"יש פה התגייסות אדירה (של התקשורת) ואתם צריכים לשאול את עצמכם למה הם מתגייסים. אתם יודעים את התשובה. הם מתגייסים כי רובם המכריע בשמאל ורוצים לראות את השמאל מנצח. אבל למה הם כל כך מתגייסים הפעם? אני אגיד לכם למה. הם מתגייסים מסיבה אחת: הם מ-פ-ח-דים" (בנימין נתניהו, 1999).
זו כבר קלישאה שחוקה לומר שזהו תור הזהב של הטלוויזיה, כיוון שתור הזהב הזה נמשך כמעט 20 שנה. אבל כדאי להזכיר מה עומד בבסיס התקופה הזו: ההבנה שהמסך הזמין בביתנו בכל עת מאפשר ליצור קשר ארוך טווח עם הצופים ולספר סיפור ארוך, מורכב ומרתק יותר, וביתר דיוק – לתאר דמויות וגיבורים באופן מורכב ומרתק יותר. לאורך עשר שנים אפשר להציג צדדים חיוביים של רוצחים סדרתיים, צדדים שליליים של "הטובים", ובגדול – לבנות דמויות עגולות, מלאות ניואנסים, ולחבר אותן לנימי נפשם של הצופים. במילים אחרות, הטלוויזיה הפכה קרובה יותר לחיים עצמם.
עוד אנו מתאהבים בטוני סופרנו, התרחש תהליך מקביל והפוך, במיוחד בישראל, שהצטרפה למגמה מאוחר: ככל שרבו הערוצים, ככל שפרח האינטרנט, ככל שלבלבו המסכים סביבנו, הפכה הפוליטיקה קרובה יותר ויותר לטלוויזיה – או אם נרחיב את ההגדרה, תקשורת ויזואלית – עד שכמעט חד הם.
טשטוש הגבולות הזה גם הוא כבר דובר ודוסקס רבות. די להזכיר כי פוליטיקאי בכיר בישראל היה בעבר מגיש 'אולפן שישי', שבראש המעצמה הגדולה בעולם עומד כוכב ריאליטי ושאיבדנו עניין ב'בית הקלפים' כי המציאות הייתה יותר מעניינת ומפתיעה, כדי להוכיח את הנקודה.
במובנים רבים, פוליטיקאים הם גיבורי סדרת טלוויזיה בת עשרות עונות שמופיעים על המסך שלנו מדי ערב. ובהתאם, מעניין להביט בהם ולנתח אותם מהזווית הזו. לא רק כפוליטיקאים בסבך מאבקי כוח או בעלי אידיאולוגיה שנלחמים להגשימה, אלא כדמויות דרמטיות, בעלות תכונות אופי שגורמות להצלחתן ו/או למפלתן, ולרוב – גם וגם. אין בישראל אדם מרתק, מעניין ומשמעותי יותר להיות מושא למבט כזה מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו. ביבי הוא דמות מרכזית בסדרה הזו כבר 30 שנה, יותר מכל דמות אחרת.
הזר שחזר – המקומי שחדר
לכל גיבור טלוויזיוני יש קווי אופי שעובדים כמחוללים דרמטיים. הם עומדים במרכז השינויים שהם עוברים ובלב הסיבה שאנו מתעניינים בהם. דון דרייפר הוא איש בעל זהות בדויה, זה עומד במרכז הצלחתו כאיש פרסום שבונה תדמיות ריקות, ובלב כישלונו האישי לייצר משמעות וקשרים אישיים. וולטר ווייט גילה את האלטר אגו שלו ונקרע בין ההנאה שצבר לבין התוצאות הקטלניות של בחירותיו. לביבי יש שני מחוללים דרמטיים, שניהם נחשפים כבר ב"עונה הראשונה", זו שלפני 1996, עוד בטרם הפך להיות דמות ראשית בחיינו.
המחולל הראשון הוא היותו אאוטסיידר בישראל של לפני עידן ביבי, כמעט בכל מובן. אמנם הסיבה לכניסתו של ביבי לפוליטיקה קשורה בטבורה לאלמנט מיתולוגי של מדינת ישראל – מות אחיו יוני במבצע אנטבה – אבל ההקרבה האישית לא הכניסה את נתניהו לפנתיאון הממסדי. לא רק שהוא הצטרף לליכוד, שבשנות ה־80, על אף היותו מפלגת שלטון, היה עדיין לעומתי לרוב מוסדות הכוח במדינה; אפילו בליכוד הוא היה אאוטסיידר. נכון, הוא בן למשפחת אצולה רוויזיוניסטית, אבל אביו למעשה נדחק החוצה על ידי הממסד החרותניקי והיגר לארה"ב. כשהגיע חזרה, הוא היה הזר, האמריקאי, זה שבא מבחוץ. זה בא לידי ביטוי בהופעותיו בתקשורת, במבט שהפנה ישירות אל הצופים, בחיבור הרגשי שלהם אליו. הוא היה דמות ראשית חדשה – לטוב ולרע.
המרכיב השני הוא המשפחה הגרעינית. נוכחותה של משפחתו (ולא רק שרה) בפרופיל התקשורתי, המקום שהיא תקבל עם הזמן והעובדה שהוא דבק בה, ובאופן מובהק יציב אותה ואת נאמנותו לה מעל כל דבר אחר, היא ייחודית לביבי. הרמז האפי המקדים הופיע בסיפור הקלטת ב־1993, אבל איש לא הבין אז עד כמה היא משמעותית כדי להבין את דמותו ומניעיה.
האאוטסיידריות והמשפחה הן מרכיבי מפתח בכל "עונה" של הסדרה 'ביבי'. כמו דמות עגולה מושלמת, הוא תמיד חוזר אליהן. הן עומדות בלב החלטותיו ומעשיו. הן המקור להצלחות ולכישלונות. וכיוון שהוא ראש ממשלת ישראל – הן מעצבות את מציאות חיינו שלנו.
העונה הראשונה מסתיימת ב־1996 בהצלחה מזהירה. האיש שבא מבחוץ הוא חידוש מרענן. האאוטסיידריות גורמת לו להביס בפריימריז את כל נסיכי הליכוד, להתגבר על סיפור הקלטת ולנצח בבחירות את פרס המבוגר. כמו כל סדרה טובה, הוא מנצח בהפתעה, בקושי, בזכות קמפיין אחרון מפתיע, "נתניהו טוב ליהודים", שמממן איש חב"ד ורק אאוטסיידר שאינו מקבל בהכנעה את כללי המשחק יכול לאמץ.
דמות האאוטסיידר עובדת
העונה השנייה, כהונתו הראשונה כראש ממשלה, היא ההיבריס שאחרי. עלייתו ונפילתו. הקריסה מגיעה מתוך מפלגתו שלו. דוד לוי עם "טיסה לשומקום", שרון עם "איני יודע אם לעזור לידך הימנית או השמאלית" ומפלגת המרכז – מיקס של מתוסכלי ליכוד ובכירים מהמערכת הביטחונית. האאוטסיידריות, מקור הצלחתו, הופכת לאבן ריחיים על צווארו. היא גורמת לאנשים במפלגת השלטון לקום נגדו, גם כשהם מבינים שהמחיר הוא הפסד השלטון.
המטוטלת הזו, הזרות כמקור לכישלון ולהצלחה, ממשיכה גם בעונות הבאות. עד ביבי, לא היה אדם שפורש בשידור חי מהפוליטיקה בעקבות הפסד. כשהוא חוזר הוא מקבל בהכנעה את תפקיד שר האוצר, ומצליח בו בגלל שהוא לא צריך (עדיין) לספור אף אחד במשק – לא את ועדי העובדים כמו 'העבודה' ולא את הטייקונים כמו שרון ואולמרט.
אבל הוא שוב לא מצליח להתחבר ללב הממסד. התקשורת אינה נגד הימין; היא מחבקת את שרון. היא נגד ביבי אישית. כל בכירי מפלגת השלטון חותכים למרכז. ביבי, האאוטסיידר, מוביל ב־2006 את הליכוד למפלה הגדולה בתולדותיו ומסיים עם 12 מנדטים.
ייתכן שכאן הייתה הסדרה 'ביבי' מגיעה לסיומה, לולא הסתלקותו המפתיעה והמהירה של שרון מחיינו הפוליטיים. אבל יש סיכוי סביר שזו לא הסיבה היחידה. הכישלון בעונה הזו מביא את ביבי להכרה שהממסד לעולם לא יקבלו. ואם זה המצב, הגיע הזמן לחבור לכל האאוטסיידרים במדינת ישראל ולהפוך את הממסד לאאוטסיידר. הציטוט בפתח טור זה, גם שהוא לקוח מ־1999, הוא המייצג הנאמן ביותר של ההכרה הזו. זה הם או אתם. ואני איתכם. לכן זה או הם – או אנחנו.
וזו אולי התובנה החשובה ביותר: ביבי הוא המנהיג האמיתי של כל מי שחש שישראל הרשמית אינה שייכת לו: המזרחים, החרדים, המתנחלים, הרוסים. מאז בגין לא היה להם מנהיג כמותו שקורא למלך בשמו. מ־1984, למעט 1996–1999, היו בישראל ממשלות אחדות ושתי ממשלות שמאל. גם שרון בחר בממשלה עם העבודה ושינוי – ולאחר מכן חתך למרכז עם קדימה. הוא ואולמרט היו אנשים של נוני. הם לא היו אאוטסיידרים.
כדי להוביל את האאוטסיידרים ולהפוך אותם לאינסיידרים, אתה צריך להיות אאוטסיידר בעצמך. ב־2006 כורת ביבי ברית מוחלטת וחלוטה עם "הבייס". הוא לא יפזול עוד למרכז. והוא יקים את 'ישראל היום' ויחליט לשנות את שוק התקשורת. לו היה פסל החירות, היה אומר: "תנו לי את העניים, חסרי הבית. תנו לי את המתנחלים, החרדים, הרוסים, המזרחים. תנו לי את דחוייכם – ואאיר את דרכם אל עבר דלת הזהב".
עשר השנים האחרונות הן כולן מהלך של אאוטסיידרים נגד הממסד. זה המרכיב שמבאר את פעולותיו, את התבטאויותיו ואת מהלכי הקמפיין של ביבי כמעט בכל תחום – מהשטחים, דרך בית המשפט ועד תיקי 2000 ו־4000. הסיבה המרכזית לכישלונותיו ב־1999 וב־2006 היא הסיבה המרכזית להצלחתו, והמנוע מאחורי השינוי העמוק והיסודי שהוא מחולל בישראל. בכל הקמפיינים הוא "מסיים את העונה" בניצחון לאחר מהלך דרמטי שפונה לבייס: הערבים נעים בקלפיות, בני גנץ הוא שמאל חלש. לכולם מוטיב תת־קרקעי משותף: זה או הם – או אנחנו.
הכל נשאר במשפחה
לכל אורך התקופה הזו, וככל שהתבסס כפוליטיקאי החשוב בישראל, עלתה החשיבות והדומיננטיות של בני משפחתו. שרה הפכה מדמות משנית לראשית, ויאיר הצטרף לקאסט. סיפורי העובדים בבית ראש הממשלה, ההתערבויות לכאורה במינויים, התגרות בטוויטר והקלטת הלוהטת של יאיר בבתי בושת היו עלילות משנה דומיננטיות. יש להם גם חלק לא מבוטל בתיק 1000 (שמפניות ורודות) ו־4000 (בוואלה נתבקשו לטפל יותר בשרה מאשר בביבי).
על פניו, נוכחותם והעובדה שהוא לא עשה דבר כדי לבדל את עצמו מהם (נהפוך הוא) הן נקודות תורפה. יש להניח שיש יותר אנשים שנרתעים מלתמוך בביבי בגלל שרה ויאיר, מאשר כאלה שתומכים בו בזכותם באופן ישיר. שרה גם גרמה לקרע בין ביבי לנפתלי בנט ואיילת שקד, שאמורים להיות שותפים טבעיים וחזקים למאבק באליטות הישנות.
אבל בפועל, גם פה חולשתו הפכה לעוצמתו משתי סיבות. ראשית, עבור "הבייס", קשר משפחתי – ברובד האישי והלאומי – חזק וחשוב יותר מערכים אחרים. הם העריכו את ההגנה הבלתי מתפשרת על המשפחה. שנית, האובססיה לנושא גרמה לצופים להתקרב אל הגיבור המותקף ולחוש הזדהות רגשית איתו. לאלמנט המשפחתי הייתה השפעה עקיפה וחשובה על המהלכים של ביבי. כשהכל נהיה אישי, לוקחים עוד פחות שבויים. כשאפשרות ישיבה אישית בכלא על כף המאזניים, האאוטסיידריות והמשפחה מתמזגים.
שנית, ביבי נתן ליאיר ולחבריו תפקיד מפתח בקמפיין, מה שהפך את העלילה לקיצונית ואמוציונלית אפילו יותר. "זה או אתם או הם", הוא תמיד אמר לבייס, "ואני האאוטסיידר איתכם". עכשיו הוא אומר, "זה או הם או אני, ואתם זה אני". ה"אנחנו והם" הופך ל"משפחה" מול אויבי או יריבי המשפחה.
–
העונה האחרונה היא שיא, לפחות זמני: שני המאפיינים האלו של ביבי חידדו את התמונה בין המחנות. הם גרמו לאיחוד במחנה השני – כחול לבן איננה רק איחוד שתי מפלגות מרכז, היא גם מפלגתו של הממסד הביטחוני. כמו ב'משחקי הכס', ג'יימי וטיריון לאניסטר חברו לדאינריז וג'ון סנואו כדי להילחם ביריב האולטימטיבי.
ביבי מביס אותם ומסיים את העונה הזו חזק מתמיד. המחוללים הדרמטיים שלו, בהתאם, ימשיכו להתחזק. וכמו בדרמה טובה, השאלה היא אם הם ילהיטו את עצמם יתר על המידה ויהפכו בסופו של דבר לחולשה, לעקב אכילס, כפי שקרה בעבר. הכפפת בית המשפט העליון לכנסת, סיפוח השטחים, החוק הצרפתי, הסללת יאיר לפוליטיקה – לכל אלו פוטנציאל גדול להצלחה או לכישלון.
דמויות ראשיות בסדרות טלוויזיה נעלמות בסופו של דבר בשלל צורות. הן מתות, הן פורשות כמנצחות, לפעמים המסך פשוט כבה ואיננו מציצים עוד לחייהן. מה יהיה סופו הדרמטי של ביבי? כשסדרה מצליחה, הלחץ לעוד ועוד עונות גורם לכך שלרוב הן אינן פורשות בשיא. אין לדעת איך תסתיים הקריירה הפוליטית של נתניהו, אבל דבר אחד בטוח: כמו הטלוויזיה אחרי טוני סופרנו, דון דרייפר, או 'משחקי הכס' – ישראל לפני ואחרי ביבי איננה אותה ישראל.
–
- על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב'צ'רנוביל' // מאת גדי להב
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? // הטור של תם אהרון
