שבוע אחרי תחילת המלחמה נכנסתי לעמוד הפייסבוק "אנחנו שמעבר לגדר", עמוד מרתק שכבר כמה שנים מביא סיפורים אישיים, עדויות, ידיעות ודיווחים מהנעשה בעזה. ראיתי שם פוסט שכתב אחד ממקימי העמוד, צעיר בן 30. איסמעיל.
הוא כתב איך כמה ימים הוא מחפש מילים ולא מוצא בזמן שהעולם שלו נמחק. אנשים שהוא אהב נהרגו, השכונה שהוא גדל בה נמחקה. וגם התקווה. הוא כתב על חוסר האונים שלו ועל הזעם שיש בו בגלל המציאות שהוא חי בה. על זה שחמאס אשם ושהוא משלם את המחיר. הוא כתב על המוות שהפך לשגרה. הוא כתב על זה שהוא יודע שלאף אחד לא אכפת.
לא היו בו מסקנות בפוסט הזה ולא הייתה בו תקווה. היו בו רק כאב ומוות, והרס, וכעס. המון כעס. כעס על חמאס וכעס על ישראל. הוא מהצד האחד של הגדר ואנחנו מהצד השני. בגלל הצד שלו העולם שלנו נחרב. עכשיו הצד שלנו מחריב את העולם שלו. אנחנו חושבים שבצדק. הוא חושב שלא. הגיוני, זה העולם שלו.
לפני שבוע שוב נכנסתי לפייסבוק שלהם. עלה שם פוסט חדש של ילדה בת 14 שמשפחתה ברחה מהבית ונמצאת עכשיו בתוך בית ספר של אונר"א, עם עוד מאות משפחות – בלי אוכל, חשמל ומים. היא כתבה איך בהתחלה אבא שלה סרב לעזוב את הבית, כי מוות זה חלק מהחיים בעזה, ורק אחרי מאבק מתיש הם הצליחו לשכנע אותו לברוח.
קוראים לה אבראר, אבל שאר הילדות שנמצאות שם הדביקו לה את הכינוי "רחמה", כי היא רחמנית ומחייכת לכולם, ויש לה אנרגיות חיוביות. היא סיפרה שכל בוקר היא מדברת עם הילדות על איך עבר עליהן הלילה. חלק מספרות לה שהן הרטיבו במיטה. כשהיא תגדל היא רוצה להיות פסיכולוגית.
במשך כמה ימים בכל פעם שראיתי תיעוד מההפגזות, חשבתי עליה. על הילדה החייכנית בבית הספר של אונר"א. שם קוראים לה "רחמה". כאן קוראים לה "נזק אגבי".
וזה מובן. יש גבול לכמה שהלב שלנו יכול להכיל. יש לנו מספיק צער תוצרת-בית. אז לייבא צער מבחוץ? למי יש מקום לזה?
אז עדיף לא לדעת. כי אם נדע אולי נצטער, בטעות. אנחנו מסבירים לעצמנו שחמאס אשם במוות של חפים מפשע, ושזה מחיר שצריך לשלם, כי אין פתרון אחר. וזה נכון. האירועים האחרונים חידדו את ההבנה שהפעם באמת אין פתרון אחר. אין הסכם עם נאצים.
במציאות בה חמאס שולט ומכתיב את הנרטיב, אין עתיד לעזה לצד ישראל. זה או אנחנו, או הם.
צמח שם דור שטוף מח שמאמין שאין לנו זכות קיום פה, שלא רואה בנו בני אדם, שמחלק סוכריות כשהילדים שלנו מתים. אין חיים לצד אנשים שמקדשים את המוות, גם אם יש ביניהם כאלה שרוצים לחיות. וזה נכון. נזק אגבי.
אנחנו יודעים שאנחנו עושים כל מה שאפשר כדי להימנע מהרג של חפים מפשע והידיעה הזאת מרגיעה אותנו, אבל גם מבלבלת. לראות את ענני העשן מעל שמי עזה ולצהול, זה אולי טבעי – הם האויב. הם טבחו בנו, ואנחנו מגנים על עצמנו. העם שלנו פצוע וזקוק לנחמה. זקוק לנקמה.
זה טבעי, אבל זה לא אנושי.
כי לצד ההבנה שזה המחיר הכואב שצריך לשלם כדי להמשיך לחיות כאן, צריך להבין בדיוק מה המחיר וכמה הוא כואב. זה אפילו לא עניין של ימין ושמאל. זו לא החובה שלנו כלפיהם – זו החובה שלנו כלפי עצמנו. אחרת, אנחנו במידה מסוימת עלולים להפוך למפלצות שאנחנו כ"כ מתיימרים לא להיות.
הכי נוח לא לדעת, לצבוע את כל עזה בירוק.
יותר קל לישון בלילה אחרי שאנחנו אומרים לעצמנו שכל עזתי שנרצח הוא מחבל. זה אולי מרדים את המצפון, אבל מעיר את המפלצת. לצהול על כל תמונה של הרס ודם מהצד השני זה לעשות את מה שהם עושים. זה לחגוג את המוות. זה פסול. זה מסוכן. וזה בעיקר חוטא לאמת.
כי האמת היא שבעזה יש עכשיו ילדה בת 14, עם אנרגיות חיוביות שרוצה להיות פסיכולוגית, וסטודנט לביולוגיה שחולם לברוח לאירופה, ואחות בבית חולים שמגדלת לבד שלושה ילדים ומתפללת שחמאס יפול, כדי שהיא תוכל לחיות חיים נורמלים, את החיים שהיו לה אם לא היתה נולדת בעזה, אם חמאס לא היו הורגים לה את החלומות.
האמת היא שמדי יום נהרגים בעזה מאות חפים מפשע – תינוקות וילדים חסרי אונים, שכל חטאם הוא שנולדו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. מזל אומלל. אולי הם יגדלו להיות מחבלים. אולי לא. צריך להרוג אותם? לא. יש ברירה אחרת? גם לא. לשמוח? ודאי שלא.
האמת היא שזו מציאות בלתי אפשרית. מציאות שאין בה תקווה, ועתיד, ושלום. ההבנה שיש שם אלפי אזרחים שחייבים למות כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות היא טרגית, אבל היא המציאות. לא "מורכבת", לא "לא נעימה". בלתי אפשרית. לכאוב אותה, זה לא "להצדיק טרור". לרחם עליהם זה לא "לבחור צד". זה לבחור בחיים. זה המינימום שנדרש מאיתנו כדי לשמר את היתרון שלנו על האויבים שלנו, כדי לשמור על האנושיות שלנו – לא לקדש את המוות. לקדש את החיים.
אתמול בלילה שוב נכנסתי לעמוד הזה, "אנחנו שמעבר לגדר". בפוסט האחרון היה כתוב: "כל המשפחה של מקים העמוד הזה בעזה, שכתב פה אינספור מסרים לישראלים לאורך השנים למען שלום ועתיד צודק, הופגזה למוות השבוע. עשרים ושלושה איש הם היו. כל אהוביו: אבא שלו, האחיות הקטנות שלו, אחיו, האחיינים, וגם התינוקות שהיו בבית – כולם מתו. מסיבה זו, למרבה הצער, הפוסטים בעמוד יעצרו לעת עתה".
אני, רחלי, ישראלית, ימנית, אני חושבת שצריך להמשיך להילחם ולמחוק את חמאס בכל מחיר, ובכיתי כשקראתי את זה.
