בקיצור: עד להקמת הסנגוריה הציבורית – אי שם בשנות התשעים – שיעור עצום מבין החשודים והנאשמים הפליליים, לא זכו אפילו להגנה בסיסית של עורך דין. כך, למשל, 86% מהקטינים – מרביתם מאוכלוסיות מוחלשות. בשלושים השנים שעברו המצב השתפר משמעותית, אבל הפערים עדיין קיימים. כך, למשל, גורם העומס לאנשים נטולי אמצעים לחתום על הסדרי טיעון, והם גם הנפגעים העיקריים מהעומס הרב ומהיעדר הגיוון במערכת. ממשלת ישראל, העוסקת באופן אובססיבי במערכת המשפט, בחרה להתעלם לחלוטין מהנושא, ולמרבה האבסורד, מהלכיה דווקא פוגעים עוד יותר בחלשים ביותר
בשנות ה־80 הגיע לארץ מארצות הברית פרופ׳ קנת מן ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב (גילוי נאות: היה מרצה שלי בפקולטה). להפתעתו, הוא גילה שבשונה מארה״ב, בישראל אין ייצוג בידי סנגורים לרבים מהנאשמים בהליכים פליליים. כלומר, ברוב העבירות הפליליות, רק מי שהפרוטה בידו יכול היה להרשות לעצמו לקחת ייצוג משפטי, ומי שהיה חסר אמצעים כלכליים נשאר לבדו מול רשויות תביעה ומערכת משפט חזקות, שכדי להתמודד עמן יש צורך בהבנה משפטית ובהכרה של כללי המשחק.
פרופ׳ מן החליט לקדם את תחום הייצוג המשפטי לאוכלוסיות מוחלשות, וכך באה לעולם הסנגוריה הציבורית. בתחילה בקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך באמצעות חוק הסנגוריה הציבורית (תשנ״ו, 1996).
בזכותו, המצב שבו אדם מגיע לבית המשפט ועובר הליך משפטי פלילי ללא ייצוג של סנגור – נראה כיום כמשהו בלתי נתפס. אבל עד לאמצע שנות ה־90 זה היה המצב. אומנם הייתה קיימת האפשרות לבית המשפט למנות סנגורים מתוך רשימה של עורכי דין שנתנו את הסכמתם, אבל בשיטה הזו היו בעיות לא מעטות ובעיקר – היא נותרה לרוב על הנייר: בית המשפט מינה מעט מאוד סנגורים, וגם לא היה פיקוח אמיתי על איכות עבודתם.
מערכת המשפט, מצידה, לא ראתה בכך בעיה. לתפיסתה, המערכת הייתה הוגנת, מידתית בענישה, ושוויונית. בפועל, מדובר היה במערכת חזקה מאוד המתנהלת מעל ראשם של האנשים העניים והחלשים ביותר. אנשים שלא מודעים לזכויות שלהם, חלקם אף אינם יודעים קרוא וכתוב, אחרים עם מוגבלויות.
יתרון כלכלי
בראשית ימיה של הסנגוריה, סקר שערכה גילה את הפערים: 60% מהנאשמים בתיקים הפליליים בבית משפט השלום לא היו מיוצגים על ידי עורך דין, וכך גם 30% מאלה שנשפטו לבסוף למאסר. מבין הקטינים, 85% לא היו מיוצגים. בפריפריה השיעורים היו גבוהים יותר. זה לא היה מבחירה, הם פשוט היו עניים ולא יכלו להרשות לעצמם ייצוג. בשורה התחתונה: מצד אחד הייתה מדינה, עם מערך תביעה גדול וחזק, ומצד שני – אדם לבדו.
בסך הכול שלושים שנה חלפו והמצב השתפר פלאים, אך הפערים עדיין כאן. זה מתחיל בקורלציה הידועה והמובהקת בין הפשיעה למצב הסוציו־אקונומי, אבל גם במערכת המשפט ישנם פערים. כך, למשל, במקרים שבהם בוחרת המערכת להטיל קנס כחלופת מאסר – מי שאין לו את האמצעים, ייכלא. מי שיש לו – ישוחרר לחופשי. ההבנה של הרקע החברתי־כלכלי, ההכרחית כל כך, אינה קיימת. בוודאי שלא באופן מספק.
נוסף על כך, עדיין ישנם פערים בין מי שיש להם את האמצעים, לבין אלה שאין להם. ״הסנגוריה הציבורית קבעה רף גבוה לאיכות ייצוג ושיפרה את הייצוג המשפטי בכלל מערכת המשפט הפלילית״, אומר פרופ׳ מן, כיום פרופסור למשפט פלילי באוניברסיטת תל אביב ומתנדב בהנהלות של עמותות שעוסקות בנושא סיוע משפטי.
לגבי השפעתם של משאבים כלכליים על סיכויו של נאשם להתמודד עם המשפט הפלילי, אומר פרופ' מן: ״נאשמים בעלי אמצעים כלכליים גדולים מסוגלים לתרגם את עושרם ליתרונות בייצוג משפטי שאינם נגישים לרוב-רובו של ציבור הנאשמים, באמצעות מימון פעולות משפטיות שעלותן גבוהה, לדוגמה מימון שירותים של מומחים בתחומים רבים, לרבות מומחים בזיהוי פלילי".
