התרופות הצילו אותי, אבל שכחתי איך לכעוס

ברשימה האינסופית "דברים שאיבדו מקסמם מאז המלחמה" שמור אצלי מקום של כבוד לפיצ'ר הזיכרונות. אתם יודעים, כשפייסבוק וגוגל מזכירות שפעם חיינו במדינה בערך-מתפקדת, שמאז הפכה סופית לתרכובת של ספרטה וחלם. בשנה האחרונה גיליתי שכשהווה מספיק מחריד, הוא מקלקל גם את העבר. במקום ליהנות מהתמונות הישנות שלי, הן מעוררות בי כיום מרמור, געגוע, פספוס, ושאר שורשים מרובעים עצובים. אין לי חשק להסתכל עליהן, להיזכר במה שאיבדנו, הדבר החמקמק הזה שנקרא נורמליות. הבדיחה השחוקה הפכה למציאות: הנוסטלגיה, מאז 7 באוקטובר, היא לא מה שהייתה פעם. 

אבל בדיוק כשחשבתי לבטל את הפיצ'ר – הופיעו מולי תמונות שצולמו לפני שנתיים, בחופשה בסיני. אני אוהב את החיוך שלי בהן, נבוך אבל מובהק. הרבה זמן היה לי קשה לחייך ככה.

לאורך רוב חיי התמודדתי עם קשיי בריאות נפשית, וכמו רבים אחרים – גם אצלי תקופת הקורונה הובילה למשבר חריף. בדיוק סיימתי פרויקט גדול ותובעני מבחינה מנטלית, וחיפשתי את עצמי אישית ומקצועית. בקושי יצאתי מהבית, גם כשהיה מותר. היו ימים ארוכים שבהם תהיתי בכל בוקר איך המוח שלי יתעלל בי היום. חרטה על העבר? פאניקה לקראת העתיד? תחושה שאני מבזבז את ההווה ולא ראוי לחיות?

התמונות מהחופשה ההיא מסמלות בשבילי את תחילת ההפוגה, שביתת הנשק שלי מול עצמי. או במילים אחרות, התחיל לעלות לי הלוסטרל.

בעיטה בקיר גבס

כמה שבועות קודם לכן, לכבוד יום הולדת 34, החלטתי לקחת את עצמי בידיים מבחינה פרמקולוגית. לראשונה בחיי התחלתי לקחת תרופה פסיכיאטרית (וגם תרופת קשב וריכוז). כשהציעו לי לוסטרל שמחתי מסיבות שטחיות: הוא נוטה להיות פחות משמין מציפרלקס. 

לוסטרל מיועד לשורה ארוכה של הפרעות נפשיות נפוצות – דיכאון, חרדה, OCD ושות'. הסימפטומים שלהן התערבבו אצלי לאורך השנים, אבל דבר אחד היה עקבי: כעסתי. כעסתי הרבה ובעוצמה שלעתים קרובות התקשיתי להכיל. כעסתי על חברים, על זרים, ובייחוד על עצמי. לפעמים בהתקף קצר ולפעמים ימים שלמים, בעקבות טריגר ברור או בלי סיבה נראית לעין. רציתי לחשוב על זה כטמפרמנט, אכפתיות, אופי ג'ינג'י – אבל ידעתי את האמת.

ידעתי שלא הגיוני להכות את עצמי רק כי איחרתי בחמש דקות לתור בדואר. ידעתי שלבעוט בקיר גבס במשרד ולהותיר בו חור, זו לא תגובה סבירה לשיחת טלפון מרגיזה. ידעתי שאני לא אמור לצעוק כל כך הרבה, שהראש שלי לא אמור להאדים כמו בסרטים מצוירים. ברמה השכלתנית הבנתי את הדברים האלה, אבל זה לא באמת עזר. כשהכעס אינטנסיבי מספיק, קשה מאוד להתווכח איתו. 

בעיות כעס נפוצות במיוחד בקרב מי שגדלו כבנים. אנחנו סופגים את המסר שהפגנת רגש היא חולשה, ושאין דבר נורא יותר מחולשה. כעס הוא הרגש היחיד שמקבל פטור, כל כך מנורמל שקשה להפנים עד כמה הוא אוחז בנו. פסיכולוג אחד, שהלכתי אליו בגיל 17, ניבא בפגישת הסיכום שכעס יהיה האתגר הרגשי העיקרי שאתמודד איתו בחיים הבוגרים. חשבתי שאין לו מושג מהחיים שלו. כעסתי עליו נורא. 

