גבולות אינם בהכרח דבר פיזי כמו גדר וחומה, והם עשויים להיות אפילו קו דמיוני שמפריד בין מדינות, בין ערים או בין שטחים. גבול הוא מה שמאפשר לנו להגדיר דברים ולייצר הפרדה: הגבול ביני לבין אדם אחר, הגבול בין מים לקרח ובין כל תופעה לתופעה אחרת. ללא גבול, הכל אחד. בתרבויות מסוימות זהו האופן שבו נתפס אלוהים – כאחדות חסרת גבולות ונעדרת הפרדה.
עבור בני אדם, הגבול הוא דרך טובה לתפוס ולהגדיר את החברה שהם חיים בה: הגבול הנמתח בין ידיד לאויב הוא הדרך הבסיסית של בני אדם לייצר פוליטיקה, והדרך הטובה ביותר של פופוליסטים ליצור בהלה לתפיסת השלטון. הגבול בין טוב לרע ובין מותר לאסור הוא הבסיס של התפיסות המוסריות והמשפטיות שלנו. אנו נתלים בגבול מכיוון שהוא מספק לנו ודאות, עושה לנו סדר ומאפשר לנו לסדר את העולם הערכי והפוליטי שלנו בתבניות ברורות.
הגבולות הללו, הקריטיים לכינונה של חברה, אינם קלים לשליטה. הם דינמיים, ולעתים, מבלי שאנו שמים לב, הם יכולים לזוז,
מפעולה של אדם כלשהו או מעצם העובדה שלא שמרנו עליהם. התזוזה הזו עלולה להיות בלתי נראית. כמו ב"פרדוקס הערמה" (גרגיר חול אחד אינו ערמה; אם מצבור של גרגירי חול אינו ערמה, הוספת גרגיר אחד לא תהפוך אותו לערמה), אנחנו לא מבחינים מתי הגבול זז, מתי חצינו את מה שאין לחצותו והגענו למקום שאין ממנו חזרה, או שהחזרה ממנו דורשת תעצומות נפש.
כמו גבולות פיזיים, גם הגבולות שרצינו להציב לעצמנו כחברה משתנים: חלקם קשיחים ודורשים החלטה אקטיבית למעבר – למשל, חומות ותמרורי אזהרה שמסמנים לנו לעצור – אך חלקם אמורפיים, וכל עוד לא נחפש היכן הם באופן פעיל וניתן בהם סימנים, נחליט שאנחנו לא עוברים ולא נותנים לאחרים לעבור אותם, הם ייחצו מבלי שנשים לב.
שנים של חוסר ודאות
בעבר היו בחברה הישראלית גבולות ברורים עבור רוב המערכת הפוליטית. למשל, לא לשתף פעולה עם מפלגה גזענית שדוגלת בעליונות יהודית. אפשר לבקר את הצביעות של חלק מאלה שעמדו על אותו העיקרון ופסלו את מפלגת כ"ך, בעת שהם משתפים פעולה עם מדיניות גזענית. אך לעתים לעצם הצבת הגבול יש חשיבות. על המיקום המדויק שבו עובר הגבול אפשר להתווכח, אבל חשוב לחברה שיהיה לה גבול כזה מלכתחילה.
בתקופה האחרונה מדברים על כך לא מעט, אך חשוב לציין שההחרמה של כ"ך הייתה קונצנזוס בין כל סיעות הכנסת, מימין ועד לשמאל. קו מוסרי ברור שאסור לחצות ושתומכים של עמדות מעבר לו אינם לגיטימיים.
היום אנו יודעים שהקו הברור הזה נמחק כלא היה. תומכיו של כהנא הולכים להיכנס לממשלה החדשה בגיבויו של ראש הממשלה. הבכיר בהם צפוי לקבל בשעת כתיבת שורות אלה את תפקיד השר לביטחון לאומי, האחראי על המשטרה ועל הפעלת הכוח.