במאמרה של פרופ׳ חגית לרנאו, ״יישום מבחין – תיאוריה ומעשה בתחום סמכויות החקירה וזכויות חשודים", שאותו כתבה עת כיהנה כסגנית הסנגורית הציבורית, היא מדברת על הרברט פאקר, משפטן שהציע בסוף שנות ה־60 מפתח להבנת ההליך הפלילי.
לדידו, המשפט הפלילי מבוסס על שני אינטרסים סותרים המשפיעים עליו בו זמנית ויוצרים קונפליקט ערכי מתמיד. מצד אחד ישנו מודל מיגור הפשע, אינטרס לשמירה על אכיפת החוק והסדר הציבורי. מהצד השני, מודל ההליך התקין – המבקש להגן על האזרח מהפעלת כוח נוקשה מדי מצד מערכות השלטון השונות. פאקר טוען כי לעולם יהיה מתח מתמיד בין שני האינטרסים הללו. והחיפוש אחר נקודת איזון ראויה בין הערכים הנוגדים, הוא חלק משמעותי בתהליך עיצוב אופייה של מערכת המשפט.
״רוב האנשים שעוסקים במערכת המשפט הפלילית לא מודעים לכך שחלק גדול מהחשודים ומהנאשמים מגיעים מהשוליים החברתיים של מדינת ישראל, מהעוני והעזובה שיש אצל חשודים ונאשמים״, אומרת לרנאו, כיום פרופסור לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה. ״אצל תובעים, שוטרים, קציני מבחן, אנשי שב"ס, שופטים – אין הבנה של עומק המצוקה שעוברי החוק שמופיעים בפניהם מצויים בו.
״כשרוצים לדעת ולהבין, ובודקים לעומק את שכבות המצוקה והקושי, מגלים את העוצמה של הצרכים, את העוני, את רשימת החובות, את המחסור, את הקשיים החברתיים. במקביל לכך פועלת גם מערכת שמדברת על אחריות. המשפט הפלילי מבקש להטיל אחריות על מי שעבר עבירה. בעולם של אחריות אישית, חוסר היכולת של החשוד/נאשם לשלם קנס, למשל, מתורגם לאדישות, לחוסר נכונות, לאי לקיחת אחריות״.
יורים ערפל
כאשר מדברים בימים הללו על רפורמה במערכת המשפט, נראה כי אלה המובילים אותה לא באמת דואגים לחלשים – כל השינויים שהם מציעים, מטרתם להיטיב דווקא עם חזקים, מקושרים, עשירים. למשל, פוליטיקאים.
מוביליה: שר המשפטים יריב לוין ויו״ר ועדת החוקה ושמחה רוטמן, זועקים מעל כל במה על אודות הבעיות במערכת המשפט. בצעד חכם, הם מיקדו את הדיון הציבורי בבית המשפט העליון, ובכך הסיטו את הדיון מהבעיות האמיתיות, המהותיות, שמהם מובילי הרפורמה מתעלמים, אולי באופן מופגן.
אין בכל סעיפי הרפורמה כל נגיעה בנושאים כמו הפערים בין עניים לעשירים, הסחבת בניהול תיקים, עינויי הדין, התמשכות ההליכים או חוסר יכולת כלכלית של אזרחים לעמוד מול מערכת חזקה.
בכתבתה של כתבת ״ליברל״ עדן סלומון, ציינו ארגונים אזרחיים שונים, המסייעים יומיומית משפטית לאוכלוסיות המוחלשות ביותר במדינה, מה באמת דורש תיקון במערכת המשפט בישראל. בין התשובות, דובר שם בעיקר על הפחתת העומס בבית המשפט, מפני שהמצב הקיים פוגע בעיקר באוכלוסיות המוחלשות ביותר, ועל כן נדרש תגבור משמעותי בכוח האדם.
״נוכח קשיי מערכת המשפט עם העומסים המוטלים על שופטים, ונוכח ריבוי התיקים, מעדיפים השופטים לסיים משפטים פליליים בהסדרי טיעון, בהם הנאשמים מודים בעבירות תוך תיקון כתבי אישום וקבלת הקלות בענישה״, אומר פרופ׳ מן. ״הסדרי הטיעון נעשים בכ-80 אחוז מהתיקים הפליליים. ההטבות הניתנות לנאשמים בהסדרי טיעון מביאים את רוב רובם של הנאשמים לוותר על האפשרות לדרוש מהתביעה להוכיח את טענותיהם באמצעות עדים״.
הרחבת הנגישות של אוכלוסיות מוחלשות להליכים משפטיים – כלומר הסרת חסמים בפני אוכלוסיות מוחלשות, למשל באמצעות הרחבת הקריטריונים לזכאות לפטור מאגרות בתי משפט, כדי שיוכלו להתגונן מפני אי צדק; שילוב מגוון רב יותר של אוכלוסיות בכס השיפוט – שופטים כאלה מבינים טוב יותר את המצוקות והמורכבויות השונות; כל אלה נעדרים מהרפורמה. אדרבא, שר המשפטים מעכב בכוונת מכוון את כינוס הוועדה למינוי שופטים, ובכך מונע איוש משרות ומגדיל את העומס, שמוביל לסחבת.
