fbpx

כך חטאה 'שקרים קטנים גדולים' לדמות של מדליין

0

שתי תמות מרחפות מעל כל שבעת פרקיה המצוינים של 'שקרים קטנים גדולים'. התמה הראשונה היא אפלה. ליתר דיוק: אפלה אנושית. משהו רקוב מתחת לפסאדה נוצצת. העניין הזה מבעבע משם הסדרה: שקרים קטנים שהם בעצם גדולים, כלומר מפחידים, כלומר אפלים במיוחד. זה נובע גם ממיקום העלילה: מונטריי, פרבר קליפורני נוצץ במיוחד של האחוזון העליון, להלן פסאדה, לחופו של האוקיינוס, להלן אופל. אוקיינוס, משחר ההיסטוריה, היה המקום שאליו הושלכו כל הפחדים והרגשות המפלצתיים של האדם. ים, אל הים הכנעני, לדוגמה, היה האויב המושבע של אחיו בעל. הוא פגע בבני האדם ונעזר בשלוש מפלצות: לווייתן, נחש עקלתון בעל שבעה ראשים ותנין. האוקיינוס נוכח מאוד בכל פרק בסדרה. הוא שוט הסיום של הפתיח. הוא גם שוט הסיום של הסדרה כולה.

האפלה עולה וצפה גם מהמבנה הייחודי של הסדרה. סדרות רבות מתחילות באירוע מזעזע שהתרחש. אנו יודעים מה האירוע, אבל לא מי אחראי לו ומדוע. סדרות אחרות מתחילות רגוע, מספרות לנו על דמויותיהן – ואז מתפוצצות בביג באנג שמשנה הכל. 'שקרים קטנים גדולים' מתחילה באירוע, אבל לא מספרת לנו מה התרחש בו. לכל אורך הסדרה אנו עוסקים בפתרון משוואה בת שני נעלמים: מי אלה האנשים שמתגלים מולנו ומהו לעזאזל האירוע המכונן שיתרחש בעתיד. זהו מבנה מעודד אופל, כיוון שכשאתה מציב בפני קהל סיפור עם חורים/נעלמים – הקהל תמיד ימלא את החלל באופציה הגרועה, האפלה והמפחידה ביותר.

התמה השנייה היא כמובן פמיניזם. זהו סיפור נשי על גיבורות נשיות עם בעיות נשיות. פמיניזם איננו טרנד חדש בעולם או באמנות. 'שקרים קטנים גדולים' מודעת לכך, והיא מלאה רפרנסים ליצירות נשיות: 'להרוג את ביל', 'עקרות בית נואשות', 'קלולס', 'ארוחת בוקר בטיפאני' ו'תלמה ולואיז' הם רשימה חלקית. אבל עדיין, סיפור שבו חמש הדמויות המרכזיות הן כולן נשים, סיפור שבו הגברים הם הערת שוליים או מפלצות, הוא עדיין חידוש מרענן. 'שקרים קטנים גדולים', המבוססת על ספר בעל שם זהה שכתבה ליאן מוריארטי, היא היפוך של סרטים וסדרות שבהם השליטה הגברית מוחלטת. היא לא מנסה להעצים נשים, לעודד נשים, או כל פועל בלתי אותנטי אחר. היא פשוט מספרת סיפור שבו הנשים הן הכוח המרכזי.

והסיפור הנשי שמתפרש לנגד עינינו נע בין שלושת תפקידיה המרכזיים של כל אישה בעולם המערבי: אמא, מאהבת/בת זוג ואשת קריירה. זהו סיפורן של הנשים בעולם במאה השנים האחרונות. העלייה לקדמת הבמה, שהחלה בימי מלחמת העולם הראשונה כשנשים רבות נאלצו לצאת לעבוד עקב היעדרם של הגברים, הביאה לשינוי במעמד האישה, לשחרור וגם לקונפליקט הבלתי פתור בין תפקידיה הישנים והחדשים.

ב'שקרים קטנים גדולים' יש אמנם חמש דמויות של נשים, אבל שלוש מהן מרכזיות יותר מהשאר: ג'יין (שיילין וודלי), סלסט (ניקול קידמן) ומדליין (ריס ווית'רספון). הן חברות. הסיפור מסופר מנקודת המבט שלהן ולכן האמפתיה שלנו נתונה להן. כשג'יין ורנטה מסתכסכות על רקע ההתעללות בבתה של רנטה – אנחנו בעד ג'יין. כשמדליין מתבאסת מהסקסיות של בוני, בת הזוג החדשה של האקס שלה – אנחנו בעד מדליין, גם אם אנחנו חושבים שזה מטופש. ובאופן כה בלתי מפתיע עד שהוא מפתיע – כל השלוש מאופיינות בצלע אחת במשוואה הזו: אם רנטה היא קרייריסטית ובוני היא המאהבת הסקסית המושלמת, הרי שג'יין, סלסט ומדליין הן קודם כל, לפני הכל ומעל הכל – אמהות.