גם עמדות שוביניסטיות ואנטי־להט"ב שחשבנו שהנחנו מאחורינו הולכות להוביל תוכניות חינוכיות בישראל. הגבול שנעלם כך הוא תוצר של נרמול התנהגויות ועמדות מסוימות, מחיקה מוחלטת של גבולות מוסריים שרצינו שיהיו ברורים כדגל שחור בפנינו.
תחילה הוכשר השרץ בחברה הקרובה לו, הציונות הדתית. למען התמיכה במאחזים הלא חוקיים, המשך הפעלת הכוח וטיפול בארגוני זכויות אדם ה"מסכנים" את פרויקט ההתנחלות, החליטה אותה תנועה להסיר את המסכות. לא עוד מתנחלים המדברים במתק שפתיים ומסבירים את עמדותיהם בנועם, אלא איתמר בן גביר, שאיים על ראש ממשלה שנרצח, רדף פלסטינים בעיר חברון, היה שותף לארגונים גזעניים ככ"ך וחבר למנהיגי להב"ה.
מדינת ישראל והחברה הישראלית מעולם לא ידעו למתוח גבול בפני פופוליסטים ומשיחיים, וכעת הקו המוסרי (נוסף לקו הגבול הפיזי) שהעבירו אותן תנועות הופך להיות הקו הערכי החדש של החברה הישראלית.
משבר ערכי עמוק בציבור החילוני, שהפסיק לדבר בערכים ליברליים־הומניסטיים ברורים, הוביל לכך שהמרכז־שמאל הישראלי משרטט את גבולותיו המוסריים על פי הגבולות שמציבה לו תנועה אנטי־ליברלית. כך, למשל, קבעו רבנים מסוימים כי היישוב היהודי בחברון הוא משימת חיינו, והינה – נאמר אמן. השליטה בפלסטינים הופכת לחובה שכל מי שמתנגד לה הוא אויב ישראל. זו העמדה הציבורית החדשה.
באותה מידה, עם הקביעה שארגוני זכויות אדם הם אויב שיש למגר משתפים פעולה גם מהצד הליברלי. נמשיך? הפרדה בין נשים לגברים היא זכות אדם בסיסית שיש להחיל גם במוסדות להשכלה גבוהה, ועל כן נדיר נשים בעקיפין מלהפוך למרצות. חס וחלילה שנייצר עמדה עצמאית ונקבע גבול ברור שאותו לא חוצים.
זו השיטה: בתחילה מנרמלים את מה שנוח לציבור הכללי, מה שאפשר לצבוע בביטחון או לייצר רוב יהודי, ורק לאחר מכן מגלים לציבור שמדובר בעסקת חבילה פונדמנטליסטית שכוללת בתוכה נרמול שחיתות, אלימות, שוביניזם ושנאת האחר.
צילום: AP/Sebastian Scheiner
טשטוש מכוון
האומץ לעמוד על גבולות אינו יכול להיווצר בידי אזרחים בלבד. בעבר היינו רגילים לכך שיש גופים שאמורים לסמן לאזרחים מה בפנים ומה בחוץ. חברי הכנסת שחצו את הגבול והכשירו שיח אלים שמוביל להתנהגות אלימה הם דוגמה אחת. אך מוסדות נוספים הפסיקו להתייחס לגבולות והכשירו את הציבור הישראלי לחצות אותם.
ניקח את בית המשפט העליון כדוגמה. גם הוא מוסד שיש שיטענו שהכשיר עוולות מוסריות כמו תנועת ההתנחלות וסיכולים ממוקדים והעלים עין מעינויים. אף על פי כן, אנחנו יודעים שהיה לו קו מוסרי ברור בעבר, והינה, המוסד שעצר את בן־גוריון מפגיעה בחופש הביטוי נגד מי שראה כ"אויבים מבית", המוסד שפסל גזענים מלרוץ לכנסת וקבע שאדם שהואשם בשחיתות לא יכול למלא תפקיד שר – מילא את פיו מים. באמרות אגב שאף אחד לא קורא, הוא יצא נגד תופעות הפושות בחברה שלנו, אך בד בבד חשש מהכוח של אלה שלא דמיינו שיובילו את החברה הישראלית, ובכך אפשר לסוסים להמשיך לדהור ולנו להידרדר עוד ועוד, כמעט בלי יכולת לעצור.
