האורך כן קובע // הטור של פיני אסקל

158 דקות. מעט זמן אם זה מה שנשאר לך לחיות. המון זמן אם נדרש ממך לעמוד לאורכו על קצות האצבעות. זה אורכו של החלק האחרון בטרילוגיית 'הסנדק' בגרסתו המחודשת שיצאה השנה במלאות שלושה עשורים להקרנתו הראשונה. בעזרת כמה תוספות ושינויים הצליח פרנסיס פורד קופולה לקצץ 12 דקות מהסרט המקורי, שהיה הקצר מבין השלושה גם לפני כן. זה מהלך מוזר ולא אופייני שמעיד על בגרות, השלמה, תבונה, גמישות, השתנות, התפכחות ועוד תכונות טובות שניחן בהן הבמאי הוותיק, בדיוק כפי שהוא מעיד על תכונות גרועות שניחן בהן קופולה בצעירותו. הדבר היחיד שאפשר לומר בנחרצות: 158 דקות זה עדיין ארוך מדי לסרט.

אחד המקצועות המבוקשים בעולם הקולנוע הוא עורך טוב. מישהו שמסוגל לעמוד בפני במאי כמו סקורסזה/טרנטינו ולהגיד: "מרטי/קוונטין, תשמע, זה מדהים, אתה גאון, אבל הסרט עומד על ארבע שעות, חייבים לקצר". סקורסזה וטרנטינו מבינים שאף אחד לא רוצה להגיע לאולם בתשע בערב ולצאת ממנו באחת בלילה. אבל הם שונאים לקצר. ויש להם אגו. ואין בעולם מספיק עורכים בעלי שיעור קומה שיכולים להתמודד איתם. ואין בעולם מספריים חדים מספיק כדי לחתוך את היצירות שלהם. שלושת הסרטים האחרונים של טרנטינו, 'היו זמנים בהוליווד', 'שמונת המופלאים' ו'ג'נגו חסר מעצורים', הם גם הארוכים ביותר שביים (165 דקות בממוצע). 'האירי', סרטו האחרון של סקורסזה, הוא הארוך בסרטיו – 209 דקות. "אורכו של סרט צריך להיות ביחס ישיר לסיבולת של שלפוחית השתן האנושית", הודיע היצ'קוק בפתיחת שיעור 'מבוא לקולנוע'. אולי הזום לא עבד במחשבים של סקורסזה וטרנטינו. אולי הם למדו בקפסולה של הימים הזוגיים. ואולי יש סיבה אחרת. כשאתה במאי גדול בערוב ימיך, כשמתחילים לזנב בך כישרונות צעירים, אתה נאחז באמת האמנותית, באיכות הבלתי מתפשרת, בסיפור כפי שהחלטת שצריך לספר אותו. האורך, משום־מה, הפך שם נרדף לאיכות. רגע לפני שנאמת את התמה עם ד"ר ג'ניפר מלפי, הפסיכולוגית המשותפת של סקורסזה וטרנטינו, צריך להזכיר ביושר: אורך הוא לא מחלה קולנועית בלעדית, ודאי לא חדשה. כדאי לחפש אשמים נוספים.

–

הנה כלל יסוד: בכל פעם שרואים לכלוך או כתם תרבותיים, צריך לחזור לתחילת תור הזהב של הטלוויזיה, זה שהתחיל בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000. בדרך כלל הממצאים הפורנזיים מובילים ישירות לז'אנר סדרות הדרמה: האלימות הגרפית הנועזת של 'אוז', האנטי־גיבור של 'הסופרנוס', עומק היריעה והשכבתיות המהפנטת של 'הסמויה'. ואמנם, התבוננות במועמדות בטקס האמי האחרון מציגה תמונה ברורה: בעוד מספר הפרקים העונתי הצטמק, הפרקים עצמם התארכו. 'יורשים', הזוכה הגדולה, היא בעלת הפרקים הארוכים ביותר – יותר משעה. אצל המתחרות בקטגוריית הדרמה – 'אוזרק', 'הכתר', 'סיפורה של שפחה', 'סמוך על סול', 'דברים מוזרים' – נמשך הפרק 50 ומשהו דקות. 'להרוג את איב' ו'המנדלוריאן' הן יוצאות מן הכלל (40 דקות). אף סדרת דרמה שזכתה בשני העשורים האחרונים באמי לא מגיעה לפרקים בני שעה. רוב הזוכות הן חברות במועדון 40 הדקות: 'הבית הלבן', '24', 'אבודים', 'מד מן', 'שובר שורות'. וכך גם מועמדות נצחיות כמו 'הפרקליטים' ו'אי.אר'. בקרב הארוכות אפשר לציין את 'הסופרנוס' ו'הומלנד' (55 דקות) ואת 'משחקי הכס', זוכת האמי הכמעט־בלעדית בחצי העשור האחרון (57 דקות, ולא נסלח על פרקי הסיום שנמתחו לממדים מופרכים של 80 דקות). מותר להתגעגע לסדרות כמו 'דראגנט', ששלטה בטקס האמי לאורך שנות ה־50 בזכות פרקים בני 30 דקות, או אפילו ל'בלוז לכחולי המדים' ו'פרקליטי אל.איי', נציגות האייטיז והניינטיז של מועדון 40 הדקות, אבל זו תהיה תמונה חלקית; בשביל לצפות בפרק של 'קולומבו', למשל, נאלצת לפנות לעצמך שעה וחצי כבר בשנות ה־70.

כמו הקולנוע, גם הדרמה הטלוויזיונית השאירה גופה ארוכה מבלי להותיר עליה טביעות אצבעות שמייחדות את הזמן האחרון. באופן מפתיע, הסיפור של הפרק הארוך נעשה מעניין דווקא בתחום הקומדיה. במשך 20 שנה כולם שמרו באדיקות על הדיבר הראשון בלוחות הברית של הסיטקום, "כבד את 22 דקותיך למען יאריכון ימיך": 'חברים', 'פרייז'ר', 'כולם אוהבים את ריימונד', 'וויל וגרייס', 'משפחה מודרנית', 'מלקולם באמצע', 'סקראבס', 'שני גברים וחצי', 'איך פגשתי את אמא', 'איש משפחה', 'שחור כזה'. 22 דקות ואריכות ימים לכולן. כשהגיעו המופרעים מהכבלים אפשר היה למצוא סדרות עם פרקים ארוכים יותר, כמו 'סקס והעיר הגדולה' (30 דקות), 'טיסת הקונקורד' ו'הפמליה' (27 דקות).

–

לפני שמונה שנים, עם עליית הסטרימינג, כולם חיכו לשינוי גדול. ובכן, היה שינוי, אבל הוא התבטא יותר בתוכן ופחות באריזה החיצונית. בהתחלה 'לואי' ו'בנות' (24 דקות), אחר כך התאומות הסיאמיות 'ויפ' ו'עמק הסיליקון' (28 דקות בעונות הראשונות, 32 דקות בעונות הסיום, 46 דקות בפרקי הסיום), ולבסוף 'אטלנטה' (25–27 דקות), 'בארי' (35 דקות) ו'פליבג' (26 דקות). קראו לזה דרמדי, אף אחד לא ידע לומר אם זה יותר מצחיק או יותר מעציב, אבל כולם הבינו שאם זה קצר – זו קומדיה.

ואז, אחרי שנתיים, באמת הגיע השינוי. בירוקרטיה היא הדבר היחיד בעולם שמעיד על שינוי. זה לא נגמר עד שהפקיד השמן חותם לך על הטופס. 2014 הייתה שנה משונה. דרמה של נטפליקס בשם 'כתום זה השחור החדש' (55 דקות) מצאה עצמה מתחרה בקטגוריית הקומדיה באמי; היה זה הרגע שבו הבינו בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית שצריך לעשות סדר: פרק בן שעה זו דרמה, חצי שעה – קומדיה. 'חסרי בושה', 'גלי' ו'ג'יין הבתולה', סדרות ארוכות פרקים, ערערו. תשעת חברי הוועדה צפו, התלבטו ולבסוף הודיעו: "נכון, זה היה ארוך, אבל וואלה, נפלנו על הרצפה מרוב צחוק, ולכן, כנראה, אל תתפסו אותנו במילה, ייתכן שמדובר בקומדיות". יוצרי 'כתום' רצו להתחרות כקומדיה אך נתקלו בסירוב והועברו להתמודדות חסרת סיכוי מול הדרמות. לעומתה, 'טרנספרנט' הדרמטית ניצלה את העובדה שיש לה פרקים קצרים (30 דקות) כדי לגרוף פרסים קומיים. כאן נוצר הסדק. השנה, הקיר קרס.

בין המועמדות בקטגוריית הקומדיה באמי 2020 נמצאות 'שיטת קמינסקי' (25 דקות) ו'מה שקורה בצללים' (22 דקות) שעומדות בסטנדרטים של הז'אנר. מכאן ואילך מתחיל בלגן. 'המקום הטוב' עמדה על 22 דקות לפרק, חוץ משלוש פעמים: פרק סיום הסדרה (53 דקות) ופרקי הבכורה של עונות 3 ו־4 (43 דקות). פרק ממוצע של 'לא בטוחה' התנפח בהדרגה – 29 דקות בעונה הראשונה, 31 דקות בשנייה, 37 דקות בשלישית – עד שהוחלט בעונה הרביעית פשוט להגדיל אותה לעשרה פרקים בעונה במקום שמונה. 'תרגיע' העמידה במשך ארבע עונות פרקים בני 30 דקות, עד שנכנעה לטרנד, התחילה להאריך את פרקי הסיום ולבסוף ניפצה את גבולות הזמן בעונה התשיעית (37 דקות) והעשירית (38 דקות). לגבי 'גברת מייזל המופלאה' – שמכילה פרקים בני שעה והפריזה במיוחד בפרק סיום העונה השלישית (76 דקות) אך העמידה עצמה כקומדיה – אין טעם להאריך במילים. ולבסוף 'שיט'ס קריק', הזוכה הגדולה של אמי 2020: היא הקפידה על פרקים באורך 22 דקות למעט שלושה מקרים – ספיישל כריסמס ושני פרקי הסיום של הסדרה (25 דקות). לכאורה אין סיבה לייצר דרמה מחריגה של שלוש דקות, אלא שמסתתרת פה אמירה: מיוחד זה ארוך. ככל שאתה מיוחד יותר – אתה ארוך יותר. אם המיוחד יהיה זהה באורכו לרגיל – זה לא מיוחד. הצופים הונדסו לחכות למשהו מיוחד בפרק בכורה, בפרק סיום, בפרק ספיישל, בפרק כריסמס, בפרק ה־100, בפרק איחוד. תן להם פרק כפול, קפסולה, קרוס־אובר, סצנת בונוס אחרי הכתוביות, סצנה בלעדית למשתמשי האפליקציה. שלוש הדקות האלה נמצאות כאן כדי לגרום לצופה להרגיש חשוב.

"הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אך לא היה לי את הזמן לכך", התנצל מארק טוויין או בלז פסקל בפני חברו. הדעות בנוגע לזהות המצוטט חלוקות, אבל המסר ברור: אורך הוא לא מדד לאיכות, לפעמים הוא עדות לכך שמישהו לא יודע לתמצת. כדי להאריך דרוש זמן. כדי לקצר דרוש זמן רב יותר. זה הזמן לשים נקודה.