בקיצור: במדינה מתוקנת, חושפי שחיתויות מועלים על נס – בחברה, וגם בארגונים שבהם הם עובדים, ואותם הם מצילים מפני קריסה פנימית. בישראל של היום הם נרדפים, סופגים התנכלויות, בית המשפט לעבודה הופך אותם לאשמים, וגם הציבור לא עומד מאחוריהם. אם זה לא מספיק, מוסד מבקר המדינה הוחלש עוד יותר על ידי הממשלה, וחושפי השחיתויות משלמים את המחיר.
בחברה בריאה שמעריכה שקיפות, לחושפי שחיתויות תפקיד משמעותי בניקוי המערכות הציבוריות ובטיפול בעוולות ובפרקטיקות בעייתיות, והם זוכים להוקרה. בישראל של 2023, הם אמנם זוכים להגנה, אך משלמים מחיר כבד מאוד והחברה אינה מעריכה אותם. כאן ישנה אומנם מסגרת משפטית חזקה, אך גם מערך מכשולים בכל הנוגע לטיפול בחושפי שחיתויות.
בשונה מהדימוי של חושפי שחיתויות, הם לא נולדים כאלה. אלה המציאות וחוש הצדק, שמובילים אותם לשים את נפשם בכפם ולדווח על שחיתויות בארגונים שבהם הם עובדים. ״זה לא שקמתי בוקר אחד ואמרתי שמעכשיו אני רוצה לחשוף שחיתויות״, אומרת מיכל זילכה, שחשפה סדרה של שחיתויות בקק״ל. ״נדמה לי שרוב מוחלט של חושפי השחיתויות, פשוט נקלעים לזה כחלק מסיטואציה״.
״חשיפת שחיתות זה תהליך״, היא ממשיכה. ״לאט־לאט נוצר קונפליקט: אתה נמצא במערכת שעם הזמן אתה מתאהב בה, אבל במקביל ראיתי את השחיתות וככל שלמדתי יותר, כך נחשפתי ליותר ממנה. מטבעי אני לא שותקת, והייתה לי גישה למי שצריך כדי לספר מה ראיתי, וכשלא הייתה לי גישה עמדתי פיזית במסדרונות, צעקתי והתרעתי. בעיניי זה לא הגיוני שבמאה ה־21 לא יהיו שקיפות ושוויון הזדמנויות״.
עיניים להם
״על פי מחקרים שונים, העובדים שחושפים שחיתויות הם בדרך כלל העובדים הכי טובים״, אומרת עו״ד רחל אל־שי רוזנפלד, מנהלת מחלקת הגנה על חושפי שחיתות בתנועה לאיכות השלטון, המכילה עורכי דין, סטודנטים ומתנדבים. ״קשה להם לראות כשלים במקום העבודה שהם לויאליים כל כך כלפיו, אבל במקום שהם יזכו בהכרת תודה על המעשים שלהם, המציאות מתהפכת עליהם. למקום עבודה יש נטייה לשמר את עצמו, ואז חושפי השחיתויות מוצאים את עצמם במגננה״.
זילכה, למשל, עבדה בקרן קיימת לישראל במשך 15 שנים, ועזבה לפני כשנה את תפקידה האחרון כמנהלת מחלקת ניהול פרויקטים וקולות קוראים, כשהיא תחת צו הגנה קבוע של מבקר המדינה. כיום היא פרילנסרית מתוך בחירה.
״מלכתחילה אני לא אדם שבנוי למנגנונים מערכתיים בסגנון של קק"ל״, היא אומרת. ״זה ארגון עם מבנה שיש בו פתח לשחיתויות: יש שם את הדירקטוריון הגדול ביותר בעולם עם 37 חברים, ויש להם תקציבים בלתי מוגבלים, בסדר גודל של חלק ממשרדי הממשלה – שניים עד שניים וחצי מיליארד שקל. כל זה, כשהיא כבר יותר מ־12 שנים לא גוף ביצועי. כלומר, הכסף זורם, ניתנים תנאים מפליגים, ועד שחשפתי את השיטות בקק"ל לנציבות המדינה, לא היה שום פרמטר עקבי ומוסדר או תהליך מוסדר, והכול נעשה על ידי גחמות של פוליטיקאים״.
הבעיה היא במבנה של הארגון?
״המבנה של קרן קיימת לישראל מאפשר את השחיתות, אבל שחיתות לא מתבצעת על ידי ארגונים ומנגנונים, אלא על ידי אנשים. זאת אומרת שיש פרצה, אבל גם יש מי שקם בבוקר ומחליט לנצל אותה. האנשים הם המושחתים, לא הארגונים״.
רוב השחיתויות שחשפה זילכה התמקדו בקידום פרויקטים בשל סיבות פוליטיות, ובעקבות חשיפותיה יצא דוח מבקר המדינה שלאחריו נאלצו בקק״ל לקדם תהליכים מסודרים, וזילכה עצמה התבקשה, במסגרת הפשרה עם המבקר, לקדם את תהליכי הקולות הקוראים. בהמשך, חשפה שעובדי הארגון מתפנקים עם ארוחות שחיתות על חשבון תרומות שנועדו לקידום פרויקטים.
״קק"ל היא ארגון שצריך לשרת את כלל האוכלוסייה, ועד לפרויקט הקולות הקוראים, הכול היה נישתי״, היא ממשיכה. ״רק מי שהיה מקורב לצלחת יכול היה לקבל מימון לפרויקט. שניים וחצי מיליארד שקלים שחולקו על פי גחמות פוליטיות של חברי הדירקטוריון״.
אילו תגובות קיבלת מההנהלה או מצד עובדים אחרים אחרי שחשפת את השחיתויות?
״מצד ההנהלה קיבלתי בהתחלה כתף קרה. לאחר מכן התחילו לתקוף אותי וניסו להיפטר ממני. אבל ככל שנלחמו בי יותר, כך רציתי להישאר. לא פחדתי כי לא היה לי מה להפסיד, אבל כשהתעמתּי מול ההנהלה התחלתי לקבל איומים. באחד המקרים אמר לי אחד מהם: 'אני צריך להחזיר אותך לממדים שלך', באופן משפיל מול כולם. אחרי האמירה הזו הוא עשה הרבה מהלכים כדי לנסות להיפטר ממני. נלחמתי בזה, עד שנודע שמבקר המדינה עומד להיכנס לקק״ל״.
על אף ההתנכלויות, המשיכה זילכה לעשות את עבודתה ולהתריע בפני ההנהלה. ״הם נפנפו אותי, וככל שעבר הזמן גם ניסו למדר אותי״, היא ממשיכה. ״הם היו סוגרים לי את הדלת והייתי נכנסת מהחלון. השיא היה כשהמבקר נכנס לתמונה והתחילו לשלוח לכולם התרעות שאסור לדבר עם המבקר או למסור מסמכים בלי להודיע להנהלה, ושלא חייבים לשתף פעולה – עבירה על החוק״.
מכיוון שזילכה הייתה מעורבת באינספור פרויקטים, גם היה לה מידע רב על המתרחש בארגון, וככל שהיא דרשה לתקן ולעבוד על פי כללים של מנהל תקין, כך גברו ההתנכלויות כלפיה. הדברים הגיעו לשיא, לאחר שמסרה למבקר את המסמכים. ״הם החלו להזמין אותי לשימועים ולהקשות עליי, ובכל פעם פניתי למבקר המדינה עד שהוא נתן לי צו הגנה זמני, שכעבור שלוש שנים הפך לקבוע. זו הייתה התחושה הכי לא נעימה, נידוי, פחד מהסביבה וגם פחד של אנשים לדבר איתך. הרגע המכונן היה כשהוא עבר על החוק ואמר 'אף אחד לא רוצה שחושף שחיתויות יעבוד תחתיו'״.
לא חשבת לעזוב את מקום העבודה?
״המטרה שלי הייתה שהיו"ר, בן אדם שהשחית את הארגון, יעזוב, ורק אז לקבל החלטה בעצמי. הוא אכן עזב, ובמקביל ההתנכלות כלפיי התגברה וגם ניהלתי משפט מול קק״ל. הייתי מותשת ואמרתי לעצמי שהתהליך שהובלתי כבר הוטמע ולא אוכל לתקן יותר״.
הגנה חלקית
״יש שלושה חוקים מרכזיים רלוונטיים שדנים בחושפי שחיתויות״, אומרת דפני ענבר, דוקטורנטית במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, שעבודת הדוקטורט שלה עוסקת בחושפי שחיתויות בסקטור הביטחוני. ״הראשון הוא חוק מבקר המדינה; השני הוא החוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, שכמעט לא מיושם; והשלישי הוא חוק ההגנה על עובדים, בסמכות בית הדין לעבודה. ישנו גם התיקון לחוק הסיוע המשפטי שהוכנס לאחרונה, ומעגן את זכותם לייצוג משפטי מטעם המדינה. שניים מתוכם מספקים הגנה ועוד חוק נועד לספק הכרה חברתית ופוליטית בהם. הבעיה המרכזית בהם היא גם בניסוח הצר של ההגנות, וגם באכיפה בלתי מספקת״.
אחד האתגרים בחשיפת שחיתויות, הוא שישנם כאלה שהחשיפות שלהם אינן נופלות תחת ההגדרה המצומצמת של שחיתות. ״למשל, מי שחושף אי־סדרים, אירועים חריגים של הפרות זכויות אדם וסוגיות נוספות בעלות עניין ציבורי״, ממשיכה ענבר. ״כיום חלקם לא יזכו להגנה, כי הם מחוץ לגבולות הגזרה של שחיתות, אבל יש הכרה מצד חוקרים ומשפטנים שצריך להרחיב את ההגדרה הזו, כפי שמשתקף בדוח מבקר המדינה הקודם, מ־2007 למשל״.
מחוק מבקר המדינה, מוחרגים שוטרים, חיילים, סוהרים ועובדי שירותי הביטחון. ״רק מהשנים האחרונות ראינו פרשות כמו הצוללות, פגסוס, המעקב המשטרתי אחר אזרחים, הסִרסור בסוהרות – שניתן היה למנוע אם לחושפים מתוך ארגונים אלה היו הגנות״, ממשיכה ענבר. ״מי שכן בחר לחשוף למרות העדר ההגנות משלם את המחיר. למשל, אפרים (״קרמשניט״) ארליך, שחשף פרשיית שחיתות רחבה וקשרים לפשע מאורגן במשטרה; מקסים דרקץ שהיה עובד סוציאלי בשירות בתי הסוהר, שחשף פגיעה בזכויות אדם ואי סדרים בבתי הכלא. שניהם איבדו את מקום עבודתם״.
מה עוד מקשה על חושפי שחיתויות?
״יש תנאים מחמירים הקבועים בחוק, שמקשים על הגנה לחושפים במעמד המשפט – למשל חובת ההוכחה על החושף, לגבי כוונותיו והוכחת תום לב במניעיו בחשיפה, הוכחת קשר סיבתי בין החשיפה לפגיעה, תקופת ההתיישנות הקצרה לגבי טיפול במקרים (כשנה בלבד), ונוסף על כך יש יחס מחמיר מצד שופטים בבתי הדין לעבודה, שנוטים להחמיר עם חושפים ולצדד בארגון, שבדרך כלל ממלא את התיק האישי שלהם במידע כוזב ומציג אותם כמשוגעים וכעובדים גרועים. נוצר מצב אבסורדי שהחושף צריך להוכיח מההתחלה את כוונותיו ולבסס את מעמדו כחושף, ובפועל הוא עומד למשפט במקום המושחתים״.
באופן רשמי, הכתובת לחושפים היא מבקר המדינה. בפועל, ממשלות ישראל האחרונות החלישו את כוחו באופן משמעותי, ומינו לתפקיד אדם שיש שהטוענים כי אינו שש לתת הגנה לחושפי שחיתויות. נוסף על כך, המשאבים המוגבלים לא מאפשרים לטפל ביותר ממספר מועט של מקרים. כאן נכנסים לתמונה עיתונאֵי התחקירים וגם ארגוני החברה האזרחית.
״מה שאנחנו עושים ביומיום זה ייצוג חושפי שחיתות שסובלים מהתנכלות״, אומרת עו"ד אל־שי רוזנפלד. ״זו לא חייבת להיות שחיתות גדולה, אלא גם יכול להיות משהו בסקלה נמוכה יותר, כמו פגיעה במנהל התקין או פגיעה בטוהר המידות. ההתנכלות כלפיהם יכולה להתחיל מדברים קטנים ולהידרדר להדרה מישיבות, פגיעה בשכר, פגיעה בהטבות, ביטול קידום שהובטח ועוד, עד לכדי פיטורים, כשיש מקרים חמורים יותר – איומים או מעשים פליליים של ממש. אנחנו שם כדי לתת את המעטפת המשפטית, ולפני כמה שנים התחלנו לתת גם מעטפת רגשית״.
תהליכים של השחתה
החברה הישראלית, כפי שניתן לראות בגיליון זה, הופכת מושחתת יותר ויותר עם השנים. לזילכה יש הסבר אפשרי, שגם אותו ניתן למצוא בין עמודים אלה. ״הדבר הראשון שהשחית את החברה שלנו הוא הכיבוש, כי אנחנו שולטים על עם אחר, על אנשים״, היא אומרת. ״הדבר הזה מחלחל לכל החברה שלנו, שנעשית אפאטית. המצב שאנחנו נמצאים בו היום הוא הקצה של התהליך״.
את מאמינה שנוכל להילחם בשחיתות?
״צריך לקום פה דור חדש של מנהיגים, אנשים שרוצים בטובת המדינה. בשביל זה צריך טוהר מידות, מצפן (מוסרי) ורצון לבנות משהו טוב. וכשרואים עוול מוסרי, אנחנו צריכים להתייצב נגדו, לא להעלים עין, לא לשתוק״.
בשנים האחרונות נפלו כמה הצעות חוק לתיקון החורים, אולי מפני שהנושא אינו בראש סדר העדיפויות של נבחרי הציבור, או מפני שהם מעדיפים להקשות על חושפי שחיתויות. איך מתקנים את המצב? ״מרבית ההמלצות כיום דנות בתפקיד ההנהגה הקשובה לצורכי העובדים ויצירת ערוצים פתוחים לביקורת״, אומרת ענבר. ״זה כולל גם הקמת מנגנוני דיווח פנימיים יעילים שייתנו גב לחושפים מתוך הארגון. אחת ההמלצות באיחוד האירופי היא לייצר מנגנוני דיווח אנונימיים, שיבטיחו הגנה על חושפים מהתנכלות. זה האינטרס של הארגון לדעת אם מתרחשת בו שחיתות או התנהלות בעייתית״.
