fbpx

איך עושה בנאדם | 'הלוטוס הלבן' מציגה את הטבע האנושי במלוא כיעורו־תפארתו | פיני אסקל

0

כל הדמויות בסדרה הן בני אנוש גרועים, מי יותר ומי פחות. גם כאשר אחת הדמויות כבר מצליחה לגרד מעצמה פעולה חיובית, היא תחוויר לעומת כל התכונות השליליות הטבועות בה

כשהקורונה נגמרה, לפני שהיא שבה לחיינו בגרסה משוכללת, הייתה תחושה שהעולם ישתנה לטובה. אולי בהשפעת סרטונים חמודים כמו זה עם הגבעול הקטן שצומח בלב כדור הארץ, מתפתח לממדים של עץ בעזרת טכניקת אנימציה תלת־ממדית ואחרי עוד כמה שניות הופך ליער, וכולם שמחים, כולל ילד שחור וילדה לבנה שמחזיקים ידיים ומביטים לשמיים. לא ברור אם הם חוסנו או ניצחו את הנגיף בעזרת קסם אחר, אבל הם חיים באושר ועושר בנקודת מפגש מומצאת בין אפריקה ואירופה, כי מה לעשות, לא כל האנימטורים הקשיבו בשיעורי גיאוגרפיה.

כך, לרגע קט, דמיינו את האנושות ביום שאחרי הקורונה. נעריך את החיים, נכבד את הטבע, נחבק את האחר, והכי חשוב – נשתף בכל הכוח את הסרטון של הגבעול בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. התגובות יגיעו מיד: "מרגש", "וואו", "איזה יופי", אימוג'י אצבע למעלה, אימוג'י מחיאות כפיים. ואז מגיע זה שחייב להעכיר את האווירה: "חכו חודשיים, תראו איך כולם חוזרים להתנהג כמו לפני הקורונה, עוקפים בתור, צופרים בכביש, נוזפים בשליח, אתם תראו, ככה זה בני אדם".

בקבוצת הווטסאפ המשפחתית השנייה, ההיא שנפתחה מאחורי גבו של זה שחייב להעכיר את האווירה, מישהי מזכירה שבקבוצה הראשונה שולחים רק אינפורמציה חשובה ותמונות של ילדים, ואילו את כל הסרטונים והממים והפוליטיקה – שולחים בקבוצה שבה זה שחייב להעכיר את האווירה לא נמצא. התגובות יגיעו מיד: "צודקת!", "חחח", "בול", אימוג'י אצבע למעלה, אימוג'י מחיאות כפיים. אבל עמוק בלב הם יודעים שזה שחייב להעכיר את האווירה צדק. חיכינו חודשיים, היער האגדי נשרף כי מישהו זרק שם סיגריה, אפריקה ואירופה חזרו למקומן הטבעי על המפה, הילד השחור והילדה הלבנה ניתקו ידיים והלכו לשחק עם ילד וילדה בצבע שלהם. ככה זה בני אדם.

למרות חוכמת החיים, הידע הנרכש והאינסטינקט הבריא של קבוצת הווטסאפ המשפחתית, אנחנו זקוקים לפעמים ליצירת אמנות שתמסגר עבורנו את המגמות שמתגבשות מול העיניים. 'הלוטוס הלבן', מיני־סדרה סאטירית מבריקה שעלתה בקיץ ב־HBO וכבר עכשיו קוראת תיגר על הסדרות הכי טובות של 2021, מצליחה להזכיר לנו – בעזרת בית מלון מפואר ושמונה אורחים – איך עושה בן אדם.

כדרכן של לא מעט סדרות מבית HBO מהשנים האחרונות, כמו 'הסודות של איסטאון', 'חפצים חדים' ו'שקרים קטנים גדולים', גם עלילת 'הלוטוס הלבן' מתחילה בגופה. ליתר דיוק, ההתחלה היא הסוף: אחד האורחים בריזורט הלוטוס הלבן ממתין לטיסה שתחזיר אותו הביתה על רקע העלאת ארון ובו חלקי גופה למטוס. אבל בניגוד ליתר הסדרות לעיל, כאן עלילת המתח שולית במיוחד. למעשה, ברוב הפרקים לא נרמז ולו במילה על המוות המתעתד, אין ניסיון לעורר תחושת מתח או אווירת אימה, ומערכות היחסים השונות הולכות ומתבשלות על אש קטנה וכמעט לעולם לא מתקרבות אל נקודת הרתיחה. ויש עוד סיבה: בכלל לא אכפת לנו מי מת. כלומר, יכול להיות שנסתקרן ברמת הרכילות האנושית הבסיסית, אבל מעבר לזה באמת לא ממש אכפת. נאמר זאת כך: לא משנה מי מת, לא הייתם טורחים ללכת להלוויה שלו.

סדרה טובה זקוקה לפרוטגוניסט, למישהו שנרצה בטובתו, שנשמח לראות אותו משיג את מטרותיו ומגשים את שאיפותיו, שנזדהה איתו, שנרצה לקבל אותו יותר חי ופחות גופה. 'הלוטוס הלבן' מציגה תשע דמויות מרכזיות בעלות זמן מסך ומשקל סגולי כמעט זהים זה לזה – אבל אף אחת מהן בשום שלב לא ראויה לשאת את דגל הפרוטגוניסט. כל הדמויות בסדרה הן בני אנוש גרועים, מי יותר ומי פחות. גם כאשר אחת הדמויות כבר מצליחה לגרד מעצמה פעולה חיובית, היא תחוויר לעומת כל התכונות השליליות הטבועות בה.

ארמונד (מוריי בארטלט, 'לוקינג') יכול היה לעורר אמפתיה בתור מנהל מלון מופרע ופגום שמתמודד עם התמכרותו לאלכוהול ולסמים ועם אורחיו כפויי הטובה, אלמלא היה גם רמאי, שקרן, נקמן וגנב שמנצל את מרותו ומטריד מינית. טניה הגלמודה (ג'ניפר קולידג', אמא של סטיפלר ב'אמריקן פאי'), שהגיעה לריזורט כדי להתאושש ממות אמה ולפזר את אפרה באוקיינוס, עשתה רושם ראשוני של אורחת חביבה, עד הרגע שבו התברר כי היא אימפולסיבית, ילדותית, אגוצנטרית, כפייתית ואטומה לסביבה. אוליביה (סידני סוויני, 'אופוריה'), נערת הקולג' העשירה, מסוגלת לגרום לכל אחד ואחת להתאהב בה עד כלות הנשימה עד שהיא מתגלה כיומרנית, מפונקת, בוגדנית ונצלנית. אף גמל לא רואה את דבשתו, כולם קטנוניים, ככה זה בני אדם. אז באמת שימותו כולם, למי אכפת.

כאשר לצופה לא אכפת מהדמויות בסדרה, זו בדרך כלל עדות מרשיעה למלאכת אפיון וכתיבה רשלנית מצד היוצרים. אבל זה לא המקרה שלנו. התסריטאי והבמאי מייק ווייט, שאחראי גם לסדרה המצוינת 'מוארת' בכיכובה של לורה דרן, הצליח בכוונת מכוון ליצור פסיפס צבעוני ומרהיב של דמויות מורכבות ומרתקות שגורמות לצופה לתעב אותן. זו עבודת אמנות מפעימה שמעוררת השתאות מחד ומציפה שאלה אחת גדולה מאידך – למה, לעזאזל, הוא עשה את זה.

הנה התשובה: ווייט רצה להציג את הריקבון האנושי שמתפשט בשנים האחרונות באופן אקספוננציאלי במלוא ערוותו. לשם כך הוא החליט להפנות את הזרקור ביצירתו הסאטירית המבריקה לעבר שלוש אוכלוסיות עיקריות:

