פתאום חשבתי שוב על המשמעות של Grooming; טיפוח, במובן של טיפוח ילד או אדם מבוגר כדי למלא תפקיד כלשהו. בכל המופעים החיוביים, לכאורה, או לפחות הנורמטיביים של גרוּמינג, אפשר לדבר על טיפוח ילדים להצטיינות בנגינה, ייעוד צעירים לקריירה פוליטית, חינוכם של בני ווינדזור לעתידם המלוכני. אבל אני מדברת על הגרומינג השני, זה שכולנו יודעים עליו יותר מדי, מאז שיש יותר מדי סדרות קרימינולוגיה. בקצה השחור־שחור שלו יש פסיכופתים עם מרתפים פעילים מדי ותוכניות מפורטות וארוכות טווח, אבל בפועל, רוב מקרי הגרומינג לא נראים ככה. גרומינג של ילדות חטופות שמגודלות להאמין שתפקידן להיות הנשים של החוטפים שלהן; גרומינג של צעירות עניות שמיועדות להברחת נשים לתעשיית מין, כך שיהיו כמה שיותר נוחות לניהול; מניפולציות שנעשות על אוכלוסיות מוחלשות לקחת חלק בכנופיות או במשפחות פשע. כל מי שיש לו "גבולות רכים" עשוי להיות בסכנה לגרומינג שלילי.
רק כשהייתי בגיל שמסוגל להתבונן על מולי רינגוולד בת ה־16 כעל ילדונת, שאני מקווה שההורים שלה היו על הסטים שבהם הצטלמה, רק אז ראיתי את זה באופן הזה – דימויי גבריות מקולקלת ונשיות כפייתית
כל מקרי הקצה ברורים מעצם היותם זועקים "קצה!", אך אלו האפורים הם שמעניינים במיוחד. המקומות הרחבים והלאו דווקא אישיים, שנוגעים לנו בגבולות הרכים, שהרי אפילו הם משמשים איזה מין גרומינג. הסביבה שלנו עושה את זה כל הזמן, בטח שעשתה את זה יותר בעבר כשהמיינסטרים היה רחב ופוליפוני פחות – טופחנו לתרבות סופר־סטרייטית, טופחנו ללכת לצבא, כמובן. טופחנו ללמוד מקצוע הגיוני שמאפשר אמהוּת ופנסיה, טופחנו למשכנתה. טופחנו לעיקרון שאת הארץ לא עוזבים, שמלחמה טובה פה ושם ורק מקרבת לבבות. שכנים ומורים, תנועות נוער וצבא – אם גרומינג בבסיסו הוא גידול אדם למלא תפקיד מסוים, הרי שלכולם היה חלק. גם למה שכביכול היה אקס־טריטוריה, גם לתרבות היה חלק בטיפוח הזה: הספרים־טלוויזיה־קולנוע־פרסומות.
——
יש את הסיפורים שעסקו ממש בגרומינג, בזמן שהתחזו למשהו אחר: הרי מי מאיתנו שהתנהל בסוף שנות ה־80 לא למד קצת על סקס (מעוות ולגמרי לא סבבה) מ'פרחים בעליית הגג', ספר שעוסק באביוז רגשי ופיזי של ארבעה אחים ואחיות הכלואים בעליית גג על ידי אמם וסבתם המופרעות? ואפילו לא צריך להרחיק עד תועבות, מה הסיפור עם 'אבא ארך רגליים', הספר שהומלץ כקלאסיקת נערות מקסימה? מה לא בסדר איתו שהוא מתחזה לאיש מבוגר ואבהי, בזמן שהוא לגמרי מודד ואומד אותה לזוגיות בתור הבחור הצעיר והקריפי שהוא? איך זה נחשב לרומנטי? איכס.
לצד אלה, ישנם כל המסרים המשניים, המתחת למודעים, אולי אפילו לא מודעים אצל היוצרים עצמם, מתוך שגם הם עצמם רק המשיכו לגלגל את אותו כדור שלג באותו המסלול. הכל החל בעצם כשנזכרתי ב'מועדון ארוחת הבוקר'. ההדהוד הראשון של הסרט הוא נוסטלגי לגמרי, כסרט שידענו כמעט בעל פה, שקלטת הווידיאו שלו הייתה שחוקה מצפיות. אהבתי אז את 'מועדון ארוחת הבוקר' ורציתי לאהוב אותו עוד יותר, לאהוב אותו כמו ששאר החברות בנות ה־12 שלי אהבו. אבל כל מיני דברים הטרידו אותי, כל השחקנים נראו לי זקנים, ככה אני אמורה להיראות בעוד ארבע שנים? איך זה יכול להיות בכלל? ג'אד נלסון ששיחק את ג'וש ה"מורד" היה בן 25 – ונראה בן 35. את זה לא ידעתי אז, הנחתי שבאמריקה מתבגרים שונה. והאם באמת יהיו לי מערכות יחסים כה סוערות עם חבריי ללימודים בעוד ארבע שנים קצרות? התשובה היא שבהחלט כן. אבל בעיקר בראש שלי.
בזמן שסביבי בעיקר חגגו את הרומנטיקה והצלחת היחסים הלא סבירים בין ג'וש בנדר המורד לקלייר הפרינצסה, אני הוטרדתי מדבר אחד שולי בתוך 'מועדון ארוחת הבוקר'. בנדר הפחיד אותי, וגם קצת הגעיל. הוא היה אלים וגס והוא התענג על הרשעות שלו. אחר כך אנחנו אמורים להבין – יש לו סיבות טובות, הוא מבית הרוס. באמת יש לו סיבות טובות. זה בכל זאת מפחיד. וגם לא הבנתי עד הסוף מה קיבלה מכל זה קלייר, הדמות שיש לה כל כך הרבה פריבילגיות, שהיא בעצמה כבר פריבילגיה? מה היא מקבלת ממערכת היחסים הזו, שמתחילה באיום "תסגור את הדלת ונכניס את מלכת הנשף להיריון" וממשיך בזה שהוא דוחף את ראשו מתחת לחצאית שלה בלי רצונה?
ג'ון יוז היה כותב מחונן וגם במאי נהדר, הוא ידע לעגל את הדמויות שלו גם כשהן היו רק בני נוער בריתוק, אבל הוא לא היה אישה או נערה או ילדה. מולי רינגוולד, השחקנית שגילמה את קלייר – כשהייתה רק בת 16 – התייחסה לסרט בעידן ה־MeToo במאמר יפה ב'ניו יורקר'. דעתה היום, כאם לילדה, לא הייתה נוחה מסצנת התחתונים, אפשר להבין. גם קל לבודד את הסצנה המסוימת התוקפנית של בחור צעיר דוחף את ראשו בלי רצונה לתחתונים שלה, היא הרי דגל אדום מאוד. אבל הרי לא בזה מסתכמת מערכת היחסים של בנדר וקלייר.
בתוך מערך המסרים שמתקיים דרך ספרים, טלוויזיה, סרטים, פרסומות, לימדו אותנו שמערכת היחסים שנוצרת בין קלייר ובנדר היא רומנטית. ניסיתי לכופף את המוח בן ה־12 שלי כדי להבין ולאהוב את זה. חלק מהגרומינג להיות נערה טובה ואהיבה ואחרי כן אישה טובה ואהיבה היה להסכין עם מידה מסוימת של פחד ושל סכנה מבן זוג פוטנציאלי. המסרים האלו נעטפו ברומנטיקה, הוא חיה, אני יפה. הוא אמנם קשה לאחרים, אבל אליי הוא רך. הוא עשוי להיות אלים, אבל זה גורם לי להרגיש דווקא בטוחה, כי אני יודעת שעליי הוא יגן. העבר שלו הופך אותו למה שהוא, ואסור לי לשפוט או לבקר אותו על זה, גם לא לקוות ליותר. אם אני הממוזלת מבין שנינו – מוטל עליי להיות התרופה והתיקון שלו. אם שנינו מגיעים מרקע קשה – מצוין, כך אבין אותו טוב יותר, גם כאן מוטל עליי להיות התיקון.
אני לא חושבת שהבנתי את כל זה כך בדיוק, בגיל שבו צפיתי לראשונה ב'מועדון ארוחת הבוקר', אבל המסר הועבר, לפחות נשתל, וטופח אחרי כן בעוד המוני הדהודים של אותו העיקרון – אל תפריע לקוצים שלך לשרוט את רגליי. אחרי כן כבר היה קל יותר לקבל את הדימויים הגבריים האלימים־שבורים האלו כמשהו אטרקטיבי, אפילו נשאף. בתקופות מאוחרות יותר כמהתי לגברים כאלו, "למרות רצוני". חשבתי שהגבולות המעורערים מעניינים. הם לא, הם מחלת נעורים משעממת ולא פרסונלית. רק כשהייתי בגיל שמסוגל להתבונן על מולי רינגוולד בת ה־16 כעל ילדונת, שאני מקווה שההורים שלה היו על הסטים שבהם הצטלמה, רק אז ראיתי את זה באופן הזה – דימויי גבריות מקולקלת ונשיות כפייתית. מודלים שהוטבעו (לא רק, אבל בעיקר בתרבות סוף שנות ה־20) מהתבניות של הדור הגדול מכולם, אלו שנלחמו, ושרדו ובנו את בתיהם בידיים. וגם הכו את הילדים שלהם ושרטו את הנשים שלהם. תודה רבה, אין צורך. לא בזה ולא בגלגולים הפסאודו רומנטיים של זה. אפילו את 'מועדון ארוחת הבוקר' כבר אי אפשר לראות בלי להצטמרר. מה יש לומר, בורות היא באמת ברכה.
