על תורת האופטימיות על פי הסדרה 'אנשים נורמלים'

השנה היא 2052 בערך; בעוד 30 שנה, בערך, נאבד את הרצון לספור דברים, לכמת. זה התחיל בדור הקורונה: מורים מיעטו ללמד, תלמידים מיעטו ללמוד, אבל הכל היה ממש בסדר. כמה פעמים בשבוע התקבצו מורים ותלמידים לשיחת זום, מה שנפלט נפלט, מה שנקלט נקלט, לפעמים העדיפו לישון או לחלום בהקיץ, לפעמים העבירו זמן עד שכבתה המצלמה או שהתעורר השעון. אף אחד לא הפסיד שום דבר. לידע אף פעם אין ואקום, על כל דבר אחד שלא נלמד יהיה תמיד דבר אחר שנלמד. בסוף, כשהתברר שפחות כיף לשקר כשאין למי, כשכולם באותו הצד, כשאי אפשר להיתפס, הוחלט להרוג את הזום הזה ולעצור את הלימודים. ואז: יותר משהיה ערך בדיוק – היה דיוק בערך.

אז בערך השנה היא 2052. אולי 2051 בדיוק. לכל היותר 2053. בחוץ חם ולח, בערך אמצע אוגוסט, אולי בדיוק סוף יולי. הקפטנית החדשה של כדור הארץ, גרמנייה בשם אנה, שהייתה פעם גרמני בשם תומאס, נכנסת למיקרו חללית. היא ממתינה רבע שנייה כדי לאפשר לחיישני מושב הנהגת, הטמפרטורה והמוזיקה להתאים עצמם למצבה המנטלי והפיזי בצורה אופטימלית. לאחר מכן היא מסדרת את יומנה תחת מנורה שממחזרת את אור הירח בצורה כזו שתאפשר לה לקרוא את המילים שהיא מכתיבה. "ניצחנו", היא אומרת באיפוק נטול סימני קריאה, "לא היה פשוט אבל ניצחנו" (תרגמה מגרמנית: א' נסטנפובר). היא רצתה פסיק אחרי המילה "פשוט", אבל יוהאן, מערכת ההפעלה של יומנה, שכנע אותה שעדיף בלי. אחרי עוד כמה פסקאות שבהן מתוארת האידיליה השוררת בעולמנו, מסכמת הקפטנית: "לקח להם זמן, לגברים, אבל בסוף הם למדו". יוהאן המליץ לכתוב את זה ככה: "לקח להם זמן, אבל בסוף הם למדו, הגברים", אבל הקפטנית התעקשה.

לא הרבה זוכרים, אבל הכל התחיל ב'מי טו'. מה שהפציע על רקע תקיפות מיניות נגמר בשוויון בין המינים. הגברים נענשו על פשעי מין עד שהפסיקו. גופים מסחריים נאלצו – תחילה בכפוף לחוק ובהמשך בכפוף למוסר – לשלם לנשים ולגברים שכר זהה. נשים הפסיקו לקרוא לבן זוגן "בעלי". המושג "לגדל ביצים" עבר אל נחלתה הבלעדית של תעשיית הפוד־טק ואילץ גברים רבים לאזור אומץ בעזרת גידול עמוד שדרה. נשים סיפרו איך הן בכו כמו ילדה וגברים סיפרו איך הם בכו כמו ילד. בני אדם קיימו יחסי מין בהסכמה, מתוך כבוד הדדי, מתוך בגרות, בכל מיני תנוחות, רק אחרי שהיה ברור שיש פה רצון הדדי. זה היה סקסי, אף אחד לא התבאס, אף אחת לא התבאסה. "נו יוהאן, ייקח לך עוד הרבה זמן להפוך דף?", אומרת הקפטנית. איזה דביל, היא חושבת ומחייכת לעצמה כשהיא רואה ביומן את שורת הנזיפה שלה ואומרת ליוהאן: "אשכרה כתבת את זה". באותו לילה, לפני שתצפה בפרק של 'אנשים נורמלים', סדרה ישנה שהיא אוהבת, יעבור במוחה של הקפטנית רצף המחשבות הבא: איזה חמוד יוהאן, מזל שהוא לא קורא מחשבות, מעניין איך היה נראה אילו היה בנאדם, בטח הייתי שוכבת איתו, זה היה הורס בינינו הכל, איזה חמוד יוהאן.

–

חלק מהקרדיט לשינוי התרבותי שיגיע לשיאו בעוד 30 שנה, בערך, מגיע למיני־סדרה 'אנשים נורמלים' – יצירת הטלוויזיה הכי פואטית מאז 'הנותרים', שמבוססת על ספר של הסופרת האירית הצעירה והמבריקה סאלי רוני, שהיא כל מה שיוצרת 'בנות' לינה דנהאם הייתה מתה להיות אבל פשוט לא – שהצליחה לפרק רגשות מורכבים תוך שהיא מצד אחד מכבדת את הצייטגייסט ומצד שני שומרת על הקצב המהיר של פעימות הלב. עד שהגיעה 'אנשים נורמלים' נהוג היה למקם סצנות מין על הציר שבין שיכול הרגליים של שרון סטון ב'אינסטינקט בסיסי' לבין סצנת האונס ב'בלתי הפיך'. כאשר בין לבין נמצאות סצנות מין מתוך קומדיות רומנטיות, דרמות רומנטיות, דרמות מתח, מותחנים פסיכולוגיים ודרמות מתח חושניות, נשיקות בגשם, ידיים שמחזיקות פנים, כפות ידיים על מכונות כביסה רוטטות, דופנות מיטה צורמניות, מקלחות צרות וחלונות מאודים. מין זה משהו מגרה, אסור, מטלטל. כן, הוא גם יכול להיות יפה, אבל עדיף פרוע, קשוח, בוטה, כוחני, במחשכים, במקלחת, על הקיר, בגשם, על השטיח מול האח. ולפעמים, כדי לטלטל באמת, המין מגיע בתחפושת של אונס.

'אנשים נורמלים' מוכיחה שכדי לטלטל את הצופים לא צריך להראות אונס, וכדי לגרות אותם לא חייבים להציג מין נועז ולולייני בנוסח עדות הדרמה הארוטית בואכה פורנו עלילתי. אפשר להראות צעיר וצעירה שמקיימים יחסי מין שמתחילים בהסכמה ברורה, עוברים לסוגיית הבתולים על מכאוביה ורגישויותיה ומסתיימים באופן הכי סקסי ומטריף שיש, רחוק הן מהדידקטיות החינוכית הבלתי נסבלת של דרמות נעורים בשנות ה־90 והן מקלישאות הסקס של רוב דרמות היחסים הטלוויזיוניות והקולנועיות שצברנו בימי חיינו. אמנם תפקידה של הטלוויזיה הוא לבדר ולא לחנך, אבל תפקידם של היוצרים היה ועודנו לשקף בחוכמתם וברגישותם את המציאות, להשפיע על הלך הרוח, לבקר את החברה ולכוון לעבר הצד הנכון כשמגיעים לפרשת דרכים. יש הרבה שיטות לעשות את זה, אבל האופטימלית ביותר היא לגרום לדבר הנכון, המשעמם, השגרתי והבנאלי להיצבע בצבעים יפהפיים. כך עושים מהפכות באמת: לא בכפייה ובטלטול אלא בשכנוע עמוק ורגיש. השלטים היפים ביותר של מחאת בלפור לא היו אלו שעסקו בזעם, סלידה וייאוש, אלא אלה שעסקו בתקווה: "אנחנו האנשים שלהם חיכינו". 'אנשים נורמלים' לא עוסקת בהפחדה ולא מוכרת פנטזיות, אלא מספקת רגעים יפים של חסד, חמלה, אומץ ואמת.

–

אחרי 'מי טו', אותה המהפכה המינית המי־זוכר־כמה, יישארו עוד הרבה דברים לתקן. אחת הסכנות שאורבות מעבר לכתף – וראינו אותה מתעצמת בשנים האחרונות ומבעירה את ישראל בחודשים האחרונים – היא תופעת בריונות הרשת. בעוד 'אופוריה', העיבוד האמריקאי לגרסה הישראלית בעלת אותו השם ששודרה בהוט, השכילה להעביר את הסנטימנט של האיום הטכנולוגי התמידי שחג מעל נערי הדור הנוכחי, 'אנשים נורמלים' בחרה להעביר את המסר באמצעות סצנות מהסוג שראינו מאות פעמים בקולנוע ובטלוויזיה: חבורת מקובלים שכוללת נערים שריריים ונערות מצודדות מציקה ובזה לנער החריג או – כמו במקרה הזה – לנערה המשונה. קוראים לה מריאן, היא שונה, והמקובלים צריכים להנציח את זה. אם אין הבדל או חומה בינם לבינה, מה זה בעצם אומר עליהם. אם לא נקטין את האחר, איך נרגיש גדולים יותר. אנשים נורמלים זקוקים לנערה חריגה. עליונות לבנה זקוקה לנחות שחור. עליונות יהודית זקוקה לנחות ערבי. עליונות רובוטית זקוקה לנחות אנושי.

סופרי המדע הבדיוני מתריעים זה שנים מפני אויב האנושות הכי גדול שאפשר לדמיין – הרובוט. או במילים אחרות: מערכת הפעלה ושמה יוהאן. הם כנראה צודקים, אבל רק בערך. אויב האנושות האמיתי הוא השילוב בין חדש לישן, בין טכנולוגיה מתקדמת לשורשים עתיקים. סטיבן ספילברג אמר את זה כבר לפני 30 שנה, בערך: קחו טכנולוגיה, קחו דינוזאורים – ושאלוהים יעזור. ואם כבר אלוהים: קחו טיקטוק, קחו אלוהים – ואמא'לה ואבא'לה.

המזל הגדול של האנושות הוא שאלוהים מת מזמן. מה שאנחנו מזהים כיום כאלוהים הוא לא יותר מאבק אלוהי, הבזקים של אלוהים רבים שמתו לפני מיליוני שנים. הרי אין אלוהים שהיה מוכן לחתום על עסקה שמאפשרת לאיתמר בן גביר לשמש כשליחו הארעי. ואין אלוהים שהיה מכתיב חוקים שדוגלים בשנאת האחר. הדת הפנאטית נמצאת בדרך למטה. פה ושם יש עוד כמה דאעשיסטים, חמאסניקים ובני גבירים שנאחזים בקרנות מזבח השנאה, אבל בדיוק כמו שיש פחות ופחות בני אדם שמביאים מנחות לאלוהי העצים, האבנים, האדמה והים, כך יהיו פחות ופחות בני אדם שישתמשו לרעה בשם האלים והאלוהים שנותרו. "השנה היא 2052 בערך", מסיימת הקפטנית את הפרק האחרון של היומן, "נשארו פה רק אנשים נורמלים". יוהאן חושב שכדאי להוסיף סימן קריאה.

–

• כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום // מאת פיני אסקל
• משחק המלכות // הדמויות הנשיות הגדולות של 2020 בטלוויזיה // מאת פיני אסקל
• המדריך לבטוח סקס // תם אהרון
• מין פריצת דרך // מיניות בסדרות טלוויזיה אז והיום // מאת רותה קופפר