וכל אחת מהן משלמת מחיר כבד על הבחירה שלה. זה "הסוד הקטן הגדול" שלהן. ג'יין בוחרת להוליד ילד שהוא תולדה של אונס. היא למעשה בוחרת להותיר את האונס כתזכורת קבועה בחייה, כמו שעון מעורר שלעולם אי אפשר להשקיט. בהתאם, היא מתקשה למצוא זוגיות ו/או קריירה. סלסט ויתרה על הקריירה, ולבסוף הפכה לאישה מוכה למען ילדיה, שהרי בלעדיהם היא הייתה משליכה את פרי לאוקיינוס כבר מזמן.

נותרנו עם מדליין, שהיא על פי כל הסימנים – זמן מסך, סצנת פתיחה, בניית אמפתיה – הדמות הראשית של הסדרה. גם מדליין בחרה באמהות. היא ויתרה על קריירה, וחיי המין שלה מסעירים כמו הנאום האחרון של בוז'י הרצוג (ו'שקרים קטנים גדולים' מקפידה להדגים זאת, בהשוואה לסקס של בוני, סלסט או רנטה). גם למדליין יש סוד קטן גדול: מתחת למעטה הנישואים המושלמים, היא בגדה בבעלה נטול הביצים. אבל, בואו נודה בזה, ביחס לאונס של ג'יין או למכות של סלסט, האפלה של ה"סוד" של מדליין היא כמו מצמוץ לא רצוני ביום שטוף שמש. או אם נדגים זאת אחרת: לו הייתם צריכים לבחור שגורלכם יהיה כמו של אחת מהשלוש, במי הייתם בוחרים?

הנקודה הזאת, בהפוך על הפוך, הופכת את מדליין לדמות המרתקת והמסקרנת ביותר לאורך הסדרה. פשוט: האישיות והגורל של סלסט וג'יין מתבקשים מהטראומה שלהן. מהלך דרמטי כה טוטאלי משאיר פחות מקום לדקויות, ויתרה מכך – הוא כבר עמד במרכזם של מספיק ספרים, סדרות וסרטים. מדליין, לעומת זאת, מתעתעת יותר. כן, היא בסך הכל בגדה בבעלה. כן, הצרה הכי גדולה שלה בחיים היא שהבת שלה חשבה לרגע, אם כי לא באמת, למכור את בתוליה ברשת. כן, היא גרה במועדון של האחוזון העליון. ודווקא בשל כך, דווקא בשל הנסיבות המקילות, הטרגדיה הקטנה שלה נוגעת בנימינו. דווקא בשל היומיומיות של בעיותיה, שחלקן מוכרות לנו מיד ראשונה, אנחנו מבינים את הדרך ללא מוצא שייתכן שהיא צועדת בה, את הכלוב מזהב שייתכן שהיא מתנגשת בדפנותיו.

מדליין היא האישה המפוספסת: יש לה את כל התכונות והנסיבות לחיים מושלמים, ובכל זאת נותרת פסאדה מושלמת בלבד. זה מסר פמיניסטי במיטבו, עדין ומתוחכם יותר מאישה מוכה או אונס. וכשמחברים את הפמיניזם הזה עם התמה המרכזית השנייה, האפלה, יש מספיק סיבות לחכות לבום. יש מספיק סיבות להאמין שאוטוטו האוקיינוס, שמדליין מביטה בו ארוכות, יבוא וישטוף אותה כפי שעשה לג'יין ולסלסט.

וכאן נגלה אולי הפאק היחיד של 'שקרים קטנים גדולים': כשמתגלה הסוד הנורא, שום אפלה מפלצתית לא בוקעת. ראשית, הקורבן הוא הדמות השנואה בסדרה, ששילם בחייו בצדק. שנית, וחשוב יותר, זהות הרוצחת/הורגת. לו הייתה זו מדליין, אפשר היה לדבר על סוד גדול; על מעשה עם השלכות דרמטיות, מוסריות, אישיות וציבוריות, גם אם יש לו הצדקה; על הים שמוציא מתוכו את תנין, עקלתון ולווייתן. אבל הייתה זו בוני, דמות יחסית שולית שלא דורשת מהסדרה ומצופיה שום חשבון נפש או קורבן גדול מדי.

מדליין, אם כן, איננה רק אישה מפוספסת, אלא גם דמות מפוספסת. ברגע האחרון היא חמקה מגורל דרמטי ראוי. 'תלמה ולואיז' נחשב סרט פמיניסטי פורץ דרך. אחת הביקורות הפמיניסטיות היחידות עליו היא שהוא התיר לגיבורות להפוך לכאלו רק במחיר הנורא מכל – מותן; שלמעשה, הדרך היחידה של הגיבורות להשתחרר היא לוותר על החיים. דבר דומה ניתן לומר על 'שקרים קטנים גדולים': ברגע האחרון היא מנעה ממדליין את המעשה הנורא שהיה הופך אותה לדמות מלאה. וזהו, לסדרה פמיניסטית, מעשה לא פמיניסטי בעליל.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook