fbpx

החמצה ושמה פרס | טור מאת עוזי ברעם

חמש שנים למותו: עוזי ברעם כותב על שמעון פרס שהכיר

0

כבר אז התגנבה לליבי התובנה ששמעון איננו מסוגל להיות מספר 2 כי אז נקודות חתרניות באופיו מזדקרות, אבל הוא לגמרי מספר 1 אולטימטיבי. אך לא כך חש הציבור הרחב

בספטמבר 2016 שהיתי בחופשה באי מיקונוס שביוון עם אביבה רעייתי ואיתנו עוד חברים. בשעת בוקר מוקדמת צלצל הטלפון הנייד שלי. על הצג הופיע מספר טלפון לא מוכר. הייתה זאת יונה ברטל, עוזרתו הנאמנה של שמעון פרס. "בוקר טוב", אמרה, "שמעון מבקש לדבר איתך".

קולו של פרס נשמע בקושי. הוא סיפר שהוא נמצא בבית החולים שיבא, שם התקינו לו קוצב לב חדש. אמר שהוא מרגיש טוב יותר אבל החולשה עדיין מורגשת. אחר כך התבררה מטרת השיחה: להחמיא לי על מאמר שפרסמתי באותו בוקר ב'הארץ'. פרס לא חסך במחמאות על כך שהמאמר חד כתער והוא מייצג נאמנה גם את דעותיו שלו.

השיחה לא ארכה זמן רב ואודה שגודש המחמאות הביך אותי. אמרתי לו בהלצה: "אתה בוודאי מעדיף אותי ככותב מאמרים ולא כפוליטיקאי". שמעון חייך בקול לתוך הטלפון. שמע חיוכו היה הזיכרון האחרון שלי ממנו, מאז לא שוחחנו. ימים ספורים לאחר מכן הוא נפטר.

השיחה האחרונה הזאת נותרה בזיכרוני מאז, חמש שנים לאחר פטירתו, אף ואולי בגלל שאינה מייצגת את יחסיי עם פרס שהיו נפתלים ומורכבים.

שמעון פרס אינו יציר של מנהיגות טבעית כמו בן־גוריון, בגין, גולדה ודיין. הוא גם איננו דומה ללוי אשכול או ליצחק רבין – נציגי האמינות הביישנית והמשכנעת. בתחילת דרכו גם לא התיימר לחתור להנהגה לאומית, למרות שהיו לו הישגים מדיניים חשובים ובמרכזם הובלת הרכש מצרפת בשנות ה־50 וה־60 והקמת הכור בדימונה. הוא קיבל את בן־גוריון כמנהיג־על, כמורה דרך וכאדם שאין לו תחליף בהוויה הקיימת.

באמצע שנות ה־60, כאשר הקים בן־גוריון את רפ"י, היה פרס למנוע שלה ולגורם המרכזי בה. ובכל זאת, עדיין נתפס כמי שיוצק מים על ידי משה דיין המסויג מרפ"י וצועד עם בן־גוריון כמי שכפאו שד.

פרס התרכז בערעור מעמדו של אשכול ובמערכת הבחירות הקרבה. בחירות 1965 הסתיימו באכזבה מבחינת רפ"י, שהסתפקה בעשרה מנדטים בלבד שסימלו את רצון הציבור להיפרע מהפרשה ומבן־גוריון. כבר אז נראה פרס כאדם שיש סימני שאלה על רצינותו ואמינותו.

הקריירה של פרס נסקה כמעט תמיד במצבי משבר. קריסתו של דיין לאחר מלחמת יום הכיפורים העמידה את פרס בפני הכרעה אישית לא קלה: האם לרוץ כבר עתה לכס המנהיגות הבלתי מובטחת? פרס החליט להעמיד עצמו במרכז הבמה. בדיעבד, הייתה זאת ההחלטה אשר לדעתי הביאה את רבין להציג אף הוא את מועמדותו. ההנהגה הוותיקה הייתה חייבת לייצר חלופה לפרס וכך סללה את התמודדותו של רבין, הטירון הפוליטי, מולו. אני, שהכרתי את פרס היטב, תמכתי ברבין ללא היסוס ובמועד הבחירה במרכז המפלגה גם הצגתי את מועמדותו.

פרס הפסיד בהתמודדות אך לא היה מדובר במפלה. התמיכה בו חצתה מחנות ולא באה רק מאנשי רפ"י שהצטרפו למפלגה. השותפות לימים בין רבין לפרס הייתה כושלת ואפופת חשדנות הדדית, ולא איפשרה לממשלה להציג גוון חדש של מנהיגות.