לא קסם, גלגלי עזר

הנה רשימה חלקית של דרכים שבהן ניסיתי להתמודד עם כעס עד גיל 34: מיינדפולנס, טיפול פסיכודינמי, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי, תרפיית ACT, דמיון מודרך, יוגה, ספורט, ריטריטים, משני תודעה, יציאה ממגוון ארונות, לעשות יותר דברים שאני אוהב, לצמצם נוכחות ברשת (קצת), לקרוא יותר ספרים, לנהל יומן, לאמץ חתולים, לכתוב מבתי קפה. 

כל אחד מהדברים האלה עזר בדרכו, אבל את כולם הכעס עיוות, נדבק אליהם כמו עלוקה. הרגשתי שאני לא עושה כלום כמו שצריך, ובמיוחד – למרבה האירוניה – דברים שנועדו לגרום לי להרגיש טוב יותר. בכלל, חוויתי הרבה קשיים אירוניים: כעסתי על עצמי שאני כועס על עצמי, ופחדתי שאם אקח תרופות, והן יעבדו, ארגיש חרטה נוראית שבזבזתי את חיי על כעס. כשסוף סוף התחלתי לקחת לוסטרל, החשש התפוגג במהרה: פתאום יכולתי לצפות מהצד בדפוסים שמייסרים אותי, כמו הנטייה להתחרט, ולא לשקוע בזעם בתוכם. 

מצד שני, התרופות הן לא פתרון קסם. חמש דקות אחרי שחזרתי מהחופשה ההיא נקלעתי לריב עם שיר, ואחר כך עם עצמי. הרגשתי שהרסתי הכל, שכל השבוע ירד לטימיון. ברגעים האלה התחלתי להבין שאמנם קיבלתי גלגלי עזר, אבל אני עדיין צריך להתאמץ. וזה מה שאני עושה מאז: נוסע עם גלגלי עזר. אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי בחיי, אבל יש לה מחירים, שבשנה האחרונה מורגשים יותר ויותר.

בין הלב לווריד במצח

בתחילת הסתיו הרגשתי שהלוסטרל מאבד מהשפעתו החיובית. הדפוסים הישנים חזרו: פתיל קצר, לופים מחשבתיים, תחושת עימות מתמדת, פגיעה עצמית, כעס שלא שוכך. נזכרתי בחוויות קיצון טובות שהיו לי לפני התרופה, רגעים של אופוריה והתרגשות טהורה. דווקא התחושות האלה לא עשו קאמבק, והפכו לקהות, בלתי מספקות. כך שתהיתי אם הגיע הזמן לנסות פתרון אחר. 

ואז הגיע 7 באוקטובר, ובשבוע הראשון של המלחמה ביקשתי להכפיל את המינון. הרגשתי, וכנראה בצדק, שזה מחויב המציאות. אני מדמיין את מי שהייתי בימי הקורונה מנסה לתפקד בשגרת האימים הנוכחית. רק מלחשוב על זה יוצא לי עשן מהאוזניים. 

אבל אולי צריך לצאת לי עשן מהאוזניים? 

הלוסטרל, אם להשתמש בדימוי גופני נוסף, יצר אצלי מחסום בין הלב לווריד במצח. הוא מאפשר לי לחשוב לפני שאני פועל, לא להיכנס לטנטרום על עצמי ועל סביבתי. אבל האמת יש אנשים שראויים לטנטרום הזה, וחברי ממשלת ישראל בראשם. האנשים האלה מחריבים את המדינה שלי, ואני אמנם מגיע להפגנות כל שבוע וכותב את דעתי כאן וברשתות, אבל מרגיש שאני פשוט לא מצליח לכעוס עליהם מספיק. 

אילו הייתי כועס מספיק, אולי הייתי פועל יותר, לא משדר עסקים כרגיל כשכולנו דוהרים לתהום. אולי הייתי מצליח לשנות משהו, כנראה לא, אבל לפחות הייתי מרגיש התאמה בין החוץ לפנים. חזרתי להרגיש שהתגובות שלי למתרחש לא פרופורציונליות, כמו לפני הלוסטרל, רק שעכשיו הן מתונות מדי.

אני לא רואה את עצמי מפסיק עם התרופה בקרוב. זה רעיון גרוע לסכן את רווחתי הנפשית, אולי אפילו את חיי, רק כדי לזעום על פוליטיקאים כמו שצריך. אבל עושה רושם שעליי לשנות שוב את מערכת היחסים שלי עם כעס. עד היום חשבתי על עצמי כאלכוהוליסט: עליי להימנע ככל האפשר מלכעוס, כי אם אשתה כוס אחת היא תהפוך במהרה לעשר, ואני אאבד שליטה. עכשיו, אחרי שנתיים של גמילה, הגיע הזמן שאלמד איך לשתות.