בדיוק באמצע, בין סרט קולנוע לדרמה מרובת עונות, המיני־סדרה מסתמנת כיצירת הטלוויזיה המושלמת. קל להתחייב להן, קל גם להתמכר. המדריך המלא ל־20 המיני־סדרות הכי טובות (בינתיים) של המאה ה־21

מיני־סדרה היא סוג של חד־קרן. יצור קסום ואצילי שאמור לחיות רק באגדות. הרי בתחום שבו שולט הכסף, כמו תעשיית הטלוויזיה המסחרית, איך יכול להתקיים מוצר שהוא אנטיתזה לכל מה שלימדה אותנו הכלכלה. מנקודת מבטם של המפיקים וקברניטי גופי השידור – אותם ברנשים בחליפות שאוחזים בקוד הסודי לכספת ושעל פיהם יישק דבר – מיני־סדרה היא עסק לא משתלם. הרי ההשקעה האדירה ביצירת יקום מקורי, פיתוח עלילתי ואפיון דמויות מתנקזת בסופו של דבר לעונה קצרצרה בת שישה או שמונה פרקים ואז נזרקת לפח. זו ממש לא כלכלה, טמבל.

מה היה כל כך רע עם 'הסופרנוס', 'שובר שורות' ו'מד מן'? כולן סדרות דרמה מעולות, בנות חמש או שש עונות, 60 או 70 פרקים, אפשר להתחבר לדמויות, אפשר לפתח עלילות משנה, אפשר לייצר ספין־אופים מוצלחים, אפשר לקדם שחקני משנה חשובים לתפקידים ראשיים בסדרות דגל אחרות של החברה. אז מאיפה לעזאזל הבאתם את הפורמט הקצר והבזבזני הזה שנקרא מיני־סדרה?

מנקודת מבט עסקית, בגדול, זו טענה מוצדקת. אבל אנחנו כאן גם בשם הרומנטיקה.

מנקודת מבט אמנותית, מיני־סדרה היא יצירת הטלוויזיה המושלמת, אולי אפילו המוצר התרבותי השלם ביותר. היא נמצאת בדיוק באמצע – בין סרט קולנוע בן שעתיים לסדרת דרמה בת חמש עונות. מה שאי אפשר להעמיק ולפרט בשעתיים ומה שעלול לייצר כרס קטנה בעונות מתקדמות וממשיך רק מכוח האינרציה – זוכה לדיוק ביצירה מושלמת ועגולה באורך שבע או שמונה שעות. זה ניצחון הרוח על החומר, ניצחון התוכן על הכסף, ניצחון היוצרים על העסקנים.

עידן הבינג', כפי שאפשר לכנות את התקופה הקצרה מאז שחדרו לסלון שירותי הסטרימינג ועד היום, מחזק עוד יותר את כוחה של המיני־סדרה. לצופה הממוצע קל יותר להתחייב לסדרה קצרה מאשר לשים את מבטחו בסדרה המשכית שעלולה להידרדר, לאבד את אחיזתה בז'אנר, להיפרד בצער מדמויות מפתח בגלל שחקנים או יוצרים שרוצים להתפתח למקומות אחרים. מיני־סדרה היא התחייבות בטוחה בהשוואה לדרמה רב־עונתית. במקרה הכי גרוע תשרוף כמה שעות, אבל לא תיאלץ להכות על חטא על בזבוז חמש עונות.

ההגדרה של מיני־סדרה השתנתה כמה פעמים במהלך העשורים האחרונים. ישנן סדרות אנתולוגיות, כמו 'אימה אמריקאית' ו'פשע אמריקאי', שמשתמשות באותו אנסמבל אך עלילותיהן משתנות בין עונה לעונה. ישנן סדרות מוגבלות, כמו 'פארגו' ו'בלש אמיתי', ששומרות על הרוח, הסגנון והשורשים אך מביאות למסך מדי עונה סיפור חדש שאינו תלוי בעלילת העונה הקודמת ושאינו נסמך על אותן הדמויות. אבל כאן, בבואנו לדרג את המיני־סדרות הטובות ביותר של המאה ה־21, החלטנו להגדיר מיני־סדרה באופן הפשוט והקדמוני ביותר שלה: עונה אחת, סיפור אחד. ולכן: 'פארגו', 'בלש אמיתי' – בחוץ; עונות הקאמבק המיוחדות של 'תיקים באפלה' ו'טווין פיקס' בחוץ. כל השאר – בפנים.

–

20. השנים (2019) | 6 פרקים | 365 דקות

בניגוד לדיסטופיות פומפוזיות שמתיימרות להניח על השולחן את כל הקופה בבואן להמר על גורלנו, 'השנים' היא דיסטופיה בריטית מדכדכת שמקלפת בעדינות קרום דק שחושף תחתיו שכבה ועוד שכבה ממה שצופן לנו העתיד הקרוב מאוד, שנה אחרי שנה. יוצר הסדרה, ראסל טי. דיוויס, לוקח את כל מה שכבר קורה כאן ועכשיו, סוחט עליו לימון, מוסיף רבע כפית מלח, נותן עוד טאץ' של אריסה. וזהו.

מבחינתו, האסון מתדפק על הדלת בכל אחת מהסוגיות שמאתגרות אותנו בהווה: פופוליזם, הגירה, קרבות בין מעצמות, אובדן המגע, שלטון הרשתות החברתיות, ההתמכרות לטכנולוגיה ועוד. העתיד הנורא הוא מה שקורה לך בזמן ששואב האבק הרובוטי שלך מחשב את מסלול ניקיון הבית. במילים אחרות: זה קורה עכשיו.

