fbpx

כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום | מאת פיני אסקל

0

מ'בית הקלפים' ו'משחקי הכס' ועד 'איך פגשתי את אמא' ו'נמלטים': הסדרות שהתחילו בפסגות של הבטחה, ונגמרו בתהומות של בוז

 לא משנה מה קרה בהתחלה או באמצע – בסוף כולם זוכרים את הסוף. כשמגיעים לשם, אל הסרט שצריך לקרוע, אל האוצר שצריך למצוא, אל השער שצריך להבקיע, אל איחוד מרגש או מפלה כואבת, כבר כמעט אף פעם לא באמת חשוב איך זה בדיוק קרה.

האתגר הכי גדול זה לדעת לגמור את זה יפה. וכאן צריך לומר את האמת: סופים מעולם לא התהדרו בנוצות של יופי. בחיים האמיתיים, אירועים שעוסקים בסוף – כמו, למשל, מוות, פרידה, וכמובן פרצוף של אורגזמה – הם לא המקומות שמצופה מהם לגלות אסתטיקה במלוא הדרה.

גם באמנות, מתברר, כשזה נוגע לסופים, אף אחד לא מושלם. תמיד יש פגם. קפל, קמט, כתם, שריטה, משהו. לכל אורך ההיסטוריה של הטלוויזיה יכולות להתפאר רק 50 סדרות בפינאלה שזכה לציון 90 ומעלה (לפי הדירוג של אתר imdb). ארבע יחידות סגולה הגיעו מרחק נקודה קטנה משלמוּת: סדרות הדרמה 'שובר שורות', 'מר רובוט' ו'עמוק באדמה' והמיני־סדרה 'צ'רנוביל'. וזהו. זה המקסימום האפשרי: 99. בכל תולדות הטלוויזיה המתועדת באתר המידע והדירוג הענק, אין ולו פרק סיום אחד שלם שיכול להתפאר בציון העגול הנכסף.

כל סדרה שהגיעה לפנתיאון עשתה זאת בעזרת סיפור מקורי, תסריט מבריק, קאסט מצוין, בימוי אינטליגנטי, טוויסטים מחוכמים – וגם בזכות פרק סיום יוצא מן הכלל. הסופים של 'האמריקאים' ו'מר רובוט' היו מטלטלים; הסופים של 'הנותרים' ו'עמוק באדמה' היו פיוטיים; הסופים של 'שובר שורות' ו'מד מן' זיכו את הפרוטגוניסט בגאולה; הסוף המתכתי והאפרורי של 'הסמויה' היה שילוב של קצת מזה וקצת מזה והרבה מכולם; אפילו המסך השחור והמאיים שהעז לגדוע בגסות את חיי 'הסופרנוס' ושנחשב שנוי במחלוקת, התקבל בסופו של דבר בהשלמה על ידי המעריצים והמבקרים כאחד.

אבל לצד כל סדרות המופת מוטלות גופותיהן של סדרות מפוארות שהשכילו להגיע רק כמעט עד הסוף. הן התחילו במפץ גדול, הפכו לחביבות המבקרים, נכנסו ללב ההמונים, זכו לציטוטים ואזכורים תרבותיים, עשו קולות של פריצת דרך, ואז, ברגע האמת, שנייה לפני שהחתימו דרכון בארץ המובטחת – משהו הפסיק לעבוד והכל קרס. לפעמים זה קרה ממש בפרק הסיום, לפעמים הייתה זו עונה שלמה שירדה לטמיון ולפעמים הכתובת רוססה על הקיר כמה שנים קודם לכן. ובכן, הנה הסדרות הגדולות שנגעו בפסגה אך לא הצליחו להתמודד עם לחץ האוויר הנמוך.

* * * זהירות ספוילרים * * *

לוסט אין ספייסי | בית הקלפים

הן בהולדתה והן בקבורתה ידעה 'בית הקלפים' לְסַמל תקופה. מי שהבקיעה דרכה לעולם כמבשרת ימי הסטרימינג, כמגה הפקה ראשונית שלא מתביישת מהמונח בינג', היא גם זו שנעלמה ממנו בתור הקורבן הטלוויזיוני המשמעותי ביותר של עידן 'מי טו'.

בראשית הייתה 'בית הקלפים' פרויקט דגל שאפתני של נטפליקס: עיבוד למיני־סדרה בריטית משובחת ומוכחת (BBC), ליהוק כוכבי קולנוע מן השורה הראשונה, כמו קווין ספייסי ורובין רייט, תקציב ענק של כ־120 מיליון דולר לשתי העונות הראשונות; והנחת השרביט בידי במאי הקולנוע הסופר־מוערך דיוויד פינצ'ר.