חלקנו ציפה שהתקשורת תישא באחריות, שתאמר שהיא לא נותנת במה לאמירות מסוימות שמעבר לגבול ולאנשים מסוימים שחוצים כל גבול, שתבהיר שזכויות אדם בסיסיות והיותם של כל בני האדם שווים הם לא משהו שמתווכחים עליו, גם אם זה מביא רייטינג. למרבה הצער, גם שם לא נמצא מישהו שידע לומר שרייטינג אינו חזות הכל. הרשתות החברתיות שזינבו בגופי התקשורת הקלסיים, הפכו גם אותם לפורקי כל עול.
במקום גופים בעלי תפקיד ציבורי הכרחי ביצירת שיח ויצירת עובדות משותפות שעליהן אפשר לנהל דיון ציבורי תחום בגבולות מסוימים – למשל חוסר וולגריות, כבוד לכל בני האדם באשר הם, רצון להגיע לאמת וליצור טוב – הגענו לזירת גלדיאטורים שבה החזק צודק, הרייטינג הוא הכל, והתקשורת המיינסטרימית הופכת למכונה להדהוד מסרים מסוכנים של אנשים מסוכנים, שמנצלים את כוחה של התקשורת לצד חוסר יכולתה לעשות את עבודתה ככלב השמירה של הדמוקרטיה בעת הזו.
כאשר אנחנו מסתכלים על משטרים כמו פולין והונגריה, כבר ברור לנו שמדובר בדמוקרטיות פורמליות בלבד, הנעדרות מנגנונים דמוקרטיים בסיסיים: גופי תקשורת מתפקדים, בית משפט שמסוגל להגן על זכויות אדם, אופוזיציה פעילה ועוד. אך אם נבחן את המדינות הללו בשנים האחרונות במבט קרוב, יהיה לנו קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה משטר הופך להיות כזה.
כל אחד מהצעדים האנטי־דמוקרטיים שמתרחשים עלול להישמע סביר והגיוני במנותק מצעדים אחרים, ויש לו סיבות והגיונות שונים: סגירת התאגיד, פסקת ההתגברות, איסור מימון בינלאומי־ממשלתי לארגונים מסוימים. כמו בפולין ובהונגריה, גם כאן נתפקד בתחילה כדמוקרטיה רגילה לחלוטין, אך לא נדע לשים את האצבע מתי הפסקנו להיות כזו, וכשזה יקרה – יהיה מאוחר מדי.
התקשורת, מנהיגי הציבור, מובילי דעת הקהל ובית המשפט היו אמורים לעזור לנו לראות את אותה נקודה, אך במקום זאת, הם הלכו עם הזרם והפחיתו את הסיכוי הקטן לעצירה לפני שיהיה מאוחר מדי.
לאן הגענו? – לאן שהלכנו
לאחר הבחירות האחרונות הופתעו רבים מהליברלים מהעובדה שאנשים קיצוניים כל כך קיבלו מהציבור כוח רב כל כך. ההפתעה הזו, למרבה הצער, היא מנת חלקם של מי שלא פקחו את עיניהם למראה הגבולות המיטשטשים ולא עשו דבר כדי לשמור עליהם.
הפוליטיקה, שמרכזה הפך להיות מאבק באדם מושחת אחד, גרוע ככל שיהיה, גרמה לכך שלא יכולנו להתעסק בגבולות המוסריים של עצמנו, ובכך תרמנו אנחנו להיעלמותם.
רצינו להעביר גבול בפני שחיתות, ובו־בזמן עצמנו עיניים אל מול מינויו לשר האוצר של אדם שהסיפורים על השחיתות שלו לכאורה מסמרי שיער. רצינו להעביר גבול בפני אלימות, גזענות והתקרנפות, בזמן שהקמפיינים של ראשי השמאל־מרכז בשנים האחרונות התגאו בהפעלת אלימות קשה ברצועת עזה וביהודה ושומרון ובמלחמה בארגוני זכויות אדם. התעסקנו בניסיונות לעצור פוליטיקאים גזענים, מושחתים וחסרי מעצורים; אך לא הצלחנו לשרטט מהו בדיוק הגבול שאותו אנחנו לא מוכנים לעבור, למה הוא חשוב לנו ומה בפוליטיקאים האלה שאנחנו פוסלים אנחנו לא מוכנים לעשות בעצמנו.
נזכרנו לשיר "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה" הרבה אחרי שאנחנו שינינו את פנינו, אחרי שחצינו גבולות שהיו ברורים בעבר.
בסופם של הדברים כולם עומד גבול אחד שהיה חסר סיכוי מלכתחילה: הקו הירוק. רק לפני חודש קראו חיילים בשמו של בן גביר, ש"יעשה כאן סדר", והכו פעיל שמאל ישראלי שהגיע לביקור סולידריות – חריגה במטריקס שנקרא חברון, עיר שבה 220 אלף פלסטינים מוגבלים בתנועתם ובחייהם בשל כמה מאות יהודים שמתגוררים בה.
החריגה הזו, חשבנו, אמורה להישאר שם. מעבר לקו הירוק. בן גביר וברוך מרזל היו אמורים להישאר בשטחים. נערי הגבעות שמכים פלסטינים, חיילים ושוטרים הם הרי סיפור שמגיח לכותרות החדשות רק כשהם ממש מגזימים.
הציבור הישראלי, כולל במחנה הליברלי, היה משוכנע שהוא יכול לשמר את השליטה בשטחים ובהתנחלויות בלי שהדבר ישפיע עליו, אולי פרט לפיגוע פה ושם, שיישכח כעבור זמן מה, או לדיון באו"ם שלא יקדם דבר, וודאי לא ישפיע על מדינת ההייטק הליברלית שנבנית בתוך הקו הירוק. רצינו לחצוץ בין ישראל שבה צבא מנהל משטר אפרטהייד ומגן על אנשים מגזע אחד תוך השלטת טרור על אנשים מגזע אחר לבין ישראל ה"נורמלית" שמקדשת זכויות אדם ובה אלימות היא החריגה ולא הנורמה.
לפתע גילינו שזה לא אפשרי. מתברר שאם יש מקום אחד שבו מותר להכות את האחר ולשלוף אקדחים וסכינים, הנורמות הללו אינן נותרות שם, מעבר לגבול שהיטשטש. חשבנו שאפשר להסתדר עם אלימות מתנחלים בלי שאותם החבר'ה מיצהר יגיעו למרכז הארץ ב"שומר החומות", בלי שמיליציות יקומו בדרום הארץ כדי "לטפל בפשיעה". חשבנו שאפשר למנות שר כהניסט ששלף אקדח פעמיים בשנה האחרונה כדי לאיים, מבלי שהדבר ייתן אישור לחיילים, לשוטרים ולאזרחים חמושים להפעיל אלימות מעבר למה שנתפס בעינינו כלגיטימי.
רצינו שאלימות ספורדית וחסרת רסן תופעל רק כלפי מי שמפריע לנו: מחבלים, פושעים, "אנרכיסטים", אך לא הבנו שבכך תינתן לאנשים אלימים לגיטימציה לנהוג באלימות כלפי כל מי שמפריע להם: מפגינים מהצד הנגדי, הבחור שרב איתי בכביש וטיפה התחצף וכל מי שכרגע צריך לטפל בו, להזיז אותו מדרכי ולנצח.
צילום: AP/Mahmoud Illean
האחריות שלנו
כל מי שאוזניו בראשו ולא אטם את עיניו היה יכול לראות ולשמוע את האזהרות כבר בתקופת הכיבוש והמשטר הצבאי. במהלך השנים זכו נבואות הזעם של ישעיהו ליבוביץ', יאיר גולן ואחרים לקיתונות בוז, אך הן סיפרו לנו דבר אחד שבלתי אפשרי להתעלם ממנו: אין דרך לקבוע גבולות שרירותיים בין שטח שבו מתנהלים מוסרית לשטח שבו כביכול מתנהלים מוסרית; אין דרך לקבוע שגבולות חלים על אוכלוסייה אחת בלבד ולא על האחרת. בני אדם מסגלים דפוסי התנהגות, הם אינם מסוגלים לרוב לתמרן בין גבולות שונים, ובהיעדר גבולות ברורים – אנו נידונים לחצייה חוזרת ונשנית שלהם.
כעת אנחנו רואים לאן הדבר מוביל: אלימות משתוללת, שנאת האחר וביטולו במרחב הציבורי והפרטי, דה־לגיטמציה לכל מי ששונה ממני וחושב כמוני וביטול כל מוסד דמוקרטי שיש ביכולתו לעצור את אותם תהליכים או להפריע להם לקרות.
זו עשויה להישמע קינה, כמו מכתב "אני מאשים" שאין מה לעשות איתו מלבד לברוח או להשתבלל, אך חשוב להישיר מבט למה שהוביל אותנו עד הלום, כשלב ראשון ביכולת לקבוע גבולות חדשים ולהילחם על כך שהם יעמדו על מכונם.
ההיסטוריון טימותי שניידר כתב בזמנו 20 צעדים שעלינו
לעשות כדי להילחם ברודנות. אחד מהם הוא פשוט לשבור את השורות. תהליך מחיקת הגבולות עלול לגרום למחיקת גבולות אישית, ואסור לנו לתת לזה לקרות. אנו יודעים מה אסור ומה מותר, מה מוסרי ומה לא – גם אם יש מי שמנסים לשכנע אותנו שהגבולות מטושטשים, מורכבים ויש סיבה טובה למה בחרו בפופוליסטים שמסכנים את הדמוקרטיה לכנסת.
יענקלה רוטבליט כתב פעם שהחושך יורד על הארץ לא בבת אחת, לא פתאום, ושהסכנה הכי גדולה היא שההולכים בחושך יכנו אותו "האור החדש". אסור לנו להסתגל לשפה החדשה, לרעיונות שמבקשים מאיתנו לבטל את האנושי בנו ולאמץ שיחדש בסגנון 1984.
המחנה הליברלי בישראל חייב להאמין שהיו לו גבולות מוסריים, שהוא זוכר היכן להציב אותם ושהם אמיתיים וחשובים מספיק כדי להיאבק עליהם.
מכיוון שלא נדע מתי אנו חוצים את נקודת האל-חזור, אסור שאף אחד יתן לגבול מוסרי כזה לעבור בלי שהוא שם לב, ובלי שהוא נאבק בעצמו שלא ייחצה. ככל שאנחנו חושבים שמשהו רע קורה, שישנה הדרדרות מוסרית בחברה, עלינו להקפיד יותר על האנושיות שלנו, על היכולת להסתכל לאנשים אחרים בפנים, לראותם כבני אדם ולהיאבק על כך שאף אחד לא ישתמש בדה-הומניזציה נגדם.
את המאבקים הללו אסור להפריט, ואסור להפריד למאבקים שונים על זכותה של כל קהילה לחיות בנפרד ולקבל זכויות נפרדות. הפרד ומשול זו פרקטיקה שבהכרח תשמש את השלטון החדש: מניעת פגיעה בלהט"ב כדי להכשיר פגיעה בזכויות אחרות, למשל.
עלנו מוטלת החובה להבין שהניסיון להפריד בין חלקים במחנה הליברלי נובע מפחד ולא מכוח. המוסדות הנוכחיים לא מסייעים לנו ומשום כך עלינו לחשוב עבור עצמנו, להתאגד ולפעול. עלינו האחריות לקבוע היכן יעבור הגבול, עלינו האחריות לשמור עליו.
