפנים, אותה ההבעה, אותו המבט. מעיניהם משתקף שילוב של תחושות יגון, הלם, טשטוש והשלמה. כבר שנים איני מסתכל להם בעיניים, רק זורק מבט לכיוונם, מניח מבטי על מצחם או סנטרם. רובם באים לבד, התנהגותם מופנמת, הליכתם שקטה. אך כשמגיעה קבוצה, משפחה גדולה, והיא מלאת רעש ועמוסת רגש, אני מתנצל בנימוס והולך לשירותי הגברים. שם, בבקבוק תמים בקופסה משומשת על מדף עליון בארון שירות, יש נוזל הצלה, שאני שופך היישר אל תוך גרוני המכווץ. אני לוגם עד שהרצפה תחת רגליי מתרחקת מעט, עד ששדה ראייתי מתעגל בקצוותיו. רק כך אני מסוגל. רק כך אני חוזר להסתכל על אנשי המשפחה ההיא, להסתכל להם על הסנטר.

כשהשעון מראה את השעה חמש אחר הצהריים, אני קם בקפיצה, עובר עם מטלית על כל ארונות הקבורה, סוגר אותם ועושה ספירת מלאי:

כמה נרכשו היום? כמה ארוכים, כמה קצרים? כמה להזמין?

אני מסיים ונועל את הדלת, רוצה להשאיר הכול מאחוריי. כשידיי על ההגה הן אפילו לא שואלות, הן ישר יודעות לאן, הן כבר מורגלות. הפעמון מעל דלת העץ מצלצל כשאני נכנס ומהנהן לשלום לעבר היושבים בבר. מקומי הקבוע ניצב לו ריק ומזמין. הברמן שואל:

כמה תשתה? כמה ויסקי, כמה בירה? כמה לארוז?

אני שותה. אני קליל. אני אנרגטי. אני כול יכול. אני שותה. אני צועק, אני צוחק, אני מתעצבן, אני נרגע, אני נרדם. אני קם, אני שותה. מטביע את המחשבות במשקאות, לא מוכן להתמודד עם השאלות, עם התשובות. פתאום, בלי לדעת איך, אני עומד מול דלת ביתי, מחפש את המפתחות. פותח אותה, ורץ – כדי להספיק להקיא בכיור. נשכב במיטה. נשכב בחושך. נשכב בדד. 

כמה מוות? כמה מבוגרים, כמה ילדים? כמה עוד?

אסקפיזם קיבתי

אני שומעת את הפעמון מצלצל מעל דלת הכניסה, מספר על בואו של לקוח נוסף. באופן אוטומטי מבטי נשלח לכיוון הכניסה של למסעדת המזון המהיר שבה אני יושבת. הלקוח החדש מעיף מבט סביב ובעודו מתקדם לעבר דלפק ההזמנה – מבטינו מצטלבים. ברגעים שבהם אנו מסתכלים אחד על השנייה אני רואה את עצמי דרך עיניו, אישה עם שיער פרוע שכתמים בהירים פזורים על חולצתה הלבנה, יושבת מול מגש פיצה גדול וקופסת צ'יפס ריקה. הוא חולף על פניי ומשאיר אותי תוהה. תוהה אם הוא מנחש, תוהה אם מספיק מבט אחד כדי לזהות שכבר 64 שעות רצופות אני נמצאת כאן, במסעדה. 

אני נזכרת במשמרת העצובה והקשה ביותר שהייתה לי בבית החולים. איך כשהיא הסתיימה הרגשתי צורך עז לאכול משהו ולהרגיש אותו נדחק אל תוך גופי, מוצא מקום במשכנו החדש ומסתיר אותי עמוק יותר בפנים. איך מצאתי מסעדת מזון מהיר הפתוחה 24/7. איך נכנסתי והזמנתי שתי מנות מהתפריט. אכלתי לאט, מתענגת על כל לעיסה. זוכרת איך בבטן מלאה הרגשתי יותר מוגנת, יותר מכוסה. כך, עם ראש שמוט על השולחן, נרדמתי. מאז, אני מעבירה שעות על גבי שעות באכילה, בשינה ובהתבוננות סביבי, ובכל פעם שצץ לו זיכרון או קצה מחשבה בלתי רצויה – אני קוברת אותם תחת מצבה של פחמימות.

החלטתי שאיני חוזרת לבית החולים, לזוועות, לפצועים, לכאובים. במקום זאת, אני קמה כדי לגשת שוב לעמדת ההזמנה, הליכתי כבידה, צעדיי נגררים. מודעת לשכבות השומן שהתווספו לבטני ולירכיי. שכבות של הגנה. בעמדת ההזמנה עומדת עובדת צעירה. כמה שהיא תמימה, כה מעט ראתה בחייה, פצעי הבגרות שעל פניה עוד לא התחלפו בקמטי דאגה. 

היא מסתכלת עליי בהבעת תמיהה וסקרנות, אך היא נימוסית מספיק כדי להזמין לי את טבעות הבצל שביקשתי, בלי לשאול שאלות. ההזמנה נכנסת להכנה ואני מחכה. פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, תמונות הגופים שחבשתי והגופות שעטפתי מבזיקות במוחי בקצב מסחרר. 

אני עוצמת עיניים בחוזקה אך החושך רק מגביר את כוחו של הדמיון המשתולל, המחזיר אותי לפצועים ולקליעים ולרסיסים שהוצאתי מהם יחד עם חלקי גוף. אני מתחילה לרעוד ולשמוע את הגניחות והצעקות מאותה המשמרת. עד שצליל מרוחק חודר לי למודע, צליל מתכתי, צורמני מעט. זהו הפעמון, אני מבינה, ומצליחה לפקוח עיניים. 

ריח של דם וחומרי חיטוי מתחלף בריח בצל מטוגן. אני מתנפלת על טבעות הבצל בלי שליטה, מתרכזת בטעם שלהם, בחומם המנחם ובלעיסה המהנה. הטבעות מתווספות לשכבות ההגנה המתפתחות בגופי, יוצרות יותר גוף, יותר הפרדה ביני לבין העולם. הן נגמרות מהר מדי, ואחרי שאני מלקקת את הפירורים מהאצבעות אני קונה ארטיק ומתיישבת במקומי הקבוע. 

לפני שאני מספיקה לפתוח את העטיפה המרשרשת אני שומעת קול קורא בשמי. במרחק צעדים ספורים ממני עומדת חברתי הטובה ביותר. פניה מביעות דאגה מהולה בהקלה. הקלה על כך שמצאה אותי בריאה. בריאה עד כמה שהיא רואה. היא ניגשת אליי בעדינות ומתיישבת על הכיסא הפנוי שלצידי. חברתי מגששת את דרכה בשיחה, מחפשת מילים מתאימות, מסננת במוחה שאלות כדי לשאול רק את הנכונות. היא מתאמצת לקלף את השכבות, להצליח לראות מה עובר עליי, אך ניסיונותיה נכשלים. אינני מאפשרת לה מעבר, שכן אם אחרוץ סדק על מנת להכניס אותה דרך מגננותיי – תהיה הדרך דו צדדית וכל אשר בקרבי עלול להישפך החוצה.

כמה דקות עוברות עד שהיא אומרת נואש, ואז משתרר בינינו שקט נינוח. היא נשענת קדימה לעטוף אותי בזרועותיה הרכות. שם, שקועה עמוק בתוך החיבוק, אני נושמת נשימה ארוכה ומרגישה פתאום מוגנת. גופה של חברתי עוטף אותי, שומר עליי מפני העולם, מרחיק אותי מפחדיי ומבטיח לי מסתור והגנה. אך לפתע היא כבר לא שם, כבר אין חומת מגן. היא קמה, אומרת כמה מילים, מתרחקת, מנופפת לשלום ונעלמת. כל שנותר לי לעשות הוא להוציא מהעטיפה את הארטיק, שבוודאי כבר נמס, ולצרף אותו היישר אל שכבות ההגנה הנוצרות בתוכי. 

 אסקפיזם ניקיוני

כבר שעתיים אני מאבקת אבק שכלל לא נראה לעין. אני בסדר. כל ניגוב נוסף של המטלית כמוהו כניגוב מחשבותיי. אני ממשיכה שעה נוספת לעסוק במציאת כל גרגיר לא שייך וניקוי כל משטח. אחר כך אני נעמדת במרכז החדר ומסתכלת סביבי. הבגדים בארון מקופלים ומסודרים כמו בקטלוג, הספרים על המדף עומדים ישרים, מסודרים על פי גובהם. המצעים בצבעים תואמים, מונחים כאילו לא נגעו בהם מעולם, ובאמת עברה תקופה ארוכה מאז שהוא הניח את גופו החטוב בין השמיכות ואת ראשו הנאה על הכר. איפה הוא?

אני מתנערת ממחשבותיי, יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת מאחוריי. כל דלתות הבית סגורות בתקופה זו, כמו פרפר שמוט כנפיים. אני צועדת לכיוון המטבח, מוודאה שאיני משאירה שביל פרורי אבק על רצפת הפרקט הממורקת. אני בסדר. נעצרת על יד האגרטל, זה שהוא קנה. מתי הוא יחזור? 

אני אוספת את עלי הכותרת האדומים שנשרו ותולשת את החומים שהתייבשו. אך ברגע מהיר של רשלנות אני מתנגשת עם המרפק בבסיס האגרטל, העשוי זכוכית עדינה, והלה נופל ברעש גדול אל הרצפה ומתנפץ לכל עבר. אני עומדת שם קפואה, בוהה במים הניגרים על הרצפה, בפרחים המנצנצים משברי זכוכיות, שוכבים חסרי אונים. מיד אני מרגישה את שתי האפשרויות שלי צפות למול עיניי, רבות על צדקתן. 

האחת דורשת ממני להתפרץ, לבעוט, לאבד עשתונות אל מול הבלגן חסר הצורה שלמולי. אני בוחרת בדרך השנייה, המאופקת. אני מתכופפת לאט ומתחילה לארגן את הסדר. להחזיר לעצמי את השליטה. רק כשהשברים בפח האשפה, ומלבד שריטה קלה הרצפה חזרה לקדמותה – אני נושמת עמוק ומרפה את שריריי. אני בסדר.

אני ממשיכה למטבח ומפשילה שרוולים, להתחיל בפרוצדורת שטיפת הכלים. אין כמו לראות את הטינופת ואת שאריות האוכל נשטפות עם הסבון עמוק אל תוך הצנרת, משאירות אחריהן כלים מבריקים. אני משקיעה בקרצוף של כל כלי, מדמיינת שאני משפשפת את רגשותיי בסבון, משאירה אותם נקיים. אחר כך אני רוחצת את הכלים במים פושרים ואיתם נשטפות גם המחשבות הרעות, נשטפות לבלי שוב. אני בסדר. 

במגבת נקייה מנגבת את הכלים ביסודיות ומחזירה אותם למקומם. לפתע, דפיקות בדלת נשמעות, וליבי מחסיר פעימה. אולי זה הוא? בריצה קלה אני ניגשת לפתוח את הדלת. שלוש דמויות עומדות בפתח, קומתן גבוהה, סבר פניהם חמור, פיותיהם נושאים בשורות. הם נכנסים. הם לא מנגבים את רגליהם בשטיחון. הם משאירים עקבות בוץ על רצפת הפרקט הנקייה. אני כבר לא בסדר.