העונות הראשונות היו מסחררות. בעיקר בזכות דמות של אנטי־גיבור מושלם, ששבר את הקיר הרביעי ואת כל חוקי המוסר, כשהוא רומס כל מה שנקרה בדרכו לנשיאות ארה"ב. פרנסיס אנדרווד, בגילומו של ספייסי, נעזר בדמויות משניות מרתקות, החל באשתו – פוליטיקאית בשאיפה כשלעצמה – המניפולטיבית והכריזמטית, דרך עיתונאית צעירה ערכית ונחושה, עבור בסגל מקצועי שלא רואה בעיניים, וכלה ביריבים פוליטיים מרים.

אבל ספייסי/אנדרווד בלט במיוחד, כאילו נהג לרחף כמה עשרות סנטימטרים מעל פני הקרקע, משקיף בהתנשאות מעל כולם. ואז, במקביל להתכתבות של הסדרה עם המציאות הטראמפיסטית, דווקא אז, החלו לצוץ החשדות כלפי ספייסי בגין תקיפות מיניות, מה שהוביל לפיטוריו המיידיים.

אמנם העונה השישית והאחרונה – שצולמה בלי הכוכב המרכזי – לא הייתה גרועה יותר מקודמתה. היוצרים אף ניסו להעצים את דמותה של קלייר אנדרווד (רייט), אולי כפיצוי על מעשיו של ספייסי; אבל הבוז מצד הצופים הדהד מכל עבר והתבטא מיד בקריסה בגזרת הרייטינג (ירידה של 21% בהשוואה לעונה הקודמת, החמישית) ובפידבק שלילי במיוחד.

'בית הקלפים' היא מקרה נדיר שבו המפלה אינה תולדה של תקלה אמנותית או הפקתית, אלא פועל יוצא של מחאה חברתית ולחץ ציבורי. אם כי לא בטוח שבמציאות חלופית, שבה ספייסי לא היה מסתבך, הסדרה הייתה נשארת מופתית עד הסוף. סימני עייפות מצד היוצרים, ותחילת רטינות מצד הצופים, החלו עוד לפני כן.

דורין נתנה שלושה דרקונים | משחקי הכס

'משחקי הכס' הפכה לתופעה כבר בעונתה הראשונה, החל מהפתיחה המטלטלת שבה ילד נופל כמעט אל מותו רק בגלל שהציץ בטעות לגילוי עריות של אח ואחות; ועד סיומה, עת נערף ראשו של נד סטארק. הם העזו לקחו את הדמות האהובה ביותר, שגולמה בידי השחקן היחיד שהיה מוכר ברמה עולמית עוד לפני עליית הסדרה, ופשוט לחסל אותה.

הכללים הטלוויזיוניים נכתבו כאן מחדש: לאיש אין חסינות, כל אחד יכול למות. אך לאמיתו של דבר, מה שגרם לה לפרוץ את גבולות המסך באופן מיוחד אירע בפרק התשיעי של העונה השלישית. המעריצים הוותיקים שקראו את סדרת הספרים של ג'ורג' ר"ר מרטין שעליה הונחו יסודות הסדרה (להלן: "קוראים"), ידעו איך עומד להסתיים הפרק 'גשמי קאסטמיר' והחליטו לתעד את תגובות המעריצים החדשים שהגיעו לעיבוד הטלוויזיוני ללא ידע מוקדם (להלן: "צופים"). הסרטונים הביתיים, שהתמקדו במבט המזועזע על פניהם של ה"צופים" כשחזו בבני סטארק נטבחים בזה אחר זה ב'חתונה האדומה', הפכו מיד לאירוע ויראלי שהמחיש את החלוקה התרבותית בין ה"קוראים" ל"צופים" והקנה ל'משחקי הכס' מעמד תרבותי עליון וייחודי.

בעוד ה"קוראים" (העילאיים והמתנשאים) הבינו מהר מאוד שיש פער בין חמש העונות הראשונות, שהתבססו על יצירתו של מרטין, לבין העונות העוקבות, שנוצרו כמעט מאפס במוחם של התסריטאים (בליווי ופיקוח של מרטין), ל"צופים" (הבינוניים והסבירים) לקח קצת יותר זמן. אבל בסוף גם הם הפנימו.

בעונות השישית והשביעית התעוררו מדי פעם גם אלו וגם אלו והעלו טרוניות לגבי קיצורי זמנים, מרחקים ותהליכים שפגעו באמינות, בלוגיקה ובמאפייני הסדרה כפי שנבראו עוד בסדרת ספרי 'שיר של אש ושל קרח'.

