לפני 30 שנה הזמינו את כל הטלוויזיה לישיבה דחופה. עשרה אנשים ישבו סביב שולחן אליפטי, השאר הצטופפו בעמידה ונצמדו לקיר. גבר מלבין בחליפת בריוני הזמין צעיר מכופתר ולא מגוהץ להתחיל לדבר. המכופתר קם, מילא ריאותיו אוויר, ניגש לבלוק נייר שנשען על סטנד בראש השולחן ותלש ממנו דף מקושקש. על הדף הייתה מצוירת טלוויזיה עם אנטנה ועל המסך שלה הופיעה מילה אחת: ריאליטי. הגיע הז'אנר שישנה את הטלוויזיה, אמר. לא רק את הטלוויזיה, תיקן את עצמו, אלא את החיים שלך. ושלך. ושלך. הוא ידע מראש, כבר כשישב בערב הקודם בדירתו לכתוב את נאומו, על מי יצביע בכל פעם שיגיד "שלך". על אב הבית הזקן, על המזכירה הביישנית שהיה מאוהב בה בסתר כבר שנתיים. ועל היצור בעל המעיל הארוך ממחלקת כספים, שבהה בו יותר מדי פעמים השבוע, מה שגרם לו לחשוד שמדובר ברוצח סדרתי ואף להתלוצץ על כך עם מנהלו הישיר של היצור.
אחרי כמה דקות המכופתר התיישב וכולם מחאו לו כפיים. מישהו חכם – כנראה ממחלקת גרפיקה אבל אף אחד לא זוכר בוודאות – שאל מה כל כך מעניין בלראות אנשים רגילים על המסך. כמה אנשים פחות חכמים שמעו את השאלה של החכם והנהנו, תחילה לעצמם, ואחרי שהחליפו מבטים וצברו ביטחון מהסביבה – אף הוציאו מגרונם חלקי הברות נטולות פשר. המכופתר חייך לעצמו כמנצח, הרטיב גרונו במים ופתח פיו כדי לתת את הפאנץ' הקבוע, אלא שבדיוק אז הוציא היצור ממחלקת כספים מתחת למעיל הארוך את הקרבין הישן שגנב מאביו והתחיל לירות לכל עבר. 26 מהטלוויזיה נהרגו בטבח, כולל המכופתר, אב הבית הזקן והמזכירה הביישנית. איש לא ידע לומר למה היצור חיסל דווקא אותם לפני שדפק לעצמו בראש את הכדור האחרון. מישהו תהה אם יש קשר לעובדה שהמכופתר הצביע גם עליהם, כלומר אם האצבע המורה הפעילה איזשהו מנגנון במוחו המעוות של היצור או שמא היה זה חיסול רנדומלי.
30 שנה לאחר מכן צלצל הטלפון בביתו של אחיו התאום של היצור. על הקו הייתה אישה שנשמעה לו נאה למדי. אני מלהקת טלוויזיה, הציגה עצמה. התאום נשם בכבדות ושאל איך הוא יכול לעזור. קולו העביר רטט בגבה של המלהקת. מתברר שהתאום הוא לא פחות יצור מהיצור, היא נבהלה אך מיד התעשתה. היא אמרה ששמעה שיש לו אחלה יד וסיפור חיים ושאלה אם ירצה להשתתף בריאליטי בישול חדש. הוא סירב וביקש לסיים את השיחה כדי להוציא עוף ותפוחי אדמה מהתנור. היא שאלה אם יצא טעים. הוא ענה שתכף נדע. לא היה לה מושג אם השיב ברבים משום שדיבר עליה ועליו, או שהייתה לו משפחה, אבל זה הרגע שבו היא החליטה להתאבד עליו. תדע לך, היא אמרה, שזה הרבה כסף. הוא שאל אם זה יספיק לסט חדש של שיניים. היא השיבה בביטחון שכן והתלבטה לרגע אם לומר לו שהחיוך שלו יפה כבר עכשיו. העוף נשרף, הוא קטע את מחשבותיה, תתקשרי שוב בעוד שעה, וניתק. היא תהתה בינה ובין עצמה אם בסוף ישכבו.
–
החיים הם מה שאתה עובר בין צעקות "מי זה? מי זה?" של צדי צרפתי, לרגע שבו גלית גיאת יוצאת מתוך בובת יעל, מה שמעיד בעיקר על השלב האבולוציוני המוזר שבו נמצא הריאליטי. אתם זוכרים איך זה התחיל: התאהבנו באנונימית, סינדרלה, ילדה טובה קריית גת, מאמי לאומית. חיבקנו אותה חזק, לפעמים קצת מעכנו מרוב אהבה. ואז עדן בן זקן, לוק מנומר, 30 שקל, קריית שמונה. זה היה אותנטי, או לפחות נשמע אותנטי. אבישי בן חיים עדיין לא היה דוקטור וכולם ידעו לבשל גפילטע או חריימה – ולפעמים גם וגם – כמו של מסעדה. אמא שלך, אחותך, סבא שלך, סמדי בומבה שאינה מודעת להגמוניותה. דיברנו בידענות על טעמים שמזכירים בית, ביסים שמתפוצצים בפה, אוכל שמנחם ועגבנייה שמתעגבנת, מבלי שטעמנו ולו ביס אחד. ישראל הראשונה שרה במקלחת ריאליטי אוכל, ישראל השנייה עשתה על האש ריאליטי מוזיקה. ואולי להפך.
ככל שעבר הזמן רצינו לראות עוד ועוד מהמתמודד. לא רק אם יש לו קול יפה, אלא גם על מי הוא צועק בקולו היפה בחדרי חדרים. לא רק איך הוא מבשל, אלא לזכר איזה בן משפחה מת הוא מבשל. הפפראצי עבדו שעות נוספות, המלהקים עברו על כל סוגי הקריות, הקהל היה בשל לשלב שאחרי הפוסטרים והטוקבקים, הטכנולוגיה אמרה בסדר והתחילה להגביר את הקצב. דורית הביאה סלטים, איצקו הביא קבבונים, צוקרברג הביא פלטפורמה, ג'ובס הביא מכשיר. ראינו עוד ועוד מהמתמודד. ריאליטי הפך למציאות, לדבר האמיתי, לחיים עצמם. הנה אנשים שהולכים עם האמת שלהם, שזורקים את כל האמת בפנים, ש"זה מי שאני – תתמודדו", שעומדים מולך בלי מסכות.
ואז, כרגיל, מישהו החליט משהו. השופטים לא יראו את המתמודדים. כיסא מסתובב על הבמה, טעימה עיוורת על האש. זה יגביר מתח, יוסיף אמינות, יביא רייטינג. ואולי אחר כך תעלימו את המתמודד, שימו אותו מאחורי מסך, שלא יראה כלום. למה? ככה. המסך יהיה למטה, יגיעו הרבה קולות, ורק אז המסך יעלה. אבל למה? ככה. רגע, אולי כי זה יגביר מתח, יוסיף אמינות, יביא רייטינג? לא, זה לא קשור. המממ, אז לא בטוח שהבנו. אוקיי, לא כל דבר חייבים להבין, אל תיגעו בכלום, בעולם יקנו את זה. איגור, נאוקי, יוהאן, חורחה, אחמד, שלום לכם. תגיד, זה יעבוד טכנולוגית? נראה לי שכן. סבבה, אז תארוז לי שמונה. בעולם קנו את זה.
–
בסוף, הריאליטי המוזיקלי מת. המכופתר אמר שהוא הצליח לשרוד בזכות החיבור לאירוויזיון. המלהקת התווכחה עם עצמה ואמרה שזה בזכות סטטיק ובן אל, מוקי, אמדורסקי. החכם אמר שאלמלא הקורונה הוא היה נשאר עוד עשר שנים. אב הבית הזקן הזכיר את הרייטינג המביך של 'דה פור' והעונות האחרונות של 'דה וויס' ו'אקס פקטור'. המזכירה הביישנית אמרה שגם 'אביב או אייל' עשתה מספרים גרועים, אבל הקול שלה היה שקט מדי ואיש לא שמע. ההלוויה הייתה יפה. ההספדים היו מרגשים. הביאו מהשכנים כיסאות פלסטיק לשבעה. הורידו מהבוידעם אלבום תמונות שחור־לבן. ביקשו מהאחיין האתאיסט שיבוא להשלים מניין. פתאום ילד אחד צעק לפתוח טלוויזיה כי נותנים 'הזמר במסכה'. היצור הכניס יד מתחת למעיל הארוך. כולם נבהלו. הוא חייך ושלף את השלט. כולם צחקו בהקלה.
הגיל הממוצע של עשרת המודחים הראשונים של 'הזמר במסכה' הוא 54. זה לא טלוויזיוני, יהיו שיגידו. ובכן, זה הגיל היחיד שיכול להיות טלוויזיוני. הטלוויזיה היא סבתא שלכם. היא יודעת להכין אחלה חריימה או גפילטע דה־לוקס ולפעמים גם וגם. הטלוויזיה כבר לא מחפשת יוטיוברית בת 17 או זמיר בן 16, כי 'כוכב נולד' נגמר מזמן; כי זה לא הריאליטי המוזיקלי שמת אלא הטלוויזיה. הילדים מהטיקטוק מתבקשים לעלות להסעה שתחזיר אותם לקריית גת וקריית שמונה. עכשיו רואים בטלוויזיה אנשים שגם צופים בטלוויזיה, שהתפרסמו בטלוויזיה ושמחפשים עכשיו קאמבק, הרפתקה או חיבוק בטלוויזיה. אנחנו זוכרים אותם בתור מפורסמים – השור נתן בראש עם 'אבניבי', הדוב חטף צרחות מהנשיא האנס והפופקורן שאלה איפה העוגה – וסוגרים איתם מעגל בתור "רגילים", כמעט. כדי למשוך את הקהל – מכסים את הכוכבים החדשים/ישנים במסכה; כדי למעוך לקהל את הלב – מסירים מהם את המסכה. ברקע כולם צועקים "מי זה?" עד רגע החשיפה. יש כאלה שצועקים "מי זה" גם אחרי שהמסכה יורדת. זה אכזרי, זה גס, זה משפיל. ככה זה עובד עכשיו. ככה נראית הלוויה.
–
