רוב ההורים רוצים לחשוב על עצמם כליברלים, כמי שמסוגלים לדבר עם ילדיהם על סקס, למשל, בגובה העיניים. ג'ין מוכיחה לנו שכולנו נהיה, או למעשה כבר הננו, מביכים כמו ההורים שהיו לנו
נטפליקס ידועה ביכולתה לזהות קהלי מטרה על בסיס מידע, ולייצר סרטים וסדרות שפוגעים בול בטעם של אותם קהלים. 'חינוך מיני' נראית לכאורה כמו דוגמה קלאסית לכך. נושאה, סקס בעידן טינדר ו'פורן האב', הוא מה שמעסיק באופן ניכר (ובעיקר) טינאייג'רס וצעירים בעולם המערבי. הסט־אפ מזכיר, ובמקרים רבים גם מאזכר באופן מפורש, סרטי וסדרות נעורים/קולג'/הייסקול משנות ה־80 וה־90, כמו 'בת 16 הייתי' ו'בוורלי הילס 90210', שפנו גם הם לטינאייג'רס ולבוגרים צעירים. קשת הגיבורים המגוונת מבחינה אתנית – הספורטאי השחור החתיך, האמהות הלסביות השחורה והלבנה, הכוסיות של השכבה ממוצא הודי – מבהירה שהסדרה מיועדת לקהל אורבני ליברלי, בארה"ב, בבריטניה ובשאר העולם. הסטיילינג שבאופן מכוון מערבב בין מאפיינים בריטיים (מבטא, נופים) לאמריקאיים (לוקרים, ספורט) מבהיר שנטפליקס ניסתה לרקוד בחתונות הליברליות משני צידי האוקיינוס האטלנטי.
אבל במבט שני, 'חינוך מיני' היא לא באמת, או לפחות לא רק, סדרה לצעירים. החשד מתגנב כבר ברפרורים הבולטים לסרטי הנעורים מהאייטיז, כמו למשל הריתוק שחוטפות הבנות בפרק תשע בעונה השנייה, שמזכיר יותר מדי את 'מועדון ארוחת הבוקר'. כדי להבין את הרפרנס הזה צריך להכיר את המקור, מה שאומר שברוב המקרים הצופה צריך להיות בן 40+. החשד הזה מתבסס כשאתה שם לב שהסדרה כל כך בוטה עד שהיא מסווגת לגיל 18 ומעלה, סוג של קהל היעד המקורי, והוא הופך לעובדה לאור התפקיד של הדמויות הבוגרות. ואין מי שגורמת לנו להבין שהסדרה הזו היא למעשה גם למבוגרים יותר, מאשר דמותה של ד"ר ג'ין מילברן, אמו של גיבור הסדרה אוטיס.
ראשית, מדובר בג'יליאן אנדרסון. הרי, שוב, צריך להיות בן הרבה יותר מ־20 כדי שהעובדה שאייג'נט סקאלי מ'תיקים באפלה' מופיעה על המסך בתור יועצת סקס, ולצידה אינסטלטור ויקינג ולא אייג'נט מאלדר, ממש תשנה לכם. הליהוק הזה, שאי אפשר לחשוב שהוא מקרי, גורם לנו להבין ש'חינוך מיני' לא סתם מאזכרת סרטי נעורים מהעבר – היא סוג של טייק אוף ביקורתי עליהם ועל המסר והמציאות שהם התוו. תפקידה של הבימבו הבלונדה המטומטמת, למשל, עולה על המוקד בסיפור ההטרדה המינית שהיא (איימי) עוברת באוטובוס.
שנית – מין. כביכול, 'חינוך מיני' היא סדרה על סקס נעורים. הקליניקה שפותחים אוטיס ומייב היא סיפור מסגרת שמאפשר לדון בכל פרק בעניינים שבינו לבינה, סוג של "על בנים ועל בנות, גרסת האנאלי". אבל, להזכירכם, גם ג'ין היא יועצת סקס, ובעונה השנייה הייעוץ שלה גם עובר לפרונט. ופתאום, העניינים המיניים שבה דנה הסדרה אולי מגולמים בסיפורים של נערים, אבל הם לחלוטין בעולם המבוגרים: בגידות, מיניות בלתי שגרתית, סוגיות משיכה, הבנה והקשבה זוגית, חסכים או הדחקות. כל אלו, עם כל ההערכה לליברליות של הדור הצעיר, רלוונטיים לכל הפחות באותה מידה לאנשים מנוסים – אנשים שמיניותם צמחה בעידן פחות חשוף, ושעתה מתמודדים עם פרץ חדש של מיניות שבוקעת מהם.
הסיפור של ג'ין עצמה מוכר למספיק אנשים שהתגרשו או מכירים אנשים שחוו טלטלות בחיי הנישואים: פרידה בעקבות בגידה/אובדן אמון, וגידול בני נוער במסגרת חד־הורית. יתרה מכך – ג'ין בעצמה נמנעת ממערכות יחסים משמעותיות לאחר מכן. המודעות הגבוהה שלה – הרי היא יועצת זוגיות ומין – היא השתקפות של המודעות הגבוהה של דור האקס לרגשותיו ולצרכיו (בהשוואה לדור ההורים שלו, הבייבי בומרס) והדגש שלו על אינדיווידואליות. לכאורה היא מרגישה לגמרי בסדר עם עצמה לבדה, אבל כל זה מכסה על צורך עמוק בזוגיות, שנתפס כאיום על השלמות שלה כאדם.