"מוטב להישרף בבת אחת מאשר להתפייד לאיטך", כתב ניל יאנג ב־1979. קורט קוביין לקח את המשפט הזה למכתב ההתאבדות הפרטי שלו ב־1994. דאינריז טרגריאן/"חאליסי", לקחה את המשפט הזה וקעקעה אותו הגב של בנה הדרקון רגע לפני שהם הבעירו את מעלה המלך. המנטליות הזאת של "מוטב להישרף בבת אחת", היא זו ששברה סופית את המעריצים האדוקים.

דיוויד בניוף וד"ב ווייס, יוצרי הסדרה, היו מושקעים רגשית בפרויקטים העתידיים שלהם והפנו את רוב תשומת הלב לקרבות גרנדיוזיים על חשבון התוכן. כתוצאה מכך, דמויות דומיננטיות סבלו בישורת האחרונה מטיפול מרושל: הגאון הפוליטי טיריון לאניסטר ביצע לפתע טעויות של טירון; דאינריז טרגריאן הפכה ממשחררת עבדים לרוצחת המונים; ומלך הלילה הבלתי מנוצח מת באגביות מרגיזה.

בהיעדר תוכן ומהות היה קל לזהות את הקצוות הפרומים: בקבוק מים וכוס קפה שחדרו לפריים, צילומים כהים שהקשו על זיהוי הדמויות בקרבות, פתרונות עלילתיים שנדמה כי נכתבו על ידי דמותו הפגועה מוחית של הודור; והכי גרוע – בחירת היושב על כס הברזל, בהחלטה שהתקבלה פה אחד על ידי חבורה של אנשים שלא היו מסוגלים להחליט עד אותו הרגע אם להדליק או לא להדליק מזגן בקיץ של ווינטרפל.

הרשלנות הזאת דרבנה את פלח המעריצים הממורמר ביותר לסגור חשבון עם יוצרי הסדרה באמצעות פיגוע גוגלי: כשמקלידים כיום בשורת החיפוש את המילים "Bad Writers", עולות בראש ובראשונה התמונות של ווייס ובניוף.

שנה אחרי סיום הסדרה ניסו במגזין התרבות 'וולצ'ר' לחזור לפינאלה במבט מפויס ומפוכח, כדי לשאול שאלה שנראתה כמו תחילתה של הודאה בטעות, מעין הכאה על חטא, סוג של הכרה בעובדה שפסק הדין היה פזיז מדי: "שנה אחרי פרק הסיום, אם היינו מסתכלים עליו שוב בעיניים רעננות, אחרי 12 חודשים של חוכמה לאחר מעשה, האם עדיין פרק הסיום של 'משחקי הכס' באמת כל כך גרוע?".

ההסבר היה מפותל, מפורט, מכיל וסלחני. אבל בשורה התחתונה הופיעה תשובה בת מילה אחת: "כן".

האי־היגיון | אבודים

כשמדברים על שיברון לב טלוויזיוני, הדוגמה הראשונה שקופצת אצל רבים לראש היא 'אבודים'. בדומה לסדרות כמו 'אוז' ו'הסופרנוס', גם כאן מדובר בסדרה ששינתה את פני הדרמה הטלוויזיונית, או לפחות העניקה לה ממד משמעותי נוסף.

כמו לסדרות גדולות אחרות בתור הזהב של הטלוויזיה בתחילת המילניום הנוכחי, גם ל'אבודים' היה תקציב ענק; ועל פי רבים, היא הייתה זו שהגדירה לראשונה – באמת – את המונח "קולנוע שמשודר בטעות במסך קטן". גם היא שברה שיאי רייטינג, וגם בה היו כל המרכיבים של סדרה גדולה – עלילת מתח עוצרת נשימה, מטען רגשי כבד ודמויות בעלות עומק שקשה לא לאהוב אותן (וגם כאלה שקשה לא לשנוא מעומק הלב, או לפחד מהן עד הקרביים).

והיה בה משהו נוסף: הייתה זו הפעם הראשונה שבה שיחת פינת הקפה המסורתית במשרד גלשה אל האינטרנט, לקחה אותו כבן ערובה, השתלטה על השיח והביאה את ההערצה למקום שבו באמת לא היו גבולות. הצופים החלו לשרוץ ב'לוסטפדיה', יקום אינטרנטי שלם שדיבר בשפה של 'אבודים' והצליח למגנט אליו עוד ועוד מעריצים אובססיביים שניסו לדוג רמזים והתעמקו בכל מילה, מספר, סמל ודמות החל מאות הפתיחה הייחודי ועד הקליף־האנגר שחתם כל פרק.