יחסי פרס־רבין הוצגו תמיד כיחסי חתרנות של פרס נגד רבין. כשלעצמי תמיד פקפקתי בתפיסת ה"חתרן הבלתי נלאה" של רבין, והאמנתי שבמפלס היחסים ביניהם היה רבין החשדן העיקרי שהפך אלרגי לפרס. גם פרס, חייבים להדגיש, לא היה מעודו מכפילי הנזירה תרזה.

פרשת הדולרים של לאה רבין ב־1977 והתפטרותו של בעלה בעקבותיה הפכו את שמעון פרס למועמד היחיד האפשרי, שנכנס למאבק חסר סיכוי כמעט. הדימוי של המערך היה בשפל. הכישלון במלחמת יום הכיפורים, תחושות הקיפוח בחברה והצורך הכללי בשינוי – שיחקו לרעת המפלגה.

עליית הליכוד לשלטון והסכם השלום עם מצרים שהגיע בעקבותיה הורידו לשפל את מניות המערך ושמעון פרס. הוא ביצר את מעמדו המפלגתי, ולקראת בחירות 1981 נראו סיכוייו עדיפים. אבל בגין טרף את הקלפים בתקיפת הכור העיראקי. הפסדו של פרס בבחירות 1981 היה מזערי, אבל הסימן הפוליטי של הלוזר כבר הפך לחלק ממנו.

לקראת בחירות 1984 תהו רבים במפלגה, ואני בתוכם, באשר ליכולתו של פרס לנצח בחירות. העלינו אז את מועמדותו של יצחק נבון שסיים את תפקידו כנשיא המדינה, אבל האחרון טרפד אותה בחוסר נכונות אמיתי להיות אלטרנטיבה. הסקרים צפו ניצחון לפרס, אבל הוא היה מזערי ולא משמעותי: 44 מנדטים למערך לעומת 41 לליכוד. פרס, כרגיל, כשל במשא ומתן הפוליטי, ולא הצליח לכונן ממשלה. למזלו, איש העסקים עזריאל ענב, שהיה חבר קרוב של אריק שרון, הפגיש את שניהם בביתו. כאן נולדה ממשלת הרוטציה הראשונה: פרס ראשון, שמיר אחריו.

בסוף 1984 נבחרתי למזכ"ל מפלגת העבודה, כאשר ראש הממשלה החדש פרס תומך ביריבי מיכה חריש. למרות זאת נוצרה בינינו אווירה של עבודה משותפת ופורייה.

ראיתי אותו מקרוב בעבודתו. ראיתי שמעון פרס אחר: מנהיג, בעל כושר ביצוע, נכון לטפל בבעיה המדממת של מדינת ישראל: הדברת האינפלציה. הוא עמד מול התנגדות עיקשת של ההסתדרות וההתיישבות העובדת, ידע להתפשר מבלי לאבד את המצפן שהכווין את התוכנית. בעיניי הוא היה ראש ממשלה אולטימטיבי, אולי הטוב ביותר שהכרנו מאז.

כבר אז התגנבה לליבי התובנה ששמעון איננו מסוגל להיות מספר 2 כי אז נקודות חתרניות באופיו מזדקרות, אבל הוא לגמרי מספר 1 אולטימטיבי. אך לא כך חש הציבור הרחב.

לאחר בחירות 1988, כשהובהר ששמיר יכול להקים ממשלה ללא רוטציה, התארגנו 17 חברי כנסת מהמפלגה נגד הצטרפות לממשלה והביאו את לשכת המפלגה לקבל החלטה בהתאם, בניגוד לדעת רבין ופרס. האחרונים העבירו את הסוגיה להכרעת מרכז המפלגה, שבו הציגו את פרס כשר האוצר המיועד. מפת האינטרסים התיישרה איתם ולא איתנו. פרס הציג אותי כשר מטעם המפלגה בממשלה העתידית, אך אני סירבתי לכהן בה, עובדה שלא היטיבה עם היחסים בינינו. הממשלה אכן קמה, פרס כיהן כשר האוצר תחת שמיר, אך לא השלים לרגע עם היותו גלגל שני בממשלה. העובדה שלא הצליח לנצח מועמד אפור כשמיר פגעה עוד יותר במעמדו הציבורי.

ניסיונו להקים ממשלה משותפת עם ש"ס והחרדים כמעט וחולל חילופי שלטון אבל שוב כשל פרס במיצוי משא ומתן פוליטי. המהפך שניסה לרקוח ייזכר לעד בתור "התרגיל המסריח".