עשירים

בשנים האחרונות נולד טרנד של סדרות שמבליטות לרעה עשירים: 'יורשים', 'מיליארדים', 'שקרים קטנים גדולים' ועכשיו גם 'הלוטוס הלבן'. הגיבורים שלהן מתאפיינים בחוסר חמלה ובתחושת זכאות אינסופית. ברוב המקרים הם לא רואים את המשרתים, השקופים, דרי הקומות התחתונות. בעזרת שכנוע עצמי עמוק הם בטוחים כי הם עושים את הדבר הנכון, ההומני והמוסרי, מובלים על ידי תחושת צדק – "מגיע לי" כי "שילמתי ממיטב כספי" ולכן אני יכול לבקש דברים מוגזמים מעובדי המלון. לכל אורך 'הלוטוס הלבן' מהווה הכסף דלק לקשרים הסבוכים בין בני משפחת מוסבאכר, לזוגיות השברירית של יורש המיליונים שיין ואשתו העממית רייצ'ל ולמאזן הכוחות בין אורחת המלון טניה לעובדת המלון בלינדה.

סטרייטים לבנים

'הלוטוס הלבן' מסיימת להתעלל בעשירים ומיד מעבירה לצופים שיעור חשוב: אין צורת חיים שבה לא יכולה להופיע האומללות האנושית. אפשר להיות חלק ממשפחה, זוג רומנטי, או לבד – ובכל אחד מהמקרים להיות אומלל. ווייט מדגיש כי הדרך אל האושר אינה טמונה בשאלה כמה כסף יש לך, אלא דווקא במעמדך החברתי העכשווי הספציפי ביחס לשאר העולם. זה בולט במיוחד כאשר ניקול מוסבאכר, בגילומה של קוני בריטון המעולה, מנסה להסביר לבתה אוליביה – ולחברתה השחורה פולה – למה צריך לרחם על קווין, בנה הטינאייג'ר והעשיר והלבן. "אתן לא מבינות עד כמה קשה המצב של ילדים כאלה בימינו", אומרת האם ברצינות גמורה ומסבירה למה הוא יתקשה למצוא עבודה, "הוא איש צעיר סטרייט ולבן, אף אחד לא רוחש אהדה כלפיהם, ובמובן מסוים עכשיו הם המקופחים". המסר הזה ממשיך לעבור כחוט השני בין המפגשים האקראיים של צעירה לבנה עם חברתה השחורה, של אורח סטרייט עם מנהל מלון הומו, של אורחת לבנה ועובדת שחורה, של מנהלת חברה קשוחה עם עיתונאית פרילנסרית נרפית ושל ראשי התיבות הזהים שהופכים את BLM ל"חיי שחורים נחשבים" וגם ל"הלשכה לניהול קרקעות". הפורמט של 'הלוטוס הלבן' עדיין מבוסס על החומרים שמהם עשויה 'אדונים ומשרתים', רק שהפעם התווספה שכבה של ציניות ואירוניה בנוסח 'פרזיטים'.

אנושיים

בתחילת הפרק הראשון מנסות אוליביה ופולה לשרטט את קווי האופי ואת סיפור החיים של כל אחד ואחת מהאורחים הנוספים בעזרת התבוננות שטחית על שפת הגוף והבגדים שלהם, מה שמזכיר את הרגעים הראשונים של משתתפי ריאליטי שמגיעים לאי האקזוטי או לווילה הסגורה, רגע לפני שהם מוסרים את עצמם למשחק מסוכן בסגנון 'בעל זבוב'. זה לא מקרי; ווייט, שהתמודד ב'הישרדות' ו'המרוץ למיליון', יצר כאן מעין גרסה מתוסרטת לתוכנית ריאליטי. כולם מנסים להתבונן בכולם, מבצעים ניתוח אינסטנט אישיותי ומקווים שזה יעזור להם להתקדם במשחק או לייצר בריתות – בריאליטי או בחיים. במידת־מה 'הלוטוס הלבן' מזכירה את 'אנריל', סדרה שעוסקת באחורי הקלעים של תוכנית ריאליטי, שגם בה כמעט בלתי אפשרי לחבב את הדמויות הראשיות. 'הלוטוס הלבן' היא זו שמעכירה את האווירה, זו שרואה באנושות סדנה אכזרית לדינמיקה חייתית – כמו 'הישרדות', 'בעל זבוב' או ריזורט אקזוטי שמסתובבות בו חיות משונות על הגחון, על הסנפיר, על ארבע וגם על שתיים. המטרה: לשרוד. הסיכוי: אפסי. שיהיה לכולנו בהצלחה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook