זו הייתה יכולה להיות ליסיסטרטה מפוארת. ממש כמו במחזה היווני הקדום, המספר על מרד נשות אתונה וספרטה, שבשיתוף פעולה חסר-תקדים החליטו להפסיק לשכב עם בעליהן הששים אלי קרב כדי לשים סוף למלחמות הנצחיות בין שתי הערים. היינו יכולות לראות את נשות הציבור הדתי משנסות מותניים, מגייסות את כל החמלה הפנימית שלהן ומתייצבות לצד אחיותיהן העגונות במסר חד משמעי: 'אנחנו כאן, אנחנו רואות אתכן, אתן לא לבד'.
אולי זה מה שעמד לנגד עיניה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, כשהתראיינה לתחנת הרדיו כאן רשת ב. לאחר שנשאלה אם יש לה פתרון למצבן העגום של נשים שנפלו קורבן לאלימות בתוך המשפחה ולאלו שנותרו מסורבות גט, דיברה הרבנית מדם ליבה והצהירה שהתייאשה "מלהוריד את השינוי מלמעלה". איך בכל זאת יכול להגיע השינוי לדעתה? "אני חושבת", אמרה, "שרק מרד נשים כולל, לטובת אחיותינו, כל אחת במצוקה שלה…". אותו מרד נשי, בחזונה של הרבנית, כולל פרקטיקה מאוד פשוטה: "לא ללכת לטבול במקווה, עד שאין פה מסורבת גט אחת".
אבל המציאות היא לא מחזה יווני, ובמקום אהדה וסולידריות, הציבור הדתי הגיב בהתחלחלות קולקטיבית. "הרבנית מלכה פיוטרקובסקי- חזרי בך!" זעקה הכותרת באתר 'סרוגים'; "הרבנית השתגעה", קבעו הטוקבקיסטים; וטור דעה אחד (שנכתב בידי אישה, אגב) הגדיל לעשות וטען כי הרבנית למעשה מחזקת את הרעיון שטבילה נעשית אך ורק למען רווחת הגבר, ובכך גוזלת מנשים את הסוכנות והכוח על גופן.
כאן עלי להכניס גילוי נאות: מעולם לא השתגעתי על מצוות הטבילה, וזאת בלשון המעטה. אני באה מבית חילוני, ואל הפרקטיקה הזו נחשפתי רק אחרי שנכנסתי למערכת יחסים עם בן זוגי הדתי, שביקש ממני לקחת על עצמי את מה שאני תופסת כעול הנידה. נאבקתי, יש להודות, בשיניים ובציפורניים, והוא בתורו חקר כל פסק הלכה כדי לראות איפה והאם אפשר להקל עליי בנושא הזה. בסופו של דבר הכריע אותי הרצון שלי לכבד את אמונתו. "תראי", אמר לי, "המצווה הזאת יותר פמיניסטית ממה שאת חושבת, תחשבי כמה כוח היא נותנת לאישה בתוך מערכת היחסים". באותו זמן נפנפתי את הטיעון הזה כניסיון עקר לגרום לי להרגיש טוב יותר; אבל עכשיו אני מבקשת לחזור בי.
כן, מצוות הטבילה היא ביסודה תוצר של חברה פטריארכלית, אבל אסור בשום פנים ואופן להתעלם משלוות הנפש, מתחושת הקירבה לקב"ה ומהטוב הגדול שהיא מעניקה לנשים שמקיימות אותה באהבה ומרצון. ובאותה נשימה אסור גם להתעלם מהכוח שהיא נותנת לנו כנשים היום. תחשבו על הסמליות האדירה שהייתה נוצרת אילו רק אלף נשים דתיות היו בוחרות להזדהות עם העובדה שהחיים של אחיותיהן העגונות נעצרו כליל בחסותם של בני זוג אנוכיים ולעיתים גם אלימים, ולהגיד שגם הן מחליטות לשים את החיים שלהן על מצב השהייה; שהן לוקחות את הכוח שנותנת להן מצוות הטבילה ועושות בו שימוש בצורה הכי לא-אנוכית שיש, במיצג אדיר של סולידריות נשית.
"לקרוא לנשים לא לטבול זה לקרוא תיגר על אותן נשים שמסרו נפשן במשך אלפי שנים, על המצווה הקדושה הזאת" זעק הרב חן קורקוס. אבל כבוד הרב, אני מבקשת לחלוק על דעתך.
אותן נשים שהיו אמיצות מספיק כדי להמרות את פיהם של שלטונות אנטישמיים רצחניים, ששברו את הקרח כדי לטבול באגמים קפואים, שמסרו את נפשן על קדושת הטבילה, היו ללא ספק אמיצות מספיק כדי לעמוד היום יחד עם הרבנית פיוטרקובסקי.