אבודים

'אבודים'

לאורך הסדרה היו עליות וירידות, פרקים טובים וגרועים, דמויות משנה עגולות וחדגוניות, עלילות מרתקות לצד כשלים לוגיים, אבל לכל אורך הדרך היה ברור דבר אחד: בסוף נגיע לסוף, ואז נגלה מה פשר רצף המספרים, מאיפה הגיע פסל כף הרגל בעלת ארבע האצבעות, מי זה או מה זה ג'ון לוק, איך הגיעו לאי דובי קוטב ולמה הארלי לא מצליח לרדת במשקל. לכל שאלה אמורה להיות תשובה – זה הדיל שאמור להירקם בין סדרת מתח למעריץ, כי אחרת, למה שמישהו יטרח להעביר את עצמו תחת מסכת הייסורים הנוראה הזאת?

אבל ככל שנפתח ענף של שאלה נוספת בעלילת הסדרה, הוא רק הצמיח ממנו במקום תשובות – שתי שאלות נוספות. הבלבול והתהיות עלו בקצב אקספוננציאלי. וככל שהתקרב הסוף, היה ברור כי לא יהיו תשובות לכל השאלות, גם לא לרובן, אולי אפילו לא למקצתן.

וכשהסוף הגיע, התברר שמישהו הוליך את הצופים שולל. יוצרי הסדרה שמעו את הביקורת והודו כי הלכו קצת לאיבוד סביב עצמם ולא תמיד הצליחו להבין את מה שהם עצמם התכוונו לכתוב, אך בד בבד טענו בעקשנות שאי אפשר לרצות את כולם.

התגובה האטומה הדליקה עוד יותר את הצופים ורק חיזקה את טענתם. היוצרים היו מנותקים, עד כדי כך שלא הבינו כי הבעיה האמיתית אינה קשורה לבחירה האמנותית לסיים את הסדרה באווירה דתית־פילוסופית ולהכניס את כל המשתתפים למפגש מחזור בכנסייה בנקודת האיסוף לגן עדן או לגיהינום. הסוף הזה מזכיר במידת־מה את הסיום של 'מר רובוט' – ושם, כאמור, יש קונצנזוס חיובי.

כדי להדגיש את גודל האכזבה מ'אבודים', אפשר להביא שתי דוגמאות של סדרות מופת – 'הסופרנוס' ו'הנותרים'. במקרה של 'הסופרנוס', למשל, אפשר לסלוח על הסוף הלא פתור, משום שהחיים של טוני מעולם לא שימשו כתב חידה אלא היוו ריאליזם צרוף, מה שהופך את השאלה אם טוני חי או מת לבלתי רלוונטית, או לכל הפחות ללא חשובה. במקרה של 'הנותרים', למשל, מתח הוא לא בהכרח הסיפור המרכזי. ברגע שמתמסרים לסדרה, פחות דחוף לדעת לאן נעלמו בבת אחת 2% מאוכלוסיית העולם, או אם נורה דרסט ראתה את קרובי משפחתה בצד השני; הדבר המשמעותי בה הוא הדרמה האנושית של מי שנותר להתמודד עם האובדן.

'אבודים', לעומתן, התיימרה כבר ביומה הראשון להיות קודם כל סדרת מסתורין. זה מה שנכתב בתעודת הזהות שלה תחת סעיף הלאום, זו הייתה השליחות שלה בעולם, כך ההורים שלה חינכו וגידלו אותה, אבל היא פשוט התנערה מחובותיה, התכחשה למהותה וניסתה להיות משהו אחר. 'אבודים' היא הסדרה היחידה שנאסר עליה להשאיר כל כך הרבה חורים בעלילה וכל כך הרבה שאלות ללא תשובות – ולמרות זאת היא בגדה בצופים שליוו אותה שנים.

באופן מפתיע, הכעס שהופנה כלפי הסדרה מצד הצופים לא מתבטא בציון שקיבל פרק הסיום וגם לא בציון הממוצע של פרקי העונה האחרונה. בניגוד למסתורין שנותר בפרטים רבים בסדרה עצמה, כאן התשובה לא מסתורית כלל: הזעם מעולם לא עסק באיכותו של פרק כזה או אחר אלא במשבר האמון שנוצר בתוך מערכת היחסים העדינה בין מספר לצופה. יוצרי הסדרה ניסו למתוח את גבולות הסקרנות, אבל שכחו לתת תשובות ודילגו על המחויבות הבסיסית בין יצרן לצרכן בעולם הסיפורי. ואילו הצופים התמכרו לסדרה, חיכו לה מדי שבוע, למדו אותה על בוריה, אך לבסוף נותרו עם חצי תאוותם בידם בתחושת אכזבה עמוקה שלא ניתן לבטא במספרים.

לרצוח את הפינאלה | דקסטר

כדי להבין עד כמה העונה האחרונה של 'דקסטר' אכזבה את המעריצים, צריך להתבונן בטבלת הרייטינג. ב'משחקי הכס', לשם ההשוואה, ששת פרקי עונת הסיום השתלטו על טבלת הרייטינג והתברגו כולם בין שמונת הפרקים הנצפים ביותר של הסדרה (לצד שני פרקים מהעונה השביעית). ב'דקסטר', לעומת זאת, הצופים אפילו לא הטריחו עצמם לראות איך יתעללו התסריטאים בגיבור שהיה אהוב עליהם עד לא מזמן; דמות שנחשבה לאחד האנטי־גיבורים הטלוויזיוניים הכי מעניינים של אותו עשור. הרייטינג הממוצע לפרק בעונה האחרונה היה הנמוך ביותר בתולדות הסדרה (14% פחות מהממוצע הכללי לפרק בשאר העונות).

דקסטר

ההידרדרות החלה בעונות 5–6, קצת אחרי מחצית הדרך. התסריטאים החלו לעשות שימוש יתר בהישענות על הקוד המוסרי שקיבל דקסטר מאביו, במעמד הר סיני הפרטי של שניהם – כאילו מדובר בקסם שאמור להעלים כל מעשה שלילי. בו בזמן הם מנעו מהצופים לקשור בעצמם בין סיבה לתוצאה, כאילו לא עברנו מזמן לעידן של דרמה טלוויזיונית בעלת סאבטקסט. דמויות מורכבות הפכו שטוחות, אתנחתות קומיות מעודנות התרבו והוקצנו לממדים גרוטסקיים, קווי עלילה נעשו מופרכים ולא מוסברים.

לרגע אחד קטן בשלהי העונה השביעית עוד היה ניצוץ של תקווה. היוצרים הצליחו להוציא מעצמם סיום עונה ראוי לקראת הכניסה לעונת הסיום. מלאי עזוז הם ניגשו לכתוב את העונה השמינית במטרה אחת – להרוג את דקסטר. אלא שמהר מאוד הוטל עליהם וטו מצד קברניטי רשת שואוטיים. "הם לא נתנו לנו להרוג אותו", התלונן המפיק ג'ון גולדווין בריאיון ל'וולצ'ר'. "כשהצגנו בפניהם את המהלך העונתי של עונת הסיום, הם הבהירו לנו: הוא הולך לחיות".

דקסטר לא זכה לסוף כמו מוות או ענישה משמעותית אחרת שיהלום דמות מורכבת כפי שהיה בתחילת הדרך, אלא סיים את תפקידו אי שם באורגון כחוטב עצים עבדקן. פרק הסיום של 'דקסטר' נבחר על ידי 'הטלגרף' הבריטי לגרוע ביותר בתולדות הדרמה הטלוויזיונית ובחלוף השנים הפכה הסדרה שם קוד לסיום מחפיר. כאשר 'בית הקלפים' נגמרה במפח נפש, נכתב באחת הביקורות על הפרק האחרון: "זה הסוף הכי גרוע מאז שדקסטר הפך להיות חוטב עצים".

שבוע בדיוק אחרי הסוף המביך של 'דקסטר', שודר הפרק האחרון של 'שובר שורות'. וולטר ווייט שילם בחייו והוכיח לדקסטר מורגן ולעולם כולו איך אפשר לגמור את זה יפה.

פגישה? חצי פגישה | איך פגשתי את אמא

סופים בקומדיה הם ברוב המקרים לא פחות מורכבים, מתעתעים ומעוררי אמוציות מסופים של סדרות דרמטיות. 'סיינפלד' חטפה בראש לעייפה אחרי שידור פרק הסיום, כשנטען כלפיה כי העונש שספגו גיבוריה – להישפט על מעשיהם הרעים לאורך העונות ולהיכנס לכלא – היה אכזרי ולא מידתי. גם המבקרים וגם הצופים הביעו אכזבה, אבל מענג לשמוע את לארי דיוויד ב'תרגיע' מגן בחירוף נפש על הפינאלה. במבחן הזמן, הפרק דווקא נחשב כסוף הולם שאפשר לזכור ממנו בעיקר את סגירת המעגל בשיחה בין ג'רי וג'ורג' על חשיבותו של הכפתור השני בחולצה. היום זה נראה פשוט ומובן מאליו, אבל אז זו הייתה הברקה. ודאי ברטרוספקטיבה חומלת.

סיינפלד

סיינפלד

באותה נשימה אפשר להזכיר את ההברקה בפרק הסיום של 'חברים' שבו החבורה יוצאת מהדירה בפעם האחרונה כדי לשתות קפה וצ'נדלר שואל: "איפה?". לפעמים רק צריך פאנץ' פשוט, שמגלם במילה אחת את כל הטוב והמהות שהסדרה העניקה לאורך עונות רבות.

חברים

חברים

שתי הקומדיות הפופולריות בכל הזמנים זכורות לטובה גם בגלל הפרק האחרון, שסימל בעיני הצופים את כל מה שהן היו ונחקק בעזרת סגירה מהודקת של כל הקצוות ומשפטי מפתח נצחיים. אבל יש סדרות שמעדו בדיוק ברגע הלא נכון – בפרק האחרון – ומיד הוצמדה להן כוכבית: "כן, נכון, זו סדרה מעולה", יסכימו כולם ולעולם לא ישכחו את הסוף המבאס.

הדוגמה המובהקת היא הסיטקום 'איך פגשתי את אמא'. במובן מסוים היא הוליכה אותנו שולל כמו 'אבודים'. עברנו כברת דרך ארוכה, רק כדי לקבל בסוף אמא שמתה מסרטן ובת זוג חליפית – מי שבעצם הייתה שם כל הזמן, על תקן חשודה מיידית נכונה יותר, סבירה יותר וגם בנאלית (הרבה) יותר. האמת, במחשבה שנייה, זה הרבה יותר גרוע מ'אבודים'. הרי ל'אבודים' לא קוראים 'איך פגשתי את מפלצת העשן השחור', נכון?

איך פגשתי את אמא

איך פגשתי את אמא

'איך פגשתי את אמא' זו השאלה הראשונה – הכותר של הסדרה, למען השם – שאיתה יצאו היוצרים, השחקנים, המנהלים והצופים. כל תשע העונות ו־208 הפרקים היו אמורים להוביל את הצופים לתשובה אחת שנמצאת בכיוון אחד. אמרו שנוסעים לחרמון, הצ'ימידן נארז בתל אביב, המכונית תודלקה ליד בית ינאי, המימיות מולאו במים בצומת צמח, המורל נרכש במג'דל שמס, בסוף הנהג מסתובב אחורה ואומר: "ברוכים הבאים לאילת". מה?!

בניגוד לרוב הסדרות שפישלו ברגע האמת, כאן הכתובת לא הייתה על הקיר. הסדרה שמרה על רייטינג יציב של 8–9 מיליוני צופים בממוצע לפרק לכל אורך הסדרה, ואפילו זינקה בעונה האחרונה לכ־10.5 מיליוני צופים בממוצע לפרק. כולם רצו לראות איך זה נגמר. כולם רצו לדעת מי זו האמא. כולם רצו לדעת איך הוא פגש את אמא. היה להם וואן ג'וב, תפקיד אחד (אחד!) – והם הצליחו לפשל.

עוד כמה סיטקומים שראוי לציין:
'שני גברים וחצי', 'המשרד', 'קומיוניטי'

סיטקומים הם לא עניין אופנתי. מדובר בז'אנר טלוויזיוני בעל כישורי הישרדות משובחים שממוקם לא רחוק מהמדפים של סדרות פרוצדורליות בסגנון 'חוק וסדר' או אופרות סבון על הספקטרום בין 'דאלאס' ל'אנטומיה של גריי'.

רוב הסיטקומים הפופולריים עדיין עובדים על הנוסחה המנצחת: נמתחים על פני כעשור או יותר, 20 ומשהו פרקים בעונה, 20 וקצת דקות לפרק. בדרך כלל זה עובד. יש פרקים טובים יותר, יש פרקים טובים פחות, לפעמים יש אפילו פרקים בלתי נשכחים, אבל הרייטינג יציב ואין נפילות עלילתיות גדולות מדי. הסיבה היא שאין טעם לקחת סיכונים. יש נוסחה והיא תמיד עבדה ותמיד תעבוד. הבעיה מתחילה כשמתווספים לנוסחה הזו כל מיני משתנים משונים.

כשנמאס לבוסים ב־CBS מההתנהגות של צ'רלי שין, שכללה סמים, אלכוהול והתבטאויות על רקע גזעני, הם פיטרו אותו אחרי שמונה עונות שבהן כיכב ב'שני גברים וחצי'. הפתרון: להביא במקומו את אשטון קוצ'ר. בין אם מדובר בעבודה טובה של מחלקת הפרומו, בניהול משבר מבריק של מחלקת יחסי הציבור, או סתם בבאזז טבעי, לפרק פתיחת העונה התשיעית התייצבו 28 מיליון סקרנים, נתון שמציב אותו כפרק המתוסרט הכי נצפה בעשור הקודם.

מאז עברו כמעט עשר שנים, ואף פרק של אף סדרה לא התקרב אליו בגזרת הרייטינג. אבל כאן זה נגמר. הקהל הגיע, טעם, עיווה פרצופו מול מלצרי המסך וביקש להחזיר את המנה. ארבע העונות האחרונות היו מסע הלוויה איטי ועצוב עד לירידתו מהאוויר של הסיטקום, על רקע ביקורות שליליות, רייטינג נמוך ומעריצים מבואסים למכביר.

׳שני גברים וחצי׳

׳שני גברים וחצי׳

בשונה ממקרה שין, בעונה השביעית של 'המשרד' (הגרסה האמריקאית) עזב כוכב הסדרה סטיב קארל בשקט מופתי וללא דרמה. כבר באותה עונה רשמה הסדרה ירידה בנתוני הרייטינג וברמת הכתיבה, אבל ב־NBC החליטו לנסות למשוך עוד קצת. אולי הם נזכרו בימיה היפים ביותר, שבאו אחרי כישלון העונה הראשונה, כש'המשרד' הצליחה לשנות את עורה והשתפרה פלאים, גרפה אמי בעונתה השנייה, השיגה רייטינג גבוה והוכתרה על ידי המבקרים והמעריצים האדוקים המתרבים בהדרגה, כהברקה.

גם בשתי העונות של פוסט עידן קארל היו מדי פעם ברקים ורעמים, אבל לא כאלה שהצליחו למלא את החלל שהותירה דמותו של הבוס מייקל סקוט. כדי להשאיר את צופי 'המשרד' בכל זאת עם תחושה טובה בנוגע לפרידה הוחזר התסריטאי גרג דניאלס, שעזב בעונה החמישית כדי ליצור את 'מחלקת גנים ונוף', והוא הצליח להוציא תחת עטו פרק סיום כמעט מושלם שהחזיר למסך בפעם האחרונה את קארל/מייקל והשכיח את הדעיכה בישורת האחרונה.

׳המשרד׳

׳המשרד׳

"צחקתי בפרק הסיום ובכיתי בפרק הסיום", כתבה אמילי נוסבאום ב'ניו יורקר' על הפינאלה של 'המשרד', והוסיפה: "זה בדיוק מה שתרצו לקבל בפרק סיום: לסגור מעגל ולהתרגש".

'קומיוניטי', עוד קומדיה מצוינת של NBC, היא ככל הנראה הדוגמה הטובה ביותר לסדרה שסבלה לכל אורכה מחוסר יציבות. הכתיבה בה התאפיינה בעליות חדות וירידות תלולות בעקבות פיטורי צוות הכותבים בראשות יוצר הסדרה דן הרמון בעונה השלישית – והחזרתו של אותו הצוות בעונה החמישית.

הקאמבק הצליח להעיר את הסדרה מחדש, אבל הטלטלה הבריחה צופים רבים. במקביל, הקאסט המפואר שנהנה מדינמיקה נדירה – למרות לא מעט סכסוכים מאחורי הקלעים – לא שרד עד סיום הסדרה. הכוכבים שהבריקו על המסך לא עמדו בפיתויים לרעות בשדות זרים, והמחליפים שלהם מעולם לא הצליחו לשחזר את הקסם המקורי.

ועוד כמה נפילות שכדאי להזכיר

האישה הטובה

וויל גארדנר מת בעונה החמישית – ועל הדרך ניפץ את חלומה של אלישיה פלוריק למצוא את המפתח שישחרר אותה מהאזיקים הנצחיים שנכבלה בהם כבר בשלב שם הסדרה כאשת איש (Wife, כשורש דמותה המאופיין מלכתחילה בשם הסדרה), בדרך להיות אישה נאהבת, נערצת ולפחות שוות־כוחות לגבר שלה.

בערך מאותו הרגע הידרדרה הסדרה, התמלאה בעלילות מקושקשות ולקחה את אלישיה למחוזות לא אופייניים: רומן סתמי, סכינים בגב, שקרים ויותר מדי יין. כשצצו שמועות על קרבות אגו מאחורי הקלעים זה קרה בשלב שבו התקשו הצופים להחליט את מי הם פחות מחבבים – את אלישיה פלוריק או את ג'וליאנה מרגוליס.

׳האישה הטובה׳

׳האישה הטובה׳

הנחמה הגדולה הופיעה כשהודיעו על עליית הספין־אוף 'הטובות לקרב', שהצליח בעיני מבקרים וצופים רבים להתעלות על המקור (אם לא ברמת העונג הסמי־גילטי־פלז'רי, ודאי ברמת התחכום והאמירה הפוליטית), הפנה את אור הזרקורים לעבר הדמות המעניינת ביותר בסדרת המקור (דיאן לוקהארט) והעלים לחלוטין את דמותה המושמצת של אלישיה.

העשב של השכן

ההבטחה הייתה אדירה: הגיבורה שלנו תהיה אנטי־גיבורה. כלומר, תבינו כמה זה מטורף: בדיוק כמו דון דרייפר, וולטר ווייט, טוני סופרנו, נאקי תומפסון, דקסטר מורגן, רק אישה. אתם קולטים מה אנחנו אומרים לכם? זה כאילו לקחנו את הדמות הכי טובה של 'עקרות בית נואשות' והפכנו אותה לסופר־ריאליסטית.

׳העשב של השכן׳

׳העשב של השכן׳

והם צדקו. למשך כמה עונות זה היה מעולה. אבל אז קרה הדבר הזה שלפעמים פשוט קורה: ברגע שהפרמיס המרכזי גווע לאיטו – בטבעיות, כמו חלב שפג תוקפו, כמו רץ מרתון בקילומטר ה־42, כמו זקנים – אבקת הקסמים התאדתה. ננסי בוטווין הפכה מעקרת בית אלמנה שמוכרת סמים כדי לעבור עוד יום לסתם פורעת חוק ואמא מזעזעת. אף אחד לא אשם בזה חוץ מהחיים עצמם.

נמלטים

העונה הראשונה הייתה מסעירה. אח צעיר וגאון ונורמטיבי מצליח להערים על רשויות החוק ונכנס לכלא שבו נמצא אחיו הגדול והמופרע והחף מפשע. כדי להוציא את עצמו ואת אחיו, הוא מקעקע על גופו את מפת הכלא ומתכנן מראש את כל שלבי הבריחה, כולל התיידדות עם אסירים נוספים, מערכת יחסים עם רופאת הכלא ושימוש בטכנולוגיית האוריגמי. זה סיפור מוגזם, מופרך ולא אמין, אבל גם מסקרן ומקורי.

׳נמלטים׳

׳נמלטים׳

כשהבריחה מהכלא הושלמה התברר כי נגמר כל מה שהיה מקורי ולמעשה הסדרה החלה להתנהל כמו עוד סדרת אקשן בינונית וחסרת רעיונות. מכאן ואילך נאלצה הסדרה לשים את כובד המשקל על דמות אפרורית ונטולת כריזמה שמגולמת על ידי שחקן שמסוגל להעלות על פניו פחות הבעות מדניאל קרייג. מן הסתם, זה לא היה מספיק.

דם אמיתי

ל'דם אמיתי' היה את כל מה שצריך בשביל להצליח: יוצר מבריק (אלן בול, 'עמוק באדמה'), דרמה סקסית פנטסטית (גברים, נשים, ערפדים וזאבים) ויסודות מציאותיים (דת, אלימות וקפיטליזם). הרמה לא תמיד הייתה אחידה, היו זגזוגים, אבל כל עוד העקרונות הבסיסיים נשמרו זה עבד מצוין, גם כשקווי העלילה הפסיקו להיאחז בקורטוב של מציאות.

העונה האחרונה הייתה גרועה במיוחד. אולי היה אפשר לסלוח לה אלמלא סיום בוטה שהיווה בגידה בעיקרון היחיד שהנחה את הסדרה לכל אורכה: לא משנה מה יקרה, בסוף סוקי אוהבת את ביל וביל אוהב את סוקי, זה אצלם בדם, וזה אמיתי, וביחד זה – שלוש, ארבע ו – דם אמיתי, יפה. בפועל, ביל מת וסוקי התנחמה בזרועותיו של מישהו אחר.

׳דם אמיתי׳

׳דם אמיתי׳

בעולם מתוקן זה אמור לעבור חלק, כי אנשים צעירים אמורים לקום מאבלם ולהמשיך הלאה. אבל בסדרת טלוויזיה פנטסטית שיש לה עיקרון מוביל אחד – זו שערורייה. הסדרה בעצם באה ואמרה: חברים, אנחנו יודעים שזה היה אמור להיגמר עם חיי נצח או עם מוות משותף או בכל דרך אחרת שתדגיש את הרומנטיקה ואת חוסר היכולת של ביל וסוקי לחיות או למות בנפרד, אבל מה לעשות, יש לנו פה גיבורה ואין לה לב. כשלגיבורה אין לב – לסדרה אין לב. כשלסדרה אין לב – לצופים לא אכפת. כשלצופים לא אכפת – הם מוחקים את הסדרה מהליסט והולכים לחפש בנטפליקס שיט אחר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook