ב־10 בדצמבר, שנת 2000, התפטר ראש הממשלה אהוד ברק, וישראל נערכה לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד וללא הצבעה לכנסת. אזרחי ישראל נקראו להטיל פתק צהוב לקלפי. באותו יום הכריז בנימין נתניהו על כוונתו להתמודד על התפקיד. זה היה פחות משנתיים לאחר הפסדו הצורב לברק.
לנתניהו, "אזרח מודאג", כהגדרתו העצמית באותה תקופה, היה רק תנאי קטן להתמודדותו: שהכנסת ה־15 תפזר את עצמה, 19 חודשים לאחר שנבחרה. באופן מיידי, וללא התלבטות של ממש, סירבה הכנסת להיענות לגחמתו של נתניהו, אך בד בבד כיבדה אותו בחוק, אישי לגמרי. החוק קבע שגם מי שאיננו חבר כנסת יוכל להתמודד על ראשות הממשלה בבחירות הישירות. "חוק נתניהו" עבר ברוב קולות, אבל המועמד סירב להיכנע. גם הכנסת. בסופו של דבר הסיר בנימין נתניהו את המועמדות, ואיפשר לאריאל שרון לנצח ולהיבחר לראשות הממשלה. 19 שנים חלפו, והכנסת ה־21 נכנעה לראש הממשלה ללא קרב. כניעה שמעמידה את הכנסת ה־15 האמיצה באור נגוהות.
מים רבים זרמו בפוליטיקה הישראלית בשני העשורים שבין הכנסת ה־15 לבין נינתה, הכנסת ה־21. 15 מחברי הכנסת ההיא נותרו במשכן מאז, והם יכולים להעיד ממקור ראשון על הדרך שעשתה הפוליטיקה הישראלית. הם יוכלו לספר שגם אז, לפני שני עשורים, מילה לא תמיד הייתה מילה, ולהזכיר את אמירתו המפורסמת משנות ה־70 של שמחה ארליך המנוח: "אני לא אומר את מה שאני חושב, ולא חושב את מה שאני אומר".
–
ועדיין, בחודש האחרון שקר רדף שקר, והאמת נותרה רק אופציה, ולאו דווקא הראשונה. מבלי להיכנס לשאלה השקר של מי גדול יותר, צפו הבוחרים בנבחריהם מדלגים בקלילות על הבטחות ואמירות שניתנו במערכת הבחירות, תוך שהם עושים זאת מבלי להניד עפעף.
אביגדור ליברמן טען בלהט, שוב ושוב במהלך הקמפיין שלו, שמבחינתו יש רק ראש ממשלה אחד: בנימין נתניהו. בני גנץ לא היה אופציה וגם לא מישהו אחר מהליכוד. ליברמן דחה כל שמועה על קונספירציה. סופן של כל ההבטחות כמובן ידוע. נתניהו הושפל על ידי ליברמן, כפי שלא הושפל על ידי איש.
יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי התרוצץ בין האולפנים בניסיון כושל לתרץ את המו"מ הממושך והמפורט שניהל עם נתניהו על כניסה לממשלתו. במערכת הבחירות היה זה גבאי שטען, גם הוא בלהט, כי רק מפלגת העבודה מתחייבת ומכריזה שלא תשב בממשלת נתניהו, וכי יאיר לפיד ובני גנץ נמנעים מלעשות זאת. הוא אילץ את השניים, בסופו של דבר, ללכת בעקבותיו ולהכריז שלא יישבו בממשלת נתניהו. אבל מי אמר שגבאי חייב לעמוד במילתו?
משה כחלון אף הוא הציג עמדות עצמאיות במהלך הקמפיין שלו, עד שמיהר לזרועות הליכוד, במה שנתפס על ידי רבים כשקר. לטענתו, מי שיבדוק בזכוכית מגדלת את אמירותיו, יזהה שכולן נאמרו לקראת הכנסת ה־21, ומשזו התפוגגה, פג תוקפן. השתכנענו? נראה שלא.
הפחות מפתיעה מכולם הייתה השרה מירי רגב, שבלי למצמץ אמרה ששיקרה כשהכריזה שהצביעה בפריימריז לרשימת הליכוד לגדעון סער. הנימוק שגייסה רגב היה הצורך לשמור על אחדות הליכוד ערב הבחירות. אם פעם טען יצחק שמיר שמותר לשקר למען ארץ ישראל, או בגלל יציבות הכלכלה (בעידן שבו הממשלה שיקרה כשהודיעה שלא יהיה פיחות או שלא תעלה מיסים), הוסיפה רגב הסבר אנין טעם נוסף לנימוקים הקודמים.
אבל האמת היא שבעידן הנוכחי כבר כמעט אין צורך להסביר ולתרץ את הררי השקרים. פעם עוד התביישו ונאחזו בטיעונים שמדובר באי־הבנות, חצאי אמיתות ואפילו ב"שקרים אפורים". אבל היום אפשר כבר לשקר מהמקפצה.
הסגנון אמנם השתנה, אבל צריך להודות שהמהות פחות. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מנהיגים, נבחרי ציבור בעולם הדמוקרטי, שהבטיחו משהו אחד, ובעת כהונתם ביצעו מדיניות הפוכה. נשיא צרפת, שארל דה־גול, נבחר תחת הדימוי שיחזק את אחיזתה של צרפת באלג'יריה, ולא שיפנה אותה תוך מתן עצמאות למדינה המתקוממת. כשריצ'רד ניקסון נבחר, הוא לא ממש הבטיח לסגת מווייטנאם.
גם בישראל רבות הדוגמאות של מנהיגים שהתמודדו על קולו של הבוחר תוך הצגת עמדה אחת, ולאחר בחירתם נקטו עמדה הפוכה. יצחק רבין הודיע בבחירות 1992 שלא יישב למו"מ עם "אש"ף תוניס", ופסל באופן מוחלט את יאסר ערפאת כפרטנר. חלפה קצת יותר משנה עד שחתם איתו על הסכם אוסלו. אריק שרון קבע בבחירות 2003 באופן חד־משמעי ש"דין נצרים כדין תל אביב" ולאחר שנתיים פינה את ההתנחלות, עם עוד 20 מאחיותיה. גם מנחם בגין היה רחוק, בלשון המעטה, מלאותת על כוונה כלשהי לפנות את כל חצי האי סיני, על יישוביו והמתיישבים שבו.
–
למה התופעה המרתקת הזו מתרחבת, ולמה אנחנו, בתקשורת, עדיין כל כך מתרגשים ממנה? בניתוח זהיר אפשר לומר, ראשית, שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ נתן לשקר הפוליטי גושפנקה של התנהגות נורמטיבית. כל כך הרבה שקרים הופצו במערכת הבחירות לנשיאות ב־2016, עד שקשה היה לדעת מה מציאות ומה דמיון, מה שקר ומה אמת.
שנית, העידן הטכנולוגי הנוכחי – שבו כל אמירה מוקלטת, מצולמת ומתועדת, ונגישה לציבור הרחב בהקשה על המסך – מאפשר את חשיפתו של השקר בקלות ובאופן מיידי. כשטראמפ טען שבטקס השבעתו, בינואר 2017, נכחו יותר אמריקאים מאלה שבאו להשבעת קודמו, צילומי הרחפנים הוצגו בתוך שניות וחשפו את השקר המגוחך לעין כל.
שלישית, וזו אולי הסיבה העיקרית שבגינה הפך השקר לחלק כל כך מהותי ובלתי נפרד מהפוליטיקה במאה ה־21, היא שלשקר אין מחיר. אין בנמצא דוגמה לפוליטיקאי ששיקר, והציבור העניש אותו על כך. אם כבר – יש דוגמאות הפוכות. ואם זו השורה התחתונה, למה לא לשקר בעצם? אין לשקר תו מחיר, וכל עוד זה המצב הפוליטיקאים יעזו יותר והציבור יבלע את השקרים. או שיאמין להם, או שיניד בראשו כאומר: "ככה זה בפוליטיקה. כולם משקרים". איש לא ישלם על כך בקלפי. הנוסחה פשוט עובדת.
בסופו של דבר, השקרים נותרים כחומר גלם למרבצי הסאטירה של 'ארץ נהדרת' ו'גב האומה'.
