העצורים בליל שישי האחרון בהפגנה סמוך לביתו הפרטי של ראש הממשלה נתניהו בקיסריה ולאחר מכן מול תחנת המשטרה בחדרה, נלקחו מתוך ציבור המפגינים בשרירותיות ולמרות שלא הפרו חוק (למעט תקנות עירוניות המופרות בקביעות על ידי שכניי ללא תגובה דומה), במה שנראה כמו רצון להגיע למכסת עצורים.
המעצרים היו אלימים. העצורים, בהם גם קטין שעיניו כוסו, פוזרו בכוונת מכוון בין תחנות שונות באזור הצפון ובמשך שעות ארוכות נמנע מהם לפגוש את עורכי דינם. משפחותיהם לא הצליחו לקבל מידע על מקום הימצאם, גם כאשר נלקחו לבתי חולים בעקבות הפגיעות שספגו. כל אלה נראים בבירור חלק ממהלך מכוון שמטרתו לזרוע אי וודאות בין המפגינים, למנוע מחאה על המעצרים ולבודד את העצורים אחד מהשניה.
כאזרח ארגנטיני, הפרקטיקות הללו מריחות ריח מוכר של ילדות.
למעשה הן נחשבות, לצד ליונל מסי ודייגו מראדונה, להמצאה ארגנטינית מקורית.
אין כאן ניסיון לערוך השוואה בין המצב בישראל לבין משטר החונטות שהעלים בין 1976-1982 כ-30,000 בני אדם (שעד היום מקום קבורתם של רובם לא ידוע), אך כדאי להתעכב על הסיבות שהביאו לשימוש בפרקטיקות הללו.
ממסמכים של המשטר הצבאי שנחשפו בשנים האחרונות ובעיקר ממשפטי החונטה (ששוחזרו היטב בסרט "ארגנטינה 1985" שיצא השנה) מתברר כי השימוש בהעלמות אזרחים כנשק פוליטי נעשה מסיבות מגוונות, בראשן, כמובן, חוסר רצון להתמודד עם הבירוקרטיה של הליך משפטי סדור וניסיון למנוע מחאה נגד מעצרים המוניים. אבל היו גם מטרות אחרות: המשטר השתמש בהיעלמויות ובפרסומן כדי לזרוע פחד בקרב מתנגדיו. כך, למשל, חלק קטן מהנעלמים שוחררו, כביכול בטעות, רק כדי שיספרו מה עבר עליהם וישמשו כסוכני פחד.
השרירותיות של ההיעלמויות, ההיקף והכאוס גרמו לכך שבתוך שנה חיסל משטר החונטות כמעט את כל ההתנגדות למדיניות הימין השמרני והשעיית זכויות האזרח. כך נחסך הצורך "להעלים" את המחאה כולה. מספיק היה לזרוע פחד בתוכה כדי לפורר אותה. במקום להיאבק במשטר- המפגינים נאלצו להגן על עצמם ועל גופם.
מהעדויות של מי שהצליחו לברוח אנחנו יודעים שהעצורים הוחזקו מבודדים אחד מהשניה, סבלו מאלימות פיזית אך גם פסיכולוגית. אחרי הזכייה במונדיאל 1978, למשל, הוציאו בבואנוס איירס כמה עצורים לכיכרות, רק כדי שיראו את החגיגות ויבינו שלציבור לא אכפת מהם. המטרה הייתה לגרום להם להרגיש מבודדים לחלוטין ולשבור את רוחם.
למרות שמדובר במעשים רחוקים בזמן ובגאוגרפיה, האסטרטגיה הזאת מוכרת היטב גם באזורנו, אולי אף מוכרת לחלק מהמפגינים עצמם כיוצאי שב"כ והמשטר הצבאי בגדה המערבית.
נכון לאשתקד החזיק המשטר הישראלי 784 פלסטינים במעצר מינהלי, מתוכם 7 קטינים. זאת לצד 119 קטינים פלסטינים המוגדרים כאסירים ביטחוניים. העצירים מוחזקים ללא משפט, ללא אפשרות להתעמת עם הראיות נגדם. הם נלקחים מביתם באישון לילה בכדי למנוע התנגדות, ללא הסבר למשפחותיהם, מובאים לבתי כלא שנמצאים מחוץ לשטחי המשטר הצבאי בגדה המערבית כך שבני משפחה לא יכולים לבקר אותם. מניעת מפגש עם עורכי דינם הוא דבר שבשגרה ובכל מקרה תוצאות המשפט- אם הוא מתקיים- ידועות מראש: יותר מ-99 אחוזים מהם מורשעים, כי החוק הצבאי מפליל כל התנגדות אזרחית למשטר הצבאי בגדה המערבית.
למעשה, כל החוקים נגדם מתקומם עכשיו הציבור הישראלי הם גרסה חיוורת של מה שקורה כבר עשרות שנים כמה קילומטרים מתחנת המשטרה בחדרה. פשיטות שרירותיות שנועדו "לצרוב תודעה ויצירת תחושת נרדפות" הן דבר שבשגרה בגדה המערבית. רוב הנתונים הללו לא ידועים לציבור הישראלי אבל הם מהווים אזהרה למי שחושב שאי אפשר לעשות את זה "אצלנו": התשתית החוקית, הפיזית והטכנולוגית קיימת.
כמובן שאנחנו עוד לא שם בתוך ישראל גופא וייתכן שגם לא בדרך לשם, אבל ברור שבחודשים הקרובים המחאה תשנה את פניה וסביר להניח כי המצב הולך לקראת התנגשות. ככל שתגבר המחאה, כך גם תגבר כוחניות המשטרה שסרה למרותו של השר לביטחון פנים. יתכן שגם חלק מבתי המשפט ישאפו לשתף פעולה עם שר המשפטים יריב לוין, במיוחד אם חוקי המהפכה יעברו והשופטים יהיו תלויים בו כדי להישאר בתפקידם.
בעשור השני של המאה ה-21, כאשר מצלמות נמצאות בכל קרן רחוב והרשתות החברתיות זמינות, כבר לא ניתן להעלים אזרחים לזמנים ממושכים ללא שינוי משטרי רדיקלי. אבל הרציונל מאחורי כל אלה עדיין קיים וגם הכלים השתכללו. כמו בארגנטינה גם כאן- הנרטיב הממשלתי הוא שהמפגינים נגד המהפכה המשטרית, הם המתנגדים האמיתיים לדמוקרטיה ולרצון הציבור. לאחר שנים רבות של שלטון נתניהו ובעזרת ערוצי הימין הפורחים, רבים בקרב ציבור בוחריו של ראש הממשלה מוכנים לקבל מעשים מהסוג הזה נגד המפגינים.
לאחר 6 שנים וחצי, בשלהי 1982, פורק לבסוף המשטר הצבאי בארגנטינה. הציבור התאחד והצליח להתגבר על שנות הפחד. אבל הלקחים שנלמדו מאז על בשרם של המתנגדים- יפים לטעמי גם היום. כדי למנוע פרקטיקות כמו אלה של החונטות דרושות רשתות מידע אמין וזמין שיכולות להפריך תעמולה מפלילה בצורה מהירה ופשוטה, ודרוש גם ציבור ער ומאורגן שנמצא ברחוב ונלחם עד חורמה בניצן הראשון של משטר המנסה לקחת את זכויותיו. ציבור סולידרי, שעומד מול הניסיונות לפורר אותו מבפנים ומגיב להם במסר של דמוקרטיה, שוויון ומאבק ונחוש.