יותר מהכל, וגם כאן אין מקום לספק שזו כוונת המשורר, ג'ין גורמת לכל מבוגר שצופה בסדרה להבין שהיא מדברת עליו בתור הורה ועל תפקידו בחיי ילדיו. נתחיל מהקל אל הכבד: רוב ההורים רוצים לחשוב על עצמם כליברלים, כמי שמסוגלים לדבר עם ילדיהם על סקס, למשל, בגובה העיניים. כל הורה אומר לעצמו – אני לא אהיה מביך ותלוש כמו ההורים שלי. וג'ין – כוהנת הסקס! – מוכיחה לנו שכולנו נהיה, או למעשה כבר הננו, מביכים באותה מידה. זהו חוק טבע ששום מהלך לא יסתור, גם לא סדנאות להיכרות וגינלית בבית המשפחה.
–
אבל זה התפל. העיקר הוא תפקידו האמיתי של ההורה. למעשה, כל ההורים בסדרה חוטאים באותם חטאים. הם שמים את עצמם לפני ילדיהם, והם אחראים במידה רבה לתסביכים שלהם, שבאים לידי ביטוי גם בהתנהגותם המינית. אמא של איימי השרלילה היא בעצמה שתיינית קלת דעת. מנהל בית הספר הקשוח אטום וקשוח מול בנו ואשתו. זה עובר לבנו, אדם, שבמקום לחיות בשלווה עם המיניות שלו, הופך לבריון לא יוצלח.
אמה של מייב מכורה לסמים ומזניחה את בתה השנייה. היא הסיבה שמייב מתקשה לסמוך על אחרים וחיה לבדה – החיים לימדו אותה שאין על מי לסמוך. וגם אוטיס מגלה לבסוף שהוא כועס ומנסה לא להיות שמוק, כיוון שאבא שלו היה שמוק בעצמו ועזב אותו לטובת הקריירה וחיים נטולי מחויבות בארה"ב.
לכאורה גם ג'ין שמה את עצמה לפני בנה, אוטיס. היא יוצאת עם אביה של החברה שלו, היא שכבה עם גברים צעירים שתפסו את המקלחת בבוקר, והיא באה לתת ייעוץ מיני בבית הספר שלו – סיטואציה שצורחת מבוכה רבתי. אבל בסופו של דבר היא המבוגר האחראי.
במקרים אחרים בסדרה הילדים הם שהופכים לאחראים. מייב, למשל, צריכה להלשין על אמה לרשויות הרווחה. ג'ין, בסופו של דבר, מעמידה את אוטיס במקומו: היא דורשת ממנו להפסיק לתת ייעוץ מיני ולגבות על כך כסף, ומצפה ממנו לקחת אחריות על מעשיו. בכך היא מוציאה לפועל את אמהותה בצורה טובה בהרבה מכל ניסיונותיה הפתטיים יותר ופחות להיות חברה של בנה, או לדבר איתו בגובה העיניים על אורגזמה נשית. וזוהי הנקודה הארכימדית שהופכת את 'חינוך מיני' לסדרה להורים יותר מאשר לילדים: החינוך, כולל החינוך המיני, הכי טוב שהורה יכול לתת לילדיו, הוא לצפות מהם לקחת אחריות, ולשמש דוגמה לכך בעצמו.
–
בכל צבעי הקשת | על הרב־תרבותיות של 'חינוך מיני'
'חינוך מיני' מערבבת בכוונה בין אלמנטים בריטיים לאמריקאיים, אבל היא בבירור קודם כל סדרה בריטית. זה ניכר באנגלית, בנופים שצולמו בוויילס (למעט המספר המופרך של ימי שמש) ובעניין פוליטי אחד: רב־תרבותיות. הסט הוא פסיפס אנושי – שחורים, הודים, מוסלמים, איראנים. אם בכלל, הלבנים מוצגים באופן יותר שלילי מחיובי, למשל המנהל, נציג הממסד הישן והמקובע, או האם הווייט־טראשית הנוראה של מייב.
הברקזיט עלול לגרום לאדם מבחוץ לחשוב שבריטניה בוחרת בהסתגרות אתנית, בדומה לטראמפ או תנועות שונות ברחבי אירופה, כמו אלה של מרין לה פן, חרט וילדרס ו'אלטרנטיב פור דויטשלנד'. אבל זה רחוק מהאמת. כמו בכל מדינה, יש בבריטניה גזענות, אבל היא חוגגת את הרב־תרבותיות. אם כבר, ברקזיט ידכא הגירה "לבנה" מאירופה, ויגביר את ההגירה ממדינות אחרות, כמו הודו.
גם הטורי'ז, שזכו בבחירות, מצפים אמנם מכל מהגר לאמץ את הערכים הבריטיים אבל גאים באופן פומבי בעובדה שבריטניה היא רב־תרבותית. זו מדינה שבה מהגרים ושחורים לא רק הפכו לספורטאים מצטיינים. שר האוצר היוצא, סג'יד ג'אוויד, הוא בן למהגרים שטיפס בעמל רב לצמרת, והוא הוחלף על ידי רישי סונאק, בן למשפחה הינדית. גם ראש עיריית לונדון סאדיק קאן הוא בן למהגרים. 'חינוך מיני' אולי אינה מייצגת כל בית ספר ובית ספר בבריטניה – אבל היא מייצגת את האידיאל.
–
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? המציאות הפוליטית הישראלית לפי הארי פוטר // מאת תם אהרון
- כשהצופים כרוכים // סדרות בעקבות ספרים // מאת רותה קופפר
- ימי הפרח, האהבה והדם // בחזרה לסיקסטיז, העשור ששינה את העולם // מאת אורן נהרי
טורים נוספים מאת גדי להב:
- ממזרה חסרת כבוד // על כוכבה ב'קופה ראשית' // מאת גדי להב
- לא מאפיונר. מנהיג // גדי להב על טוני סופרנו
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- אישה שטן // על הלן פירס ב'אוזרק' // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
