יובל היא מעצבת גרפית עצמאית. היא לא מרוויחה מיליונים, אבל "מסתדרת". את כל מה שהיא יכולה היא מעבירה מהעובר ושב לפיקדונות, כדי להגן קצת על הכסף מהאינפלציה. ככה היא מכניסה עשרים שקלים פה, עוד כמה שקלים שם. בתחילת 2023 היא החליטה לסגור 50,000 ₪ שחסכה, בפיקדון לשנה בריבית שנתית של 4%. כלומר רווח של 2,000 ₪. כשתרצה למשוך את הכסף הזה, היא תשלם מס של 15% על הרווח.
ליאורה, בת לעולים מחבר העמים, למדה מנהל עסקים וכלכלה והיום היא עובדת בייעוץ עסקי. היא פתחה תיק השקעות באחד מבתי ההשקעות ורוכשת ניירות ערך. מניה שרכשה לפני כשנתיים סיימה לא מזמן עליה של שליש בערכה וליאורה מכרה אותה ברווח של 10,000 ₪. על הרווח הזה היא שילמה 25% מס.
אבי נשוי לקרן. הסבים שלהם היו יקים מהעלייה החמישית והורישו להם בניינים במרכזי הערים הגדולות בכל הארץ. לאבי יש שתי דירות 2.5 חדרים בחיפה והוא משכיר כל אחת מהן ב-2,500 ₪ לחודש. קרן ירשה דירת 3 חדרים בנתניה ודירת סטודיו ברמת גן והיא מרוויחה משתיהן יחדיו 5,000 ₪ בכל חודש.
כלומר: המשפחה הזאת מרוויחה 10,000 ש"ח בחודש רק מדמי השכירות על הדירות שבבעלותה. כמה מס הם משלמים? התשובה היא אפס עגול.
למעשה, רואה החשבון שלהם סידר את הדו"חות כך, שהם מצהירים על הכנסה בנפרד ולכן רשויות המס אפילו לא יודעות כמה כסף נכנס בכל חודש רק משכירות.
| אבי וקרן | יובל | ליאורה | |
| מקור הכנסה | שכירויות | פיקדונות | מניות |
| סך הרווח | 120,000 ₪ | 2000 ₪ | 10,000 ₪ |
| סך המס | 0 | 300 ₪ | 2500 ₪ |
הסיפור הזה לא מגיע מעולמות הפנטזיה. זה תיאור נאמן של אחד מעיוותי המס החמורים בישראל, שמהווים סימפטום לבעיית עומק מבנית וחברתית קשה.
שוק הנדל"ן בישראל ברתיחה מתמשכת. בכל שנה נוספים עשרות אלפי זוגות צעירים למעגל משלמי המשכנתאות, בעקבות החלום להיות הבעלים של הבית שלהם. אליהם מצטרפים עשרות אלפי רוכשי דירות להשקעה – בעלי הכנסה גבוהה או מבוגרים שכבר צברו הון ניכר.
בניגוד לתיק השקעות, שעל הרווחים ממנו משלמים מס גבוה החל מהשקל הראשון, על הכנסות מדמי שכירות לא משלמים מס כלל, כל עוד הרווח מכל דירה נמוך מ-5471 ₪ בחודש (נכון לשנת 2023). למעשה, במהלך הדיונים על תקציב המדינה לשנים 2023-2024 הוחלט להעלות את תקרת הפטור ל-7500 ₪ כשמדובר בהכנסה מנכס אחד.
הפטור, שנולד ב-1990 ונועד לעזור בקליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, הפך מאז לעיוות שמתמרץ משקיעים לנהור לשוק הדירות. התוצאה: מחירי הדיור מזנקים עוד ועוד; בועת המשכנתאות, הגדולה מדי גם כך, ממשיכה להתנפח; והממשלה נאלצת להגן ככל האפשר על נוטלי המשכנתאות כדי להגן על יציבות הבנקים. מנגד, המדינה גובה פחות מס ממאגר הכנסות שנתי עצום.
בישראל חלה חובת דיווח לרשויות המס גם על הכנסות הפטורות ממס. אלא שהכנסה משכר דירה מוחרגת מחובה זו! המדינה אפילו לא יודעת בכמה דירות מדובר וכמה הכנסה אבדה לה. למה זה כך? הנה רמז: ממש לפני שממשלת השינוי העבירה את חוק ההסדרים, לחץ משרד האוצר לבטל את הפטור השערורייתי הזה מדיווח. מי שהתייצב נגד עמדת המשרד היה שר המשפטים (דאז) גדעון סער שאץ להגן על הלובי החזק בישראל ודאג שהמצב יישאר על כנו.
יש כאן שאלה מהותית של צדק חלוקתי והוגנות. קבוצה אחת לוקחת על עצמה נטל מס רחב יותר, בעוד שקבוצה אחרת, דווקא זו שזכתה מראש לתנאי פתיחה טובים יותר, נהנית ממדיניות מס מיטיבה שמתוחזקת על ידי גורמים פוליטיים חזקים.
מאפיין עיקרי של שני העשירונים העליונים בישראל הוא ההון הבין-דורי שעבר אליהם, לרוב דרך ירושה של נכסי נדל"ן. אם ליאוריה ויובל גדלו במשפחות דלת אמצעים, או אם הן דור שני לעליה, הן מתחילות את חייהן בפער הון ניכר שרק יתרחב. כשהן ייקחו משכנתא ראשונה לרכישת דירה הן כבר יהיו בנחיתות מהותית ביכולת לגייס הון עצמי. נטל המס על החסכונות שלהן, שנצברו ביגיע כפיהן, גדול משמעותית מהנטל על יורשי נכסי נדל"ן ומשפחותיהם. בזמן שאבי וקרן יכולים לגרוף לכיסם יותר מ-100,000 ₪ בשנה מבלי לשלם ולו שקל אחד של מס, ליאורה, משקיעה נבונה בשוק ההון, הייתה משלמת על אותו הסכום בדיוק מס בגובה 30,000 ₪!
ומה על השוכרים של אבי וקרן? הם אף במצב קשה יותר. לאבי וקרן אין כל אינטרס להשקיע בדירות שהם משכירים. המינימום ההכרחי הוא המקסימום. נזכיר כי מדובר בדירות שנבנו על ידי סביהם מהעלייה החמישית עם צנרת מיושנת ותשתיות קורסות. בכל תיקון הם ינסו לחתוך עלויות כמה שניתן בניסיון לחלוב כמה שיותר. לו היו נדרשים להצהיר על ההכנסה ולשלם עליה מס בשיעור מלא, היו יכולים לפחות לקזז תיקונים כהוצאות מוכרות, מה שהיה מתמרץ אותם להשביח את הנכסים ומיטיב עם השוכרים.
והעיוות הזה ממשיך ומזין את עצמו. חברי כנסת רבים מחזיקים בדירות להשקעה ולכן אין להם כל תמריץ לדחוף לשינוי במצב הקיים. נכון, היו גם כאלה שחרטו על דגלם צדק חברתי: במצע הבחירות של מרצ (כשהייתה עדיין בכנסת) דובר על מס רכוש בגובה 30% החל מהדירה השנייה; מפלגת העבודה הציעה מיסוי גבוה על החזקה של "יותר מ-3 דירות מעבר לדירת המגורים" (כי שלוש דירות להשקעה "בלבד" לא צריך למסות). ברגע האמת, כל הרעיונות האלה נשארו על הנייר בלבד. בדיוני התקציב מפלגות אלו עסקו בסוגיות אחרות כגון צמצום הרפורמה בחקלאות.
מדובר בסימפטום לבעיה רחבה יותר. בעוד שלימין הכלכלי יש מכוני מחקר, כמו פורום קהלת, שמכינים הצעות מדיניות מפורטות שיקודמו על ידי חברי הכנסת, ארגוני החברה האזרחית מן הצד השני עסוקים בדיונים אקדמיים ברמת הפשטה גבוהה. במכוני המחקר והמדיניות מהמרכז שמאלה אין עיסוק מספק בסוגיות מיקרו ואין רשת רחבה של לוביזם לקידום מדיניות בכנסת. התוצאה היא שחברי כנסת צעירים כמו נעמה לזימי מגיעים למשכן מבלי שיש להם את התשתית האזרחית הנדרשת כדי לדחוף מדיניות, בעוד שלחברי הכנסת המבוגרים במפלגות המרכז-שמאל אין כל תמריץ לעסוק בנושאים האלה.
התעוררות הצעירים החילוניים בישראל לא יכולה לבוא בלי התמקצעות פוליטית שתיצור פתרונות לבעיות שמעסיקות את הציבור הזה ותיישם אותן בזירה הפוליטית. את המושגים העמומים של צדק חברתי, ליברליזם סוציאלי, והוגנות יש לפרוט למדיניות קונקרטי