19. ג'ון אדמס (2008) | 7 פרקים | 501 דקות

ב־2008 גרפה 'ג'ון אדמס' 13 פרסי אמי, לא פחות, כמות שמהווה שיא כל הזמנים עבור מיני־סדרה בטקס היוקרתי. סדרות בעלות תהודה גדולה בהרבה, כדוגמת 'צ'רנוביל', 'אחים לנשק' ו'מלאכים באמריקה', צברו פחות פסלונים. ולא מדובר רק בקטגוריות שוליות יחסית שמהללות תלבושות מסוגננות, איפור מוקפד ופסקול מרגש, אלא בתואר החשוב ביותר – המיני־סדרה הטובה ביותר של אותה השנה – לצד השחקן הטוב ביותר והשחקנית הטובה ביותר. ולמי שחושד כי מדובר במזימת אמי שערורייתית, נספר כי אותן הזכיות – הסדרה, השחקן והשחקנית הטובים ביותר – שוחזרו גם בטקס גלובוס הזהב. האם זה מעיד על שחיתות משולבת של אנשי האקדמיה ותא הכתבים הזרים? האם זה מעיד על טעם רע במיוחד? לא ולא. ההסבר פשוט הרבה יותר: הייתה זו שנה איומה במיוחד בכל הנוגע למיני־סדרות. לא הייתה אפילו מתמודדת ראויה אחת שהייתה מסוגלת לקרוא תיגר על 'ג'ון אדמס'. בעקבות אותו טקס מופרך, כלאה הסדרה את סוכני התרבות במעין מציאות קפקאית: בכל פעם שינסו לבחור את רשימת המיני־סדרות הטובות ביותר, איש לא יעז לדלג על סדרה שאוחזת בשיא כזה; הוצאתה מהרשימה עלולה להעיד על המתעלם יותר מאשר על הנעלם.

ובכל זאת, למרות הכישוף שהטילה 'ג'ון אדמס', אפשר למצוא גם כמה מילים טובות: פול ג'יאמטי (ג'ון אדמס), לורה ליני (אשתו אביגיל) וטום ווילקינסון (בנג'מין פרנקלין) מנפקים תצוגת משחק מרשימה, התסריט מצוין, רוח התקופה עוברת היטב ברמה הוויזואלית, ובסך הכל מדובר בסדרה טובה שתגרום לצופיה להתרפק על העבר ולשלוח מבט מצועף לעבר סמלי שלטון, אבל לא הרבה יותר מזה. מי שמעוניין בהצצה איכותית לראשית ימי הפוליטיקה האמריקאית – מוטב שיצפה ב'המילטון'.

18. ליל האירוע (2016) | 9 פרקים | 525 דקות

שמונה שנים אחרי ששודרה העונה הראשונה והמשובחת בת חמשת הפרקים של הסדרה הבריטית 'צדק פלילי', שבמרכזה צעיר שיוצא לליל סמים ואלכוהול ומואשם ברצח שאינו זוכר כלל, עלה גם עיבוד אמריקאי מוצלח, אם כי חיוור יותר ומהודק פחות בהשוואה למקור. קחו את מערכת היחסים המורכבת מלכתחילה בין המערכת – שכוללת ברמת מעורבות משתנה שוטרים, תובעים, שופטים ומושבעים – לבין נאשם ברצח, הוסיפו את העובדה שהחשוד הוא גבר ממוצא פקיסטני, את העובדה שהקורבן היא בחורה צעירה ולבנה ויפה ואת נוכחות השילוש הקדוש סקס, סמים ואלכוהול, ותקבלו מסקנה חותכת: בשיטה האמריקאית אין לו סיכוי.

מכאן והלאה זה רק הולך ומידרדר עבור הנאשם. יום אחד הוא ישוחרר מהכלא, מכור לסמים, מסובך עם אסירים מבחוץ ומבפנים, בלי אפשרות אמיתית להשתקם, להתקבל ולהיגאל. לא משנה מה באמת קרה באותו לילה ובאותו אירוע, לא משנה אם זה קרה בשוגג או בזדון. אמנם הזיכרון האישי נמחק כתוצאה מצריכת חומרים מסוכנים, אבל לזיכרון הציבורי יש יכולת הישרדות של דובוני מים: הוא לעולם לא ישכח, לעולם לא יחבק, לעולם לא יסלח. הוא יהיה שם כדי לוודא שהראש שלך נשאר מתחת למים, הוא יחכה בפינה עד המעידה הבאה, הוא ישמור לך את המילים הכי יפות שהוא מכיר: "אמרתי לך". החברה הלבנה אוהבת את הממסד הרקוב כל זמן שהוא מעלים ממנה ולמענה אנשים כמו נאזיר חאן. ואם, חלילה, הממסד הרקוב יפנה פתאום לבוא חשבון עם החברה הלבנה, היא תדאג להעלות לשלטון טראמפ כזה או טראמפ אחר כדי לעשות בשבילה קצת סדר.

17. גמביט המלכה (2020) | 7 פרקים | 395 דקות

אלמלא הקורונה, כנראה 'גמביט המלכה' לא הייתה מתברגת גבוה כל כך. אבל הקורונה הגיעה והייתה הרבה יותר מסתם שפעת עם יחסי ציבור, ועולם שלם נסגר בבית מול הנטפליקס שלו. ומה שנטפליקס נתן – העולם לקח. בסגר הראשון היה זה סיפור אמיתי על ברנש הזוי שמגדל חתולים גדולים. בסגר השני הייתה זו יתומה אדמונית שכיסחה את כל הגברים שישבו בצידו השני של לוח השחמט בזמן שהיא עצמה מתמודדת עם גאונות שגובלת בטירוף.

62 מיליוני מנויי נטפליקס צפו ב'גמביט המלכה' בארבעת השבועות הראשונים לעלייתה – שיא כל הזמנים למיני־סדרה. וכדי לתת את החותם הגיעו שני פסלוני גלובוס מוזהבים, הראשון לסדרה עצמה והשני לשחקנית הראשית אניה טיילור־ג'וי. ההיסטוריה רצופה אירועים טלוויזיוניים רנדומליים שהתיישבו, לא תמיד בכוונה, בקנה אחד עם המציאות. כך בדיוק נראה רגע קטן בזמן שהסתדרו לו במקריות מדהימה כל הכוכבים שזוהרים בשמי הגלקסיה, או כל הכלים שניצבים בגאון על לוח השחמט.

16. הסודות של איסטאון (2021) | 7 פרקים | 410 דקות

בדיוק לפני עשור נשאה קייט ווינסלט בכישרון את נטל דמותה המיוסרת של מילדרד פירס, אם חד־הורית שננטשה על ידי בעלה בתקופת השפל הגדול בארה"ב, ואף זכתה על תפקיד זה באמי ובגלובוס הזהב. מאז, ווינסלט התקשתה לשחזר את הישגיה על המסך. אמנם היא זכתה בגלובוס הזהב ובבאפט"א בקטגוריית שחקנית המשנה על תפקידה בסרט 'סטיב ג'ובס', אך הייתה זו הבלחה בודדת אחרי רצף שחון במיוחד עבור שחקנית במעמדה. ואז הגיעה 'הסודות של איסטאון' כדי להזכיר לנו את השחקנית האדירה בגדולתה.

ווינסלט מגלמת הפעם שוטרת בשם מר שמתגוררת בעיירה קטנה בשם איסטאון. האסונות פוקדים את העיירה בזה אחר זה כאשר שתי נערות נעלמות ונערה שלישית נרצחת. בעיירה הזאת כולם מכירים את כולם, ולכן, ברגע שכולם משקרים לכולם – הסודות מתחילים לבעבע והאמת המכוערת גועשת מתוך המעמקים כמו לבה לוהטת. ברוב המקרים זה שורף ומותיר צלקות. כמו אותן צלקות שנותרו על ליבה הגס של מר אחרי מותו הטרגי של בנה.

הדבר היפה ביותר בסדרה מתבטא בטון שלה: שקט, איטי ואפור. מהר מאוד מתברר כי חקירת הרצח – מותחת, מסקרנת ומחרידה ככל שתהיה – הופכת שולית לעומת מערכות היחסים העדינות והשבריריות בין מר לחברותיה הוותיקות, שכיכבו לצידה לפני חצי יובל על מגרש הכדורסל, ולבני משפחתה – הגרוש, הבת, האם, הכלה והנכד.

למרות כמה חורים בעלילה המרכזית וחוסר אחידות צורם ברמת הפרקים, 'הסודות של איסטאון' מצליחה לשמור את צופיה מהופנטים ודרוכים לקראת כל פרק חדש. בולטים בה במיוחד פרק הפתיחה, שמהווה סמל ומופת לאקספוזיציה כשהוא מסדר על השולחן בדידקטיות מעודנת ועוכרת שלווה את הדמויות המרכזיות, האינטרסים ושאר כלי המשחק, עד לקליף־האנגר המושלם בסופו; פרק הסיום, שמצליח להפתיע ולטלטל בעזרת טוויסט דרמטי אחרון; ומעל כולם, כאמור, קייט ווינסלט.

15. הפסיפיק (2010) | 10 פרקים | 530 דקות

הסיפור המרכזי של 'הפסיפיק' הוא דווקא השורשים שלה: שני פרויקטים מיליטנטיים אמביציוזיים על מלחמת העולם השנייה – הסרט 'להציל את טוראי ריאן' (1998) והמיני־סדרה 'אחים לנשק' (ע"ע) שעלתה שלוש שנים לאחר מכן, בשיתוף פעולה מוקדם יותר של סטיבן ספילברג וטום הנקס. הסרט זכה בחמישה פרסי אוסקר ובשני פרסי גלובוס הזהב, הסדרה זכתה בשישה פרסי אמי ובפרס גלובוס הזהב. 'הפסיפיק' המשיכה במסורת הוריה וגרפה בעצמה שמונה פרסי אמי.

כל פרק של 'הפסיפיק' עלה 20 מיליון דולר, סכום ששבר את השיא של 'אחים לנשק' (12.5 מיליון דולר לפרק) והפך אותה למיני־סדרה היקרה ביותר אי־פעם. ופה גם נמצא עקב האכילס המרכזי שלה: כשבאים לצפות, לשפוט ולבקר סדרה עם תג מחיר גבוה כל כך, הציפייה היא בראש ובראשונה לסצנות אקשן חסרות תקדים ולתפקידים שמאוישים על ידי כוכבי ענק. ולמרבה הצער, יש פערים בין הציפיות למציאות – וכך היא מחווירה לעומת אחותה הגדולה.

למען ההגינות, 'הפסיפיק' לא נופלת מקודמתה באופן מוחלט ויש נקודות שבהן היא אף מאפילה עליה: היא מתארת את הקרבות ביפן, מהאזורים הפחות מוכרים ומטופלים במלחמת העולם השנייה, וכך מקבלת נופך בראשיתי; היא מספקת מחזות גרפיים ומחרידים יותר, גם בשל העובדה שהאויב אחז בתורת לחימה שונה לגמרי מהמקובל במערב וגם בניסיון להישאר נאמנים למציאות הקרבות האכזרית יותר בחבל ארץ זה, וכך מעלה את הרף; והיא מתמקדת בשלושה גיבורים מרכזיים, וכך הסיפור נהיה אישי יותר ובעל פוטנציאל גדול יותר להזדהות.

14. החטא (2021) | 5 פרקים | 239 דקות

והנה שוב ראסל טי. דיוויס (ע"ע 'השנים'). הפעם הוא לא מנסה לחזות את העתיד אלא מתבונן אל העבר של שנות ה־80 המבלבלות. 'החטא' היא מיני־סדרה יפהפייה ונוגעת ללב שמלווה חבורת צעירים מלאי חיים, אמיצים ושאפתנים בהתמודדות עם ימי האיידס הראשונים בלונדון. לצד קדרותן ואפרוריותן של העיר והתקופה המדכאות, מוצגת כאן חבורה מגובשת, מסוגננת וסקסית שיש לה דרך מיוחדת להגיד "שלום". זו יצירה שמאתגרת את הבחירה האינדיווידואלית בין פתיחות לשמרנות, מגדירה מחדש את הפמיליאריות, פורצת ונועלת לסירוגין את הארונות ובוחנת ברגישות את יחסי הגומלין השבריריים בין חיים ומוות, בעודה חותרת כל הדרך לעבר סוֹפה שובר הלב למרות הנחמה הגלובלית הידועה מראש.

13. פטריק מלרוז (2018) | 5 פרקים | 302 דקות

'פטריק מלרוז' הוא עיבוד טלוויזיוני מרהיב לסדרת ספרים סמי־אוטוביוגרפית שכתב הסופר האנגלי אדוארד סנט אובין. כל פרק בסדרת הטלוויזיה מתבסס על כרך בסדרת הספרים, וביחד מתואר סיפור חייו של הפרוטגוניסט לאורך כשני עשורים מימיו כילד במשפחה מהמעמד העליון, בן לאב מתעלל ואם לא מתפקדת, דרך התמודדותו עם מות הוריו וכלה בהתמכרותו לאלכוהול והרואין בתור אדם בוגר.

'פטריק מלרוז' היא מפגש פסגה של כתיבה מופתית של דיוויד ניקולס, בימוי אסתטי של אדוארד ברגר ותצוגת משחק עילאית של בנדיקט קמברבאץ' ('שרלוק') שמציג מניפת רגשות רחבה במיוחד למרות מצב הצבירה הלכאורה־מונוטוני שדמותו של פטריק שרויה בו. בניגוד גמור ל'חפצים חדים', מיני־סדרה אחרת שיצאה באותה השנה, שמבוססת בעצמה על ספר ועוסקת אף היא בצלקות משפחתיות ישנות שמסרבות להגליד אך גם רצופת קלישאות ונטולת עידון – רף האמינות והאותנטיות של 'פטריק מלרוז' נוגע בשמיים והופך אותה ליצירת מופת מושלמת.

12. ארץ פראית מאוד (2018) | 6 פרקים | 403 דקות

החיטוט התקשורתי בכתות מסקרנות, קהילות סגורות ומנהיגים רוחניים, הוליד בשנים האחרונות גל יצירות שמנסות להתחקות אחר הסודות הממגנטים והמניעים האמיתיים הן של מי שסוחף אחריו עדת מאמינים והן של העדר שהולך אחרי דמות כריזמטית ללא יכולת להתנגד.

בקולנוע ובטלוויזיה בלטו בעשור האחרון דרמות בדיוניות כמו 'המאסטר' של פול תומס אנדרסון שעוסק בסיינטולוגיה, 'היו זמנים בהוליווד' של קוונטין טרנטינו שמחזיר אותנו לימי המנסונים, להיט האינדי המלחיץ 'מידסומר' שמציג כת פגאנית, והסדרות 'המעקב' ו'ווייקו'. במקביל, יצירות דוקומנטריות רבות, כמו 'כת הסקס של ניו יורק' ו'הסיינטולוגיה וכלא האמונה', יצרו הד ציבורי אדיר.

הריבוי והמגוון של אותן היצירות מאפשרים דיון פורה בנוגע לאמונה הדתית, לממסד הדתי ולעומדים בראשו, לשיטות הלגיטימיות יותר ופחות להפצת הבשורה, לגבול הדק שעובר בין חופש הבחירה לבין חוסר האונים, ולפערים שעומדים בין דתות חדשות לדתות עתיקות. הפורמט ידוע ומוכר לכל: מצד אחד תעמוד בדרך כלל תאווה מפלצתית לכוח, כסף וכבוד, מצד שני יעמדו הבטחות כמו קבלת אהבה, משפחה אלטרנטיבית, מקום חדש שאפשר לקרוא לו "בית". זהו מאזן אימה בעל יחסי כוחות ברורים ולא שוויוניים.

'ארץ פראית מאוד', שיצרו האחים צ'פמן ומקליין וויי והפיקו האחים מארק וג'יי דופלאס, היא סדרת פשע אמיתי שמתארת את מנגנון ההפעלה המטורף – באמת מטורף – של העיר ראג'נישפורם שהוקמה על ידי חסידיו של בהגוואן שרי ראג'ניש (לימים אושו). לצד סיפורים סנסציוניים שמפלרטטים עם סיפורים תנ"כיים או סצנות ב'משחקי הכס', מאבקים פוליטיים בין חסידים טריים לתושבים ותיקים, עדויות עסיסיות על עושר בלתי נתפס (כולל עשרות מכוניות רולס רויס) של המנהיג הרוחני ושלל סיפורי ביזאר, בולטת בעיקר דמות נשית חסרת תקדים במונחים טלוויזיוניים – מא אנאנד שילה, העוזרת האישית של ראג'ניש. שילה היא סוציופתית, בוטה, אכזרית, קרת רוח ומקפיאת דם, אחת שיכולה לאתגר את דמות האנטי־גיבור של דרמות הטלוויזיה הגדולות בהיסטוריה – כולל 'הסופרנוס' ו'שובר שורות' – וזה בדיוק מה שעושה את ההבדל בין עוד סדרה שעוסקת בכתות לבין הסדרה הכי טובה שידע הז'אנר.

11. כשהם רואים אותנו (2019) | 4 פרקים | 296 דקות

הסנטימנט העיקרי עולה כבר בכותר המיני־סדרה שמבוססת על סיפורם האמיתי של חמישיית סנטרל פארק: מה קורה כאשר "הם" רואים "אותנו". נקודת המוצא ברורה עוד לפני נקודת החיכוך: לפני הכל, תמיד, יש "הם", ויש "אנחנו". ברגע שנפגשים המבטים – "הם" רואים "אותנו" – נפערת בבת אחת קרקע המציאות, ומתוך הבור צומח בן־רגע מגדל שמייצג את כלל התרבות האנושית, ואז: "אנחנו" – מנקודת המבט של העיניים "שלהם" – הופכים לסך כל הדעות הקדומות שנולדו מאז ומעולם גם אם הקשר שלהן להווה קלוש ביותר. מאוחר מדי, שוב מאוחר מדי: יש "הם" ויש "אנחנו".

הבמאית אווה דוברניי, שנגעה בהיסטוריה כמה וכמה פעמים (הבמאית האפרו־אמריקאית הראשונה שהייתה מועמדת לגלובוס הזהב ושסרטה היה מועמד לאוסקר), הצליחה להעביר את תחושת חוסר האונים וחוסר הצדק של נערים שהואשמו על לא עוול בכפם בפשע חמור אך ורק בגלל שנולדו בצבע הלא נכון. הסיפור שאירע בשלהי שנות ה־80 והשפיע על החקיקה בימי קלינטון, ממשיך להדהד גם כיום את זעקת מחאת 'חיי שחורים חשובים' כלפי מערכת אכיפת החוק המדכאת בפרט וכלפי החברה האמריקאית המעוותת בכלל.

10. או.ג'יי: תוצרת אמריקה (2016) | 5 פרקים | 467 דקות

במסגרת גל היצירות שעסקו בסיפור הלא ייאמן של או.ג'יי סימפסון צריך להפריד במיוחד בין 'המדינה נגד או.ג'יי סימפסון', עונתה הראשונה והמבדרת של אנתולוגיית דרמת הפשע התקופתית 'סיפור פשע אמריקאי', לבין היצירה הדוקומנטרית החשובה 'או.ג'יי: תוצרת אמריקה'. בכל הרשימה המפוארת של המיני־סדרות הטובות בכל הזמנים זו היצירה היחידה שזיכתה את יוצרה – עזרא אדלמן – בפסלון אוסקר (נוסף על זכייתו באמי). הסיבה לכך היא טכנית: אדלמן יצר סדרה בת חמישה פרקים עבור ESPN, אבל גם ערך אותה כסרט בן שמונה שעות על מנת שיוכל להתמודד בקטגוריית הסרטים התיעודיים באוסקר. הרקע לזכייה שלו היה מחאת #אוסקר_כל_כך_לבן שניצתה שנה קודם לכן בעקבות היעדר ייצוג שחור בטקס החשוב והמשפיע ביותר של הוליווד.

ואכן, ב־2017 נרשם תיקון מסוים, גם אם מאולץ וקוסמטי: כשליש מכלל המועמדים היו לא־לבנים – הנתון הגבוה ביותר בהיסטוריה. 'אור ירח' זכה בפרס הסרט הטוב ביותר; ויולה דיוויס ('גדרות') ומהרשלה עלי ('אור ירח') זכו בקטגוריות שחקנית ושחקן המשנה; בקטגוריה שבה זכה בסופו של דבר אדלמן, בנם של עורך דין יהודי לבן ופעילה חברתית שחורה, ארבעה מתוך חמשת המועמדים היו אפרו־אמריקאים – כולל אווה דוברניי שהציגה את 'ה־13' וביימה גם את הסרט 'סלמה' ואת המיני־סדרה 'כשהם רואים אותנו' (ע"ע). ולמרות זאת האמת צריכה להיאמר: 'או.ג'יי: תוצרת אמריקה' הוא לא סרט על אדם שחור אלא למעשה סרט על האדם השחור הכי לבן – בשורה אחת לצד מייקל ג'ורדן וביל קוסבי – בהיסטוריה האמריקאית, והוא לא עוד סרט ספורט על עלייתו המטאורית והתרסקותו המהדהדת של הגיבור הכל־אמריקאי, אלא סרט פוליטי־חברתי שעוסק בסיטואציה הסבוכה של להיות אדם שחור באמריקה הלבנה.

9. להרוס אותך (2020) | 12 פרקים | 368 דקות

'להרוס אותך', המיני־סדרה של מיקאלה קול, היא בראש ובראשונה סדרת צייטגייסט חכמה ומטלטלת. 'צעירה מבטיחה', הסרט המדובר ביותר של השנה האחרונה שזיכה את היוצרת אמרלד פנל בפרס התסריט המקורי הן באוסקר והן בבאפט"א, הוא הוכחה ניצחת לכך. בשתי היצירות חותרות הגיבורות לעבר נקמת הנאנסת (או חברתה) בגבר שאנס אותה. המטרה הראשונית והאינסטינקטיבית היא נקמה – אין טעם לייפות את זה – אבל המטרה העמוקה והנשגבת יותר היא הפסקת הטרור השיטתי שמטיל המין הגברי על המין הנשי. במלחמת המינים יש עכשיו חוקים חדשים, מכריזות קול ופנל, אז תתמודדו.

מבחינת קול, היא תארוב על הבר ערב אחרי ערב כדי למצוא את הטורף שלה. היא לא רק תשרוף לו את החיים ברשתות החברתיות ובעולם המציאותי, אלא בסצנריו מסוים היא אף תהפוך אותו לגופה, וכך תגרור אותה מדממת על מדרכות לונדון, על רצפת האוטובוס, במעלה המדרגות לדירה ותאפסן אותה תחת מיטתה. מת מכדי להכאיב, קרוב מכדי להישכח. ואיש לא יראה ואיש לא ישמע. ואם בכל זאת יראה ובכל זאת ישמע – יהיה זה כה מופרך עד שאיש לא יאמין למראה העיניים ולמשמע האוזניים. זו רוח של תקופה חדשה וזה הביטוי הכי אמיץ שלה. קול החליטה לעצור את זה – יהיה המחיר אשר יהיה.

בצד שמשלים את יצירת האמנות העוצמתית של קול עומדת המיני־סדרה 'לא ייאמן'. אמנם היא לא נכנסה לרשימה שלנו, אבל יש לה חשיבות בצעד המשמעותי שעושה התרבות לעבר התיקון החברתי. 'לא ייאמן', שמבוססת על סיפור אמיתי, עוסקת בתופעת האונס השני – השוטרים לא מאמינים לצעירה שנאנסה תחת איומי סכין. היא גורמת לצופים לחשוב על כל גבר במדים שקיבל לידיו תיק אונס, על כל מתלוננת שגוללה מול אותו הגבר את סיפורה לפרטי פרטים, על כל נאנסת שפחדה ללכת להתלונן בגלל הספק הקטן שיעמוד מולה אותו הגבר או שכלל לא יאמינו לה, ועל חשיבותן של שלוש מילים שיכולות לשנות מציאות: "אנחנו מאמינים לך".

8. הג'ינקס (2015) | 6 פרקים | 279 דקות

מאז 'הקו הכחול הדק', סרטו של יוצר הקולנוע הדוקומנטרי ארול מוריס מ־1988, לא הייתה יצירה דוקומנטרית שהצליחה להשפיע באופן ישיר וחד־משמעי על תיק רצח עד שהגיע 'הג'ינקס' בבימוי של אנדרו ג'רקי. יש לציין כי ג'רקי עשה זאת כבר קודם – אמנם בווליום נמוך יותר – בסרט 'לתפוס את הפרידמנים'. יש שיאמרו כי מדובר בדוקומנטריסט הממוזל ביותר בעולם, אחרים יעדיפו לומר כי הוא המניפולטור שבהם, ומעטים ימעיטו בערכו של ג'רקי ויעדיפו לצפות באם הרוחנית המצוינת של סדרות הדוקו־פשע – 'המדרגות' (2004).

כך או אחרת, וידויו של המיליארדר רוברט דרסט בביצוע רצח כשהוא עומד מחוץ לפריים, בדרכו לבית השימוש, והמיקרופון עדיין מחובר לדש חולצתו, הוא רגע טלוויזיוני טהור ונדיר בממדים בידוריים ורגע עיתונאי־תיעודי בממדים היסטוריים, לא פחות. חשוב להחמיא: גם לפני אותו רגע – זו יצירה מרתקת, מפותלת, מלחיצה ומתעתעת, אלא שפליטת הפה של דרסט הפכה את 'הג'ינקס' ליצירת וואט־דה־פאק מצמררת ובלתי נשכחת והיוותה את משק כנפי הפרפר שהוביל לצונאמי סדרות הדוקו־פשע.

7. השומרים (2019) | 9 פרקים | 527 דקות

באמצע שנות ה־80 דיימון לינדלוף ('אבודים', 'הנותרים') היה נער חנון שאהב לקרוא קומיקס. הוא התמכר במיוחד לסדרת 'השומרים' של הסופר אלן מור והמאייר דייב גיבונס ("פיסת הספרות הפופולרית הנפלאה ביותר שנוצרה", לדבריו), אבל בחלומות נעוריו הפרועים ביותר הוא לא העז לדמיין שיבוא יום והוא יעבד את החוברת הצבעונית לסדרת טלוויזיה.

גם כשביים פרקים של 'אבודים', אחת הסדרות ששינו את פני דרמת הטלוויזיה בתחילת המילניום, לא ידע לינדלוף כי כעבור עשור וחצי 'השומרים' תהפוך ליצירה שלו, אך למעשה, כבר אז התנחל הקומיקס בתוך המיינד שלו והשפיע עמוקות גם על יצירת 'אבודים'. זה בא לידי ביטוי ברעיונות גדולים כמו סיפור לא ליניארי ומבנה עלילתי שממקד כל פרק בדמות אחרת, וגם במחוות קטנות כמו כדור פורח עם סמיילי שמזכיר את הסמיילי המדמם בקומיקס, שמות ניצולי המטוס ברנרד ורוז הקרויים על שם מוכר דוכן עיתונים ואשתו המנוחה בקומיקס ועוד.

'השומרים' בגרסת לינדלוף היא מיני־סדרה מבריקה שמטפלת בנושאים נפיצים כמו גזענות כלפי שחורים ותחושת העליונות הלבנה שפושה בכל מקום, מאירה מחדש אירועים היסטוריים כמו הטבח בטולסה ומלחמת וייטנאם, ומתייחסת לקומיקס בכבוד השמור לז'אנר תרבותי עילאי. ולמרות היריעה הקצרה, היא עדיין מצליחה לרבד את חיי הדמויות המרכזיות, לספר סיפורים מורכבים ולהעביר מסרים נחרצים.

6. אנשים נורמלים (2020) | 12 פרקים | 339 דקות

תור הזהב הטלוויזיוני המפורסם, שהחל בשלהי המילניום הקודם עם 'הסופרנוס' ו'אוז', אמנם התברך בדרמות מורכבות ובגיבורים שבורים אבל מיעט להציג יצירות פואטיות על החיים עצמם, כאלו שמשאירות בך משקע רגשי שמסרב להתפרק ולהתאייד גם בלי קשר למהלכים עלילתיים דרמטיים קיצוניים. בראשית הייתה זו 'עמוק באדמה', לפני כחמש שנים הגיעה 'הנותרים' ובשנה האחרונה הצטרפה אליהן המיני־סדרה 'אנשים נורמלים', עיבוד לספרה של האירית הצעירה והמבריקה סאלי רוני.

שני הגיבורים, קונל ומריאן (פול מסקל ודייזי אדגר־ג'ונס), עומדים במרכזו של סיפור אהבה מדגדג וממגנט שמתחיל ונגמר ומתחיל לסירוגין מימי התיכון ועד סיום הקולג' ומציג את פריחתם ונבילתם של כל אחד מהם בתורו ובזמנו. בניגוד לקלישאות שנאמרו על לינה דנהאם ו'בנות', סאלי רוני היא באמת קולו של דור. ולא סתם קולו של דור – אלא קול חיובי, עדין, חכם וצודק של דור. זהו קול שנמצא כאן כדי לשנות מציאות, כדי להביט בדברים הברורים מאליהם, לכאורה, ולפרש אותם אחרת לגמרי. כי, מה לעשות, יש דברים שצריכים להשתנות מדור לדור. אחד הדברים שצריך לשנות, לשיטתה של רוני, הוא היחס למין. ואכן, כשבמקביל למשחק המיני המקדים הנער מברר עם הנערה אם היא בטוחה, אם היא בסדר, שום דבר רע לא קורה. אפילו להפך – זה מעצים את הרגע והופך אותו להרבה יותר סקסי.

5. אחים לנשק (2001) | 10 פרקים | 594 דקות

טיימינג זה הדבר החשוב ביותר בחיים. 'אחים לנשק' עלתה לשידור ב־HBO ב־9 בספטמבר 2001. יומיים לאחר מכן, בשעה 8:46 בבוקר, התנגש מטוס במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בניו יורק, נתן את האות לפתיחת המתקפה הקטלנית המשולבת של ארגון אל־קאעידה על אדמת ארה"ב והימם את העולם כולו. ברגעים כאלה אומות מתות או נולדות מחדש. האומה האמריקאית בחרה באפשרות השנייה, הקשה יותר.

בכל ההיסטוריה האמריקאית לא היה רגע מגבש יותר שהצליח להצית את הרגשות הפטריוטיים החבויים והכמוסים ביותר. אפשר רק לדמיין חבורת גברים אמריקאית שיושבת בבר מול כוסות בירה וצלחת בוטנים, בוהה במסך הקטן שמציג את הפרק השני של 'אחים לנשק' וצועקת בקריאות קצובות "יו.אס.איי, יו.אס.איי" אחרי שחייל אמריקאי מפצח את ראשו של האויב בירייה. אם 'הפסיפיק' עוד מאפשרת לחייל להתחבט ולבחון את תחושותיו מול המשימה – 'אחים לנשק' נחרצת לטובת הפטריוטיזם והסנטימנט של לעשות את העבודה, לנצח ולחזור הביתה.

שלוש שנים אחרי ההצלחה הקולנועית (הכנסות בסך 482 מיליון דולר), סטיבן ספילברג וטום הנקס החליטו לעשות פי־אלף־יותר־להציל־את־טוראי־ריאן בהשקעה של 125 מיליון דולר – הסדרה היקרה ביותר בתולדות הטלוויזיה עד שהגיעה אחותה 'הפסיפיק' (ע"ע) – וזה הצליח. 'אחים לנשק' זכתה הן באמי והן בגלובוס הזהב בקטגוריית המיני־סדרה הטובה ביותר של אותה השנה, הציבה רף גבוה לכל מי שהגיעה אחריה והחזירה במעט לאמריקאים השבורים את הגאווה הלאומית.

4. דור מזוין (2008) | 7 פרקים | 420 דקות

'הסמויה' היא סדרת הטלוויזיה הגדולה ביותר בהיסטוריה. נקודה. אין טעם להתווכח. היא הכי יפה והכי מכוערת. הכי שבורה והכי שלמה. הכי מדכאת והכי מעוררת תקווה. סוד הקסם הגדול ביותר שלה, ובעיקר של היוצר הגאון דיוויד סיימון, הוא פשטות, כנות ואמת ללא פשרה. זה המשחק. דה גיים איז דה גיים. זהו, ככה פשוט. עכשיו אפשר לארוז ולשלוח לפנתיאון, אם אפשר להניח את החבילה מחוץ לדלת זה יהיה נהדר, השארנו לשליח טיפ באפליקציה. אלו הם החיים עצמם – לא המושג החבוט, הקלישאתי והציני שסורס מטעמים פוליטיים, אלא הביטוי במשמעותו המקורית.

סיימון אחראי גם לכמה מיני־סדרות משובחות: 'דרוש גיבור', שמעניקה מבט נטורליסטי על הפוליטיקה המקומית והאפרורית של יונקרס, ניו יורק, בשלהי שנות ה־80; 'הקנוניה נגד אמריקה', עיבוד לרומן בעל אותו השם של פיליפ רות' שמציע מציאות היסטורית ספקולטיבית שבה צ'רלס לינדברג נבחר לנשיאות ארה"ב על חשבון פרנקלין רוזוולט בראשית מלחמת העולם השנייה; וכמובן 'דור מזוין', שמספקת נקודת מבט מעניינת על השבועות הראשונים של לוחמי מארינס במלחמה בעיראק.

הלך הרוח ב'דור מזוין' הוא הדבר הכי רחוק מפטריוטיזם ומלאומנות, הכי רחוק משיכרון כוח, רעל בעיניים וצימאון לדם. אין בה בדל של קדושה אלא אפר של יומיום, אין בה זמירות שבת אלא שיר של יום חולין. סיימון מאפשר פתחון פה לחייל המבולבל, זה שהפריעו לו באמצע טורניר שש־בש כדי לעלות לסיור ג'יפים, זה שלא סומך על המפקד הישיר שלו, זה שלא מרוצה מהשכפ"ץ הישן שקיבל, זה שלא בטוח שהנשק שלו יתפקד בזמן אמת, זה שמוטרד ממיעוט שעות השינה. אם תשאלו את סיימון, הוא בסך הכל מתאר יום בחיי מילואימניק. פסגת הדרמה יכולה לנבוע מהפסד במרס טורקי או מכדור בראש של חברו. כהרגלו בקודש, כהרגלו בחול, דה גיים איז דה גיים.

3. צ'רנוביל (2019) | 5 פרקים | 330 דקות

נתחיל מהסוף: 'צ'רנוביל', מיני־סדרה בת חמישה פרקים שיצרו התסריטאי קרייג מייזין והבמאי יוהאן רנק על אסון הגרעין הגדול בהיסטוריה, זכתה לשבחים מקיר לקיר, עוררה שיח אף ששודרה יותר משלושה עשורים אחרי הטרגדיה וגרפה פרסים בקלות שבה לוכדת הרוח נשורת גרעינית: עשרה פרסי אמי, תשעה פרסי באפט"א (הכי הרבה בתולדות הטקס) ושני פרסי גלובוס הזהב. בכל הטקסים הגדולים היא כמובן הוכתרה כמיני־סדרה הכי טובה של אותה השנה. עכשיו נותר להבין למה.

'צ'רנוביל' היא סדרה סופר־ריאליסטית, מדכדכת ועוכרת שלווה שמעיזה להיכנס לתוך חור שחור גדול ומאיים שמטריד את האנושות מאז הירושימה ונגסאקי ובכל פעם שעולה לכותרות שמו של רודן מפוקפק כזה או אחר שנמצא קרוב מדי לכפתור אדום כלשהו. זו סדרה שמייצרת פחד מוחשי וממשי, יש לה ריח וטעם גופרתיים, הנשורת ממש נכנסת לעיניים, לנחיריים, לפה, יורדת דרך קנה הנשימה ולופתת את האיברים הפנימיים עד כדי תחושת חנק ובחילה. ההתבוננות בפצעי הג'לי המוגלתיים, המבעבעים, המאיימים להתפוצץ בכל רגע כמו חצ'קון עצום, כמו כור גרעיני, היא, בלשון המעטה, פעולה מאתגרת שמעוררת תחושת אי־נוחות.

'צ'רנוביל' גם מהווה תזכורת לפער בין אומץ הלב והמסירות של האנשים הקטנים – כורים, מדענים ורופאים, לבין כיסוי התחת של האנשים הגדולים – מדינאים ועסקנים. זו עדות מצמררת ותמרור אזהרה עתידי להזנחה פושעת, לערלות לב, למדיניות הסתרה והכחשה, לפגיעות משניות ועקיפות אנוּשות בהיקפים שלא מובאים בחשבון אף פעם. הקורבן הוא לא רק זה שנהרג כתוצאה מההתפוצצות עצמה, אלא גם מי שעמד על גשר המוות וצפה מרחוק מבלי לדעת שבעוד שבוע, חודשיים, חמש שנים, יהפוך בעצמו לקורבן, וגם מי שנכפה עליו לתקן, לנקות או למזער נזקים בשם הנאמנות למולדת ולאנושות אך ללא אמצעי הגנה ראויים.

האפקט של 'צ'רנוביל' על הצופה עשוי להזכיר במידת־מה יצירות שעוסקות בחלל, ביקום האינסופי, בשאלות קיומיות. גם כאן וגם שם בולטות התגמדותו ואפסותו של האדם מול מפלצות הענק – יהיו אלו גלקסיות רחוקות, נגיף הקורונה, קרינה רדיואקטיבית, אסון טבע, שלטון אפל ועתיר כוח, השטן או אלוהים. כולנו נמצאים בסכנה תמידית, ואי אפשר לסמוך על אף אחד. "יש שתי אפשרויות", אמר סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק בנוגע לשאלת הקיום של חיים אחרים, "או שאנחנו לבד ביקום או שאנחנו לא. שתיהן מחרידות באותה מידה".

2. אוליב קיטרידג' (2014) | 4 פרקים | 239 דקות

'אוליב קיטרידג" היא ההוכחה הטובה והנכונה ביותר לגדולתו של הז'אנר ולפריחתו בעשור האחרון. זו מיני־סדרה קטנטנה בת ארבעה פרקים – כל אחד מהם מתאר תקופה בחייהם של אוליב קיטרידג', בני משפחתה ושכניה – שפורטים על מיתרי הרגש כמו רקוויאם. מדובר ביצירה נשית שמבוססת על רומן שכתבה הסופרת זוכת הפוליצר אליזבת סטראוט ועובדה על ידי התסריטאית ג'יין אנדרסון, הבמאית ליסה צ'ולודנקו, וכמובן המנוע ההפקתי פרנסס מקדורמנד שמככבת בתפקיד הראשי.

זו סדרה על אבדון, שכול, דיכאון, תסכול וחרטות; על מסלולי חיים ושבילי מוות; על דלתות שאמורות היו להסתובב, אך הן חורקות, חוזרות ונתקעות על צירן משום שאיש לא טרח לשמן אותן. כמה יפה הוא הסבל. כמה מפוארת היא הבינוניות. כמה טובים ורעים הם החיים שבין יום הולדתך ליום מותו של האדם הקרוב ביותר אליך. כמה נעים וכמה בלתי נסבל לחטט באסונות של אוליב, להביט בקמטיה של אישה רגילה, סתם אדם, כמוני, כמוך, לראות את החלומות מתאדים לכדי כלום ונעלמים, ולראות את הסודות מתגבשים לכדי הכל ומתבצרים. והנה אוליב, מעבירה עוד יום בעבודת כפיים בגינה, אולי משהו יפרח, אולי משהו יקמול.

אין פה עלילה דרמטית גדולה מהחיים. אוליב היא לא מאבותיה המייסדים של אמריקה, היא לא לחצה על הכפתור שהשמיד כור גרעיני, היא לא נערכת למלחמה בשטח האויב, היא לא דמות היסטורית, היא לא רצחה, לא נרצחה ולא מחפשת אחר רוצח. אוליב יש רק אחת, אבל באותה מידה היינו יכולים לעקוב אחר קורות חייהם של בעלה הנרי (ריצ'רד ג'נקינס), שכנתה הצעירה דניס (זואי קאזאן) או המאהב הפוטנציאלי ג'ק (ביל מארי). יש באוליב נוקשות, חספוס ודידקטיות, אבל גם חום, עדינות וחמלה. היא תנזוף בך או תחבק אותך – ולאחר מכן כבר לא תהיה אותו אדם; משהו בך ייסדק או יתאחה מחדש ותהפוך למשהו או למישהו אחר, בין אם אתה דמות בסדרה או צופה בה. והרי זה כל מה שסדרת טלוויזיה טובה אמורה לעשות.

1. מלאכים באמריקה (2003) | 6 פרקים | 352 דקות

'מלאכים באמריקה' היא יצירת אמנות שנונה, אינטליגנטית, אמיצה ונוגעת ללב שעוסקת בהתפשטות האיידס בארה"ב ומבוססת על שני מחזות – 'המילניום הגיע' ו'פרסטרויקה' – שכתב טוני קושנר בתחילת שנות ה־90, בהפרש של שנה וחצי זה מזה. למעשה, זו לא בדיוק מיני־סדרה אלא סרט קולנוע, כך הוא גם מוצג בפתיח, וביים אותו מייק ניקולס, מיחידי הסגולה שזכו בארבעת הפרסים החשובים: אמי, גראמי, אוסקר וטוני. הסרט שודר בשני חלקים בני כשלוש שעות ב־HBO, נאמן ליצירת התיאטרון המקורית של קושנר, אבל הופץ בהמשך גם כמיני־סדרה בת שישה פרקים.

תקציב העתק של הסדרה – 64 מיליון דולר – נובע בעיקר מאנסמבל מפואר בראשותם של מריל סטריפ ואל פאצ'ינו, שכלל גם את מרי־לואיז פרקר, ג'פרי רייט, אמה תומפסון, פטריק ווילסון, ג'סטין קירק, בן שנקמן וג'יימס קרומוול. השמות הגדולים האלה זכו בהישג נדיר – זו הסדרה הראשונה מאז קומדיית המערכונים 'שעת הקיסרים' (1957) שזכתה בכל ארבעת הפרסים בקטגוריות המשחק בטקס האמי (סטריפ, פאצ'ינו, פרקר ורייט), לפני שהקומדיה 'שיט'ס קריק' עשתה זאת אשתקד; והסדרה היחידה אי־פעם שגרפה את כל ארבעת הפרסים בקטגוריות המשחק גם באמי וגם בגלובוס הזהב.

ניקולס, שהצטיין לאורך הקריירה שלו בעיבודים של ספרים ('הבוגר', 'מלכוד 22') ובעיקר של מחזות ('מי מפחד מווירג'יניה וולף?', 'כלוב הציפורים') ליצירות קולנועיות, ביצע ב'מלאכים באמריקה' התאמות חכמות ויפהפיות במעבר בין הבמה למסך. אבל התסריט של קושנר, שכתב את שני המחזות, הוא שמעניק ליצירה הזו את החיים – ואת המוות – הראויים לה. קושנר מלהטט בין מעט מציאות להמון פנטזיה, בין הזיות לחלומות, בין אמיתות מודחקות לשקרים גמורים, בין גילוי והסתרה, בין היאחזות בילדותיות לכניעה לבגרות. בעזרת מונולוגים ארוכים ומפותלים ופאנצ'ים קצרים וחדים, קושנר חובט באמריקה, ביהודים, בהומואים וברפובליקנים, אבל גם זוכר מדי פעם ללטף אותם. הוא מעצב מחדש את הגיבורים שלו, כל אחד מהם לובש כמה דמויות, חותר תחת הממסד השמרני, אבל גם קובר את עקרונות האהבה. כל אחד מהם מפלרטט עם החיים בדיוק כפי שהוא מפלרטט עם המוות. והם פוחדים באותה מידה משניהם – החיים כמו המוות – אך לא מאפשרים לזה או לזה לשלוט בהם.

'מלאכים באמריקה' היא סדרה שעוסקת בשינויים קוסמטיים ומהותיים כמעט באותו אופן, נוגעת בדימויים עמוקים ושטחיים באותה דרגת חשיבות. היא מלאה במורכבויות פסיכולוגיות דרמטיות, אך גם מאפשרת לעצמה להיות הכי מרימה, משוחררת וקאמפית. אפשר לקרוא אותה בשלל צבעי הקשת ואפשר לקרוא אותה בצבעים מונוכרומטיים. היא מלאכית ושמימית אבל גם קבורה שש רגל בתוך האדמה. היופי והכיעור שלה מתערבבים זה בזה כמו כפות ידיים פעלתניות של ילדים, כמו כפות ידיים רועדות של זקנים, בדיוק כמו שקורה בחיים, בדיוק כמו שקורה במוות.

–

• כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום | מאת פיני אסקל
• בין קשר דם לשלטון החוק | על מר מ"הסודות של איסטאון" | מאת גדי להב
• על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב"צ'רנוביל" // מאת גדי להב