ריצ'רד ניקסון נפל בגלל אובססיה ופרנויה. האובססיה שלו הייתה ג'ון קנדי, הנשיא שניצח אותו בבחירות של 1960, נער הזהב האהוב, אליל הבנות והנוער, המאהב של מרילין מונרו והבעל של ג'קלין. הפרנויה הייתה שכולם רוצים לחסל אותו, כולם מתגעגעים לקנדי המת וכולם מארגנים מזימות ותככים נגדו.
ניקסון השתגע מזה שהתקשורת לא מפרגנת לו מספיק. הוא נמק מקנאה שפעפעה בתוכו. קנדי, למרות כאבי הגב המייסרים שלו, התנהל בנונשלנטיות טבעית של מלך הכיתה, הקווטרבק יפה התואר שכולן וכולם מעריצים. אחד שהניצחון נופל עליו באופן טבעי, בלי מאמץ, כאילו לא יכול להיות אחרת. הכי רחוק מהזיעה המתנשפת של ניקסון, שהכל תמיד הלך לו כל כך קשה, וגם כאשר ניצח אף אחד לא מחא לו כפיים. אף אחד מאלה שהיו חשובים בעיניו. אף אחד מהאליטה ההיא, הפריבילגית, האנינה, הבטוחה בעצמה.
ביבי נתניהו נופל בגלל אובססיה ופרנויה. האובססיה היא התקשורת. הוא יוצא מדעתו בגלל שהתקשורת לא מכירה בהישגים שלו, שלא נותנים לו את היחס שנתנו לאחרים. בדיוק כמו ניקסון, הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי לקבל ממראת התקשורת השתקפות שתהיה קרובה יותר לדימוי העצמי שלו, ולא ל"מפלצת" שהם מראים. ממש כמו ניקסון, הוא משוכנע שהתקשורת מתגעגעת ומשווה אותו למישהו אחר. וממש כמו ניקסון, הוא עושה צעדים לא חוקיים (לכאורה, בטח, עד פסק דין חלוט) כדי להשביע את מפלצות הפרנויה והאובססיה שהשתלטו לו על הנשמה.
- משפחת נתניהו הקרב האחרון – מרגע שנפתחו רשמית חקירות נתניהו, אנחנו בתוך קמפיין // מאת רותם דנון
- מקום בצל ההיסטוריה: מה יש ומה יישאר מבנימין נתניהו // מאת רותם דנון
- זו השיטה, טמבל // מאת יונתן שם־אור
אבל בישראל לא היה מעולם מין ג'ון קנדי כזה. למעשה, ביבי עצמו הוא הכי קנדי שניתן להעלות על הדעת. נאה, מרשים, רהוט, הבטחה. ראש הממשלה הצעיר ביותר שנבחר בישראל, והראשון שגידל בתקופת הכהונה ילדים קטנים. יכול להיות שבראש שלו מסתובב איזה ג'ון קנדי ישראלי דמיוני, כזה שהתקשורת הייתה מתה עליו. מישהו, נניח, כמו האח הבכור שנפל, יוני; זה שאביו ייעד לתפקיד שבסוף הוא עצמו השיג. וברור כי הוא משכנע את עצמו כי זה בכלל עניין של עמדה פוליטית, הרי לו היה הולך קצת שמאלה היו מאתרגים אותו כמו שעטפו את אריק שרון, זה שפעם היה "הרוצח מסברה ושתילה" עד שהחליט על ההתנתקות. אבל הוא מספיק חכם וממוקד כדי לזכור מה אותה תקשורת שמאלנית עשתה לאהוד אולמרט, דקה לפני שחתם על הסכם שלום עם אבו מאזן.
משהו לא מסתדר, עד שמרחיבים את המשוואה. אולי באופן מהותי ביבי הוא סוג של קנדי, לא גרסה מקומית של ניקסון; אבל שרה, אשתו, היא ממש לא ג'קלין. איש לא יכול אפילו להעלות על הדעת את האישה האצילה מהבית הלבן צורחת על משרתות, או צועקת את התארים האקדמיים שהשיגה. זה לא ביבי שמתקנא באיזה קנדי סמוי. זו שרה.
כאשר לועגים לה, היא אומרת לביבי "תראה מה עושים לנו". לנו. היא הצליחה לשכנע אותו כי המתקפות עליה הן בגללו. מעוותים את דמותה, לועגים לה, לא מדווחים על האירוע שבו הייתה – בגללו. זה לא פוגע רק בך, זו אני שמשלמת על כל זה. לילה אחר לילה בבלפור, התודעה שלו נכבשה. יורדים על אשתי בגללי, הוא כבר מאמין, התקפה עליה זו בכלל התקפה עליי. ככה הוא אומר, והולך לסדר עניינים עם אלוביץ' כדי שיחליף את התמונות שלה בוואלה.
זו הטעות. לא יורדים עליה בגללו. הוא נופל בגללה.