השעה הייתה כשרה לחילופי גברי בהנהגת המפלגה. יצחק רבין קרא תיגר על שמעון פרס בפריימריז של 1992. ניצחונו של רבין הביא, זמנית, לסיום שלטונו בן 15 השנים של פרס במפלגה.

כיהנתי בממשלת רבין שקמה אחרי בחירות 1992. הייתי קרוב לרבין אבל קיימתי קשרים גם עם פרס. ראיתי כיצד פרס עושה כל מאמץ להיות לויאלי לרבין, בעיקר בהכרעות ביטחוניות, שבהן ביטל את דעתו בפני דעת רבין.

כאשר הגיח לעולם תהליך אוסלו, היה רבין חשדן כלפי פרס ואנשיו וחששן מפני הבאות בזירת ישראל והפלסטינים, אך בהמשך לקח לעצמו את הובלת התהליך בשיתוף פעולה הדוק עם פרס. אהבה וקרבה לא שררו בין השניים, אבל הם ידעו שההימור הקשה שנטלו ימצא אותם יחד ככל שתיפול ההכרעה.

כאשר רבין נרצח, קיבל פרס את תפקיד ראש הממשלה שלא בטובתו. הוא נראה כבוי וחסר אנרגיה. ערב הלוויית רבין פגשתיו במשרד ראש הממשלה. הפצרתי בפרס להקדים מיידית את מועד הבחירות ולמנות את אהוד ברק לתפקיד שר הביטחון. פרס סירב בתוקף למנות את ברק, והתריס: "הצעת זאת גם לרבין?". בעניין הקדמת הבחירות אמר שטרם קבע עמדה.

1996 הייתה שנה שחורה בהיסטוריה של פרס. קמפיין הבחירות לא עסק ברבין שנפל על משמרתו. פרס רצה לנצח את הבחירות שלא על זכרו של רבין המת. אז באו גם פיגועי ההתאבדות בפברואר־מארס 96' ואוששו את יכולת המאבק של נתניהו מולו. כישלונו מול נתניהו בבחירות 96' הוא הכישלון האסטרטגי הכי גדול של המחנה הליברלי. רבים חשבו שזהו האקורד הפוליטי האחרון של שמעון פרס. אף שהתקשה להתאושש מהמפלה, ניסה את כוחו בהתמודדות על נשיאות המדינה בשנת 2000 והפסיד למשה קצב. ב־2005 בא כישלונו האחרון, שעה שעמיר פרץ גבר עליו בבחירות לראשות המפלגה. פרס ערק לקדימה של אריק שרון, מהלך אופורטוניסטי שלא פיאר את עברו ואת דרכו.

פרס זכה לעדנה מחודשת כשנבחר ב־2007 לכהן כנשיא המדינה. תפקיד זה פיצה אותו על החסכים שידע בחייו. הוא זכה למעמד ציבורי איתן והיה סוף־סוף אהוב הציבור. מעמדו הבינלאומי הרקיע שחקים. הוא קידם בדרכו את הטכנולוגיה וההייטק, היה מעורב מאוד ביחסי החוץ של המדינה וגם ניסה לגשר בין נתניהו לאבו־מאזן.

חגיגות ימי ההולדת שלו היו ראוותניות וזכו לביקורת מוצדקת, אבל ביטאו את האהדה הכלל־עולמית שנפלה בחלקו ושאין לה אח ורע לעומת כל נשיאי ישראל הקודמים.

גם כאשר נפרד מכיסאו המשיך בפעילות ציבורית מביתו שבצפון תל אביב. בתקופה זו קיימנו אולי לראשונה קשר אישי סדיר. היו לו פגמי זיכרון אבל הוא לא שכח את רותי ז"ל, רעייתי שעבדה איתו "ובניגוד לך תמכה בי תמיד", עקץ. כאשר שח על דברים כלליים מצאתי בו איש שלא מדבר על עברו ועל הישגיו אלא על ראיית העתיד, שעליה חלקתי לא אחת.

פרס היה שילוב מורכב בין מדינאי חשוב ורחב אופקים לבין פוליטיקאי גרוע לאורך כל חייו. הוא גם היה מספר 1 מוצלח ומספר 2 בעייתי כמעט לאורך כל הקריירה שלו.

רוב שנותיי חלקתי עליו, ביקרתי אותו ולא תמיד סמכתי על שיקוליו. עתה, במבט לאחור, אני רואה את שמעון פרס כאחת מהחמצותיה הגדולות של מדינת ישראל.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook