'אין לי כסף לחברה עכשיו'. משפט שאני ורוב סביבתי המקצועית שמענו אינסוף פעמים באינסוף הקשרים במפגש עם בני נוער. הוא כל כך נפוץ עד שבשלב מסוים הוא נהיה שקוף, כמעט רעש רקע. בכנס מקצועי שהגעתי אליו לפני כמה שבועות עלה מרצה שדיבר על המפגש שלו מול המשפט הזה ועל ההלם שתקף אותו, וזה גרם לי לחשוב גם על עצם הדברים וגם על התגובה שלי.
ב-12 השנים האחרונות עבדתי בלפגוש נערות ונערים ולדבר איתם. לפעמים בסדנא בכיתה, לפעמים ברחוב, לפעמים בפעילות אתגרית ולפעמים בביתם. הטקסט שתקראו הוא לא מחקר איכותני או תורה מסיני, אלא ניסיון שלי לאסוף את הקולות והעמדות ששמעתי ואת המחשבות שלי בעקבותיהם.
אז בואו ננסה לפרק את הפרד"ס שמאחורי המשפט: הפשט ברור. החברה מלמדת אותנו מגיל 0 שיש תפקידים מגדריים ברורים בתוך יחסים רומנטיים. הכוונה היא לא רק למסגור של גבר כצייד ואישה כציד בתקופה שטרם היחסים, אלא גם אחרי שכבר נוצר קשר זוגי מבוסס.
התמונה שעולה שוב ושוב בקרב בני נוער היא שבתוך הקשר, גם לפני ששאלות כמו משכנתא, ילדים ותנור חדש נכנסות לתוקף, יש דברים שונים שמקבלים ונותנים. אני בדרך כלל אוהב להציג את זה בצורה גרפית: לצייר טבלה על הלוח ולשאול מה 'בנים' מקבלים מקשר ומה 'בנות' מקבלות. בהכללה, התשובות יהיו שבנים מקבלים מעמד חברתי (אני גבר-גבר שמביא בחורות), סקס (ההנחה המובנית היא כמובן שגבר *תמיד* רוצה סקס) ובמקרים מסוימים גם מישהי לדבר איתה, כי משהו בזוגיות נותן איזו שעת רצון במקרים מסוימים לנהל סוג של שיח רגשי (שככלל הוא מגונה בהבנייה החברתית של 'גבר').
ומה אישה מקבלת? בגדול הגנה וכסף בצורות שונות. כסף מיוצג כביטוי גם להגנה (גבר טוב דואג לאישה שלו לכל צרכיה ואז היא לא צריכה לצאת ולחפש אותם במקומות אחרים) וגם לאהבה. איך החבר'ה שאני פוגש חושבים שאפשר לבטא אהבה? תכשיטים, מסעדות יוקרה, מכונית שווה. אפשר גם 'סתם' לקנות פרחים או להכין שיר, אבל בהנחה שאתה לא טונה או דודו אהרון, זה חייב להיות בתוך הקשר של השקעה כספית.
דוגמא אחרת היא הצעות נישואין. אני מראה להם סרטון של הצעה מושקעת ויוקרתית במיוחד ושואל בתמימות (היתממותית משהו): וואלה תסבירו לי ת'קטע, איך הוא משקיע כל כך הרבה כסף בלי לדעת אם היא תגיד כן או לא? לרוב צוחקים עליי ועונים לי בנימוס יא ארמאד, ברור שהם סגרו מראש שהיא תגיד לו כן. אוקיי, אני זורם, אז למה כל הבלאגן? הם כבר התחתנו. מזתומרת, הוא צריך להראות לה שהוא אוהב אותה. אז כאמור הפשט לא מאוד מסובך ומדבר על תפיסת האחר, כלומר מה בנות רוצות.
אבל אני מציע להתקדם קצת למימד הדרש ולראות מה מסתתר בין השורות של המשפט 'אין לי כסף בשביל חברה', והוא לא רק תפיסת האחר אלא תפיסת העצמי. כשנער אומר את זה הוא גם אומר שמבחינתו, כמו שהוא מבין את העולם סביבו, אין בו מספיק שראוי לאהוב בפני עצמו. פשוט אין.
העולם הזה, כמו שאותו נער מבין אותו, הוא עולם בודד. מאוד בודד. כי אם כל מה שיש לו זה עצמיותו, סך האהבות, החלומות והתכונות שמרכיבות אותו – אבל אין לו מספיק כסף – מבחינתו, הוא לא ימצא אהבה. הוא לא ראוי לאהבה כי הוא לא מסוגל לשלם את דמי החברות בתוכה. וכמו בכל הבנייה חברתית בעייתית, היא קיימת בכל הכיוונים.
כי גם שאני מגיע לקבוצות של בנות באותן כיתות ומציג את התפיסה הזאת, התשובה בדרך כלל תהיה עצות טכניות: שימצא עבודה, אני מכירה חנות תכשיטים עם הנחות, שיבקש מההורים וכו' וכו'. גם כאן יש סאבטקסט. כי כשאני מעמת את הקבוצה עם אמירות ששמעתי מהן קודם על כמה מה שחשוב להן במערכת יחסים זה אהבה, חיבה, אינטימיות ורגש – עולות שתי תשובות עיקריות: הראשונה מתייחסת לחברה. תראה, הן אומרות, תכלס לא כזה אכפת לי אם הוא קונה לי תכשיט זהב מקורי או משהו בחמישה שקלים מהשוק. אבל כשאת חיה בכזאת מערכת יחסים, את תשמעי מכל מקום שוב ושוב שהוא לא אוהב אותך, את תרגישי פחותה וזה בסוף נכנס לראש. כמו ללבוש מותג.
התשובה השנייה נוגעת לתמה שנגעתי בה קודם – הגנה. המילה הזאת עולה שוב ושוב בהרבה הקשרים וכן, גם בהקשר הזה של הציפייה להשקעה כספית כתנאי למערכת יחסים. בהכללה, נערות (ונשים) פוגשות עולם מאיים שבו אינטראקציות שגרתיות עם גברים יכולות להפוך למסוכנות ברגע. ההתמודדות שרבות מהנערות שאני פוגש מסגלות לעצמן, היא לראות ביחסים סוג של מחסה.
כשאני עם בן זוג, יש תירוץ ברור לזה שלא מתחילים איתי, יש מישהו שיגן עליי מנגיעות והערות לא רצויות ברחוב. והתמה הזאת, של הרצון להיות מוגנת, מעמיקה גם למרחבים אחרים: הוא שומר עליי ברשת החברתית, הוא דואג לי לכסף ולבגדים. ואם למישהו זה נשמע כמו פרק המבוא ביחסים אלימים – אז כן, הרבה פעמים שם זה מתחיל.
רבות מהנערות שאני פוגש ומתמודדות עם מערכות יחסים אלימות מרגישות בהפוך על הפוך שהאלימות שהן חוות דורשת הגנה, וספציפית מגבר. והגנה מגבר, כמו שהן מבינות מסביבתן, היא גם שתהיה לו את הסיסמה לאינסטגרם וגם לאיים על מי שמדבר אתן יותר מידי בוואטסאפ.
וזה הרעיון שאני בעצם מנסה להעביר: כשאנחנו ניגשות לטפל בבעיות עומק בחברה (אלימות כלפי נשים, גבריות רעילה, מיניות לא מוגנת וכו'), נדירים המקרים שבהם יש איזה טור קוהרנטי של התפתחות. עמדה בעייתית שמובילה למסקנה בעייתית ואם נשבור את השרשרת ננצח. בדרך כלל מדובר במעין מעגליות הדדית, בעמדה שמושרשת עמוק בתוך החברה ופוגשת עמדה אחרת שמיתרגמת לדרך התמודדות שמובילה לתגובה.
'אין לי כסף לחברה' משקף עמדה שרואה ביחסים רומנטיים מוצר צריכה. זו לא עמדה שנפלה על נער כרעם ביום בהיר, אלא עמדה שהפנים מאינספור סוכני חיברות: בבית הספר, ברשת החברתית, בנטפליקס וגם לפעמים בבית. ואם יחסים הם מוצר צריכה שעל אותו נער לקנות, המסקנה הבאה היא שראוי שיקבל 'תמורה' לכספו.
הנערה, מצד שני, מתמודדת עם עולם רווי באלימות גברית: בחוף הים, במועדון, אפילו בשכונה. היא גם יודעת שהדרך המהירה ביותר לנער איומים כגון אלו היא גבר. כך נוצר האבסורד הקלאסי במסגרתו אישה נדרשת להתגונן מגבר ע"י הצהרה שהיא ברשותו של גבר אחר. אבל ההגנה הזאת מגיעה, כמובן, עם מחיר. והמחיר הוא שליטה. הגבר שבחייה אמנם יגן עליה במובנים מסוימים, אבל לעיתים קרובות ידרוש ממנה לנתק מגע עם שאר הידידים בחייה, גישה חופשית להתכתבויות הפרטיות שלה, ידרוש הסברים על כל לייק או תגובה מגבר ברשת החברתית.
בחלק מהמקרים פגשתי נערות שהביעו שביעות רצון מהמצב הזה, והדגישו שבעיניהן ככה נראים יחסים תקינים. במקרים אחרים – הן אמרו שלפעמים זה באמת מתסכל, מלחיץ, אפילו מאיים. אבל מה לעשות, משכו בכתפיהן, זה מה יש ולפחות הוא דואג לה ומגן עליה. פטריארכיה פוגשת יד אחות.
לכן, לסיכום, אחד השינויים המבורכים שמתרחשים בעולם המקצועי בשנים האחרונות הוא שמפסיקים לדבר בעולם של 'אוכלוסיית יעד'. גם כשהבעיה היא לחלוטין התנהגות של גברים לצורך העניין, נדירות הפעמים שהיא מתרחשת במציאות שמתקיימת כולה בוואקום גברי ולכן לייעד את השיח רק לבנים בשכבה לא תועיל ואף תזיק.
כי אם הצלחנו בכמה סדנאות אשכרה לשנות עמדות של בן מסוים בכיתה י', שוואלה הוא לא צריך כסף בשביל חברה והעצמיות שלו היא העיקר ביחסים, והוא יצא לעולם ויפגוש נערות שיסתכלו עליו כאילו נפל מהירח, הנזק יהיה כפול ומכופל, כי לך תגרום לו להאמין שוב בעולם המבוגרים או במשהו מהרעיונות של הדדיות והסכמה.
לסיום סיומת כמה פאנצ'-ליינז שהייתי רוצה לשלוף מכל זה:
1. לרוב, עמדות 'מזעזעות' שנשמעות מקרב בני נוער שוב ושוב הן לא פרי מוחו הקודח של הנער הספציפי שאמר אותן ולכן לנזוף בו או להרצות לו לא יפתור כלום. מה כן? לתת לעמדה הזאת מקום, להקשיב לה, להדהד אותה, להבין אותה ולנסות להגיע ממקום שמאפשר התבוננות על מה הוא בעצם אמר, מה ההשלכות ואיך נראים חיים שנבנים לפי העמדה הזאת.
2. הפטריארכיה, כמו כל מנגון חברתי, משפיעה על כולם ולכן ההתמודדות מולה צריך להיות יחד עם כולםן.
3. שזה בעצם 2ב: הפטריארכיה תמיד, אבל תמיד, גובה מחיר מכל הצדדים